אגודת אזוב מדברי קסד

כדברי הב"מ. וע"כ צ"ל דס"ל למוהרי"ט דאפי' מתנות של החתן לאו מתנה נינהו והו"ל כנ"מ עכ"פ. ועי' בשו"ת הראנ"ח שבס' מים עמוקים (סוס"י ס"ו) שכ' שהרא"ש נושא ונותן אם במתנות להחתן דנין מכח התקנה אולם לא מצאתי מדבר זה בשו"ת הרא"ש ואולי אפשר להשוות שיטת הפוסקים דהסוברים דלא קנה הבעל היינו בגונא קמא שנתחייב רק סתם מתנות ובזה אמרינן שנתן על ניכוי ופרעון החוב ולא למתנה והסוברים דמתנה הוא להחתן היינו כשנכתב בתנאים שמתחייב מתנה להחתן או אם נתן להחתן שלא ע"פ חיוב התנאים מיהו להב"מ עדיף כשנכתב בתנאים לענין שיקנה החתן משלא נכתב. ואכתי י"ל דוקא אם נכתב ע"ש מתנה להחתן. וגם דברי הבנימין זאב (סי' נ"ה) יש לפרש כשלא נכתבו המתנות בהתנאים דוקא ולא באותן שדרך לכתוב בתנאים כגון טלית וקיטל וכמ"ש הב"מ. אולם למהרי"ט שהבאתי גרע מה שנכתב בתנאים דהו"ל בכלל נדוניא: והנה בנ"ד לשיטת מוהרי"ט והראנ"ח ע"ש הרא"ש צריך להחזיר להאשה המתנות והספרים שנתנו להחתן. אמנם אפי' לשיטת הב"מ ושאר גדולים שהבאתי אפשר לומר דהיינו דוקא כשמתה האשה בזה אמרי' דקנה הבעל ולא אמרי' שע"ד שתמות בתו לא נתן מתנה זו דלא הוה אומדנא דמוכחא. ועי' ב"מ (דף ע"ז.) דבדבר הרגיל אמרי' להמוציא דהו"ל להתנות וי"ל כיון דמיתה שכיחא על ש כל פנים קצת. ועי' בסוגיא דריש מס' יומא ובתו' כתובות (דף פ"ג:) ד"ה מיתה דבאשה עכ"פ מיתה שכיחא. ואאמ"ו הגאון ז"ל כיון להקשות בהא דיומא קו' הגאון מוהר"א ברודא ז"ל וא"כ האב שבא לבטל המתנה מכח אומדנא י"ל דהו"ל לאתנויי ומש"ה לא הוה אומדנא דמוכחא כשמתה האשה לבטל המתנה וכעין סברא זו מצאתי בשו"ת פ משפטי שמואל (סי' ל"ח) דמשום חשש מיתה הו"ל להתנות ד וגם שי"ל דמשום איחתוני יהיב לי' ומה הו"ל תו למיעבד שלא תמות האשה. אבל במבררת שמאיס עלי' י"ל דהו"ל אומדנא דמוכחא דלא יהיב לי' ע"ד כן ולא ניחא לי' לאב כלל באיחתוני דידי' וגם לא הו"ל לאסוקי אדעתי' לאתנויי על זאת דלא שכיחא כלל שיהיו דרכי הבעל לא טובים עד שלא תוכל האשה לסובלו וצריך להחזיר לה המתנות והספרים. ובהכי ניחא מה שלא נמצא דין המתנות של החתן גבי מורדת ומאיס עלי שא"צ להחזירם וגם הב"מ (בסי' ע"ז) לא רמז וזכר מדבריו (שבסי' קי"ח) משום דשני ושני וכמ"ש ובפרט שהמתנות והספרים הם נכללים בתנאים. ולפי סוף דברי מהרי"ט הם בכלל נדוניא. וי"ל שכל הגדולים שהבאתי לעיל מודים לו בזה דאפושי פלוגתא לא מפשינן זולת שהב"מ חולק בפי' וי"ל דהו"ל יחיד בזה אמנם בב"ש (סק"ט) כתב וענין מתנות עי' (סי' קי"ח) וצ"ע

ולענין המתנות שנתנו להכלה הנה בס' ב"מ (סי' צ"ט ס"ב) האריך לפלפל שהרשב"א חולק ע"ד הריב"ש (סי' ש"א) שחילק בין בעל שנתן לאשתו דברים שאינם לתכלית וקישוט ובין דברים שהם רק לתכשיט וקישוט דאמרי' בהו אדעתא למיפק מיני' לא יהיב לה וששמין אותם לאלמנה עיי"ש: והנה לענ"ד מלשון תקנת טילטולא שבטור אהע"ז (סי' קי"ח) מבואר שלא כדברי הריב"ש ממ"ש בסוף התקנה זהו ממה שינתן בנישואי הבת או מה שתקנה לעצמה ובשמה מממונה. אבל מה שיקנה הבעל מממונו בגדי מלבוש ומחצי ותכשיט שלה הוא ראוי קודם לזכות בה כשנפטרה ויקחנה כולו לבדו עכ"ל הרי דאפי' מה שעשה להתקשט אמרי' דמתנה גמורה נינהו מהבעל להאשה רק דלענין זה לא הפקיעה התקנה זכות הבעל בירושת אשתו והיא קודם לזכות בתכשיטין ובגדים שקנה לה משלו וזוכה בהם מחדש אחרי מותה. והיינו דלא כהריב"ש דלדבריו ז"ל לא בעי' לאתויי שקודם לזכות בהם רק דשלו נינהו ומעולם לא היו של האשה. וצע"ג על הריב"ש ז"ל שכתב שלא כדברי הקדמונים מתקני התקנה ועל הב"מ במה שלא הרגיש בזה: אולם בסוף דבריו כתב הב"מ שכבר נתפשט המנהג ע"פ פסק הרמ"א ועדותו כהריב"ש ואזלינן אחר המנהג ועיין בלקט הקמח במה שהביא דברי הרדב"ז (סי' קסו) ד"ה ראובן שלוה הביא שכ' בשו"ת דרכי נועם (סי' מ"א) והתכשיטין שהכניסו לו או שפסק לה הבעל בשעת נישואין זכתה בהן ונעשו כשלה וכמ"ש הב"י בחו"מ (סי' צ"ז) והוא במחו' מ"ו. אמנם בב"י לא כתב לשון תכשיטין כי אם נכסים שפסק לה: והנה נלע"ד ברור דעד כאן לא קאמר הריב"ש ופסק הרמ"א כוותי' אלא בתכשיטין שנתן החתן בעצמו להכלה או שקנה הבעל לאשתו אבל קרובי החתן ואפי' אביו ואמו שנתנו לה תכשיטין במתנה ה"ה שלה לגמרי משעת נישואין אין שמין לה בגביית כתובתה ודוקא במעות ומתנות שעת הדרשה כיון דמכריזין שנותנים להחתן הוא דמחלק בב"ש אה"ע (סי' צ"ט סק"ז) בין מה שנתנו קרובי החתן שהוא מתנה להחתן ובין מה שנתנו קרובי הכלה דאף ע"ג שהוכרז ע"ש מתנה להחתן ה"ה שייך רק להכלה אבל מה שקרובי החתן ואפי' אביו ואמו נתנו בפי' להכלה ושלחו לה מתנה אפי' תכשיטין ה"ה שלה בלבד כמבואר בס' בית מאיר (סי' קי"ח סי"ט) ע"ד מהרי"ל שאינם אלא למנהג מדינתו שקרובי החתן נותנין מתנה להכלה ואולי נמי כשהם דברים המיוחדים לתשמישי אשה ולא אמרי' שנתנו לה להשתמש בהן בעודה עמו כמו דאמרי' בתכשיטין שקבלה מבעלה. ועי' בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' קנ"א) שכתב אבל מה שנתן יעקב להכלה וחוזר בזה יש מקום ספק כיון שלא נתן לה המתנה אלא כדי שיזכה בנו בה אחר הנישואין ולא נשא לא זכה במתנה וחוזרת לתפיסת הבית או דילמא הוה כזכה במתנה זו לצורך בני וזכה הבן ומסתברא דלא זכה הבן וחוזרת לתפוסת הבית תדע שהרי אם. נשאת היו כותבין מתנה זו בכלל נדונייתה שהביאה מבית אבי'

ויש להביא ראי' לדברי הרדב"ז מכתובות (דף ס"ו:) גבי בתו של נקדימון בן גוריון חוץ משל חמי' ונ"ל דהיינו מה שנתן לה בשעת אירוסין מיהו י"ל בדברים דלאו של תכשיט הן האמנם רש"י ז"ל פי' תוספת שהוסיף לה החתן ולשון חמי' אינו מדוקדק כל כך לפירושו ז"ל. גם ריב"ז הודיע בזה לתלמידיו כמה עושר הי' בידה ואבד ועל תוספות שהוסיף החתן אין ראי' שהי' בידו או ביד בעלה. אבל למש"כ א"ש ותו כיון שהבן לפניו למה צריך לזכות בו ע"י אחרים אלא ודאי לכלה נתן שכ"ה המנהג שכל קרובי החתן נותנין להכלה וכיון שהמתנות חוזרות לבעליהן ומתנות יעקב חוזרות לתפוסת הבית עכ"ל הנצרך לענינינו נתבאר מדבריו דמתנות שנותן אבי החתן להכלה ה"ה מתנה גמורה להכלה ואין להחתן זכות בו ונכתב להכלה בנדוניית' שהביאה מבית אבי' ושאלת הרדב"ז הי' לענין סבלונות ומוהר ולא חילק בין תכשיטין למתנות ועי' בס' ב"מ (סי' צ"ט) שי"ל דלהריב"ש מוהר היינו תכשיטין. ולדבריו (סימן קי"ח) דברים שמיוחדים לתשמישי אשה בעי'. וגם שא"א לומר דהרדב"ז קאי על דברים שאינם לתכשיט דמה הוה ס"ד מעיקרא שיעקב נתן לה המתנה כדי שיזכה בה בנו לאחר הנישואין והא במידי דלאו תכשיט אפי' שנתן לה החתן או קנה לה הבעל לאחר הנישואין ה"ה שלה לגמרי. ואין לבעלה בו זכות רק מה שי"ל בנ"מ שלה אלא ע"כ דקאי על תכשיטין שאם נותן החתן או הבעל אמרי' דלהתקשט יהיב לה ולא למתנה והוה ס"ד דגם האב נתן לה ע"ד כן ושלא נתן במתנה לה רק שיזכה בהן הבן אחר הנישואין או הוה כמזכה כו' האמנם שבדברי הרדב"ז לכאורה הי' מקום לומר שכל ספקו הי' רק לענין אם זכה הבן תיכף או שנתן ע"ד שיזכה רק משעת נישואין וע"ז כתב כיון שהי' הבן לפניו והו"ל לתת לו וע"כ שלא זיכה לו עד שעת נישואין אבל ממ"ש תדע שהיו כותבין לה המתנה נדוניא מבואר דפשיטא לי' דהוה מתנה גמורה לה והיינו לפי שהי' אפשר לתתו לבנו ע"ד שלא יזכה בו עד אחר