אגודת אזוב מדברי קסג

בכתיבה כיון שקבלו בלבו וכ"כ בשבועה בכתב להסוברים כתיבה כדיבור אבל הכא דלא נתכוין לקבל ע"ע החרם בשעת הכתיבה עד אחר הקבלת קנין והחתימה מצד השני ג"כ. אין לחוש על הקבלה מכח שעת כתיבה דליכא כונת הלב ומכח החתימה ליכא למיחש ג"כ דההוא שעתא לא כתב קבלת החרם. ועי' מ"ש לקמן

ומ"ש עפ"ד הנוב"י שם שהק' דבכבר עברה על השבוע' א"נ והעלה דכשלא אמרה להחתן או בפני ב"ד לא עברה. וכתבת דצ"ל דלא עברה עוד זמן הנישואין שבתנאים. או שהי' העיכוב משניהם דאם עיכבה מצדה בלבד מבואר (בסי' רכ"ח סל"ט) ובט"ז (ס"ק מ"ח) דבזמן הקצוב בתנאים עובר המערב. וא"כ בנ"ד דעיכוב זמן הנישואין היו מצד החתן גרע טפי תמהני עליך וכי (בסי' רכ"ח סל"ט) ובט"ז שם לענין זמן נישואין שבתנאים קאי התם. לענין זמן פירעון החוב קאי. דהוה השבועה על הזמן בהקפדה. משא"כ בתנאים זמן הנישואין לא הוה בהקפדה. וכמבואר בט"ז (סי' רל"ו ס"ק י"ג) ונקה"כ שם דאין הזמן מעיקר השידוך ולא נעשה עליו החרם כלל. משא"כ (בסי' רכ"ח) על הזמן היה השבועה שיפרעהו ואדרבה הק' ע"ד הנוב"י דאפי' באמרה להחתן ולפני הב"ד לא עברה עדיין. עי' ב"מ ר"פ המפקיד אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מיהדר קא הדר או דחויי קא מדחי ליה ודוקא התם מהני אטרחי' לב"ד דבכה"ג לא מקני לי' כפילא אפי' בלא חזרה. אבל בשאר דוכתי בשביל אטרחי' לב"ד לא מצינו למיחשב ליה לחוזר ועובר וכיון דאין הזמן מעיקר השבועה לא חשיב עובר עד שישא אחרת שיוגרם ביטול החרם הראשון מכח איסור ב' נשים ודלא כמו שכתבת שזה פשוט וברור שכבר עברו. גם לא ידעתי למה הבאת מה שראית לאביך כבוד דודי המאה"ג זצ"ל מורה להשביע הטוען מאיס עלי הלוא כתבתי שהחתן אומר שמוכן לישבע ומה שהבאת ראיה לדברי הנוב"י דבפגם האבות מודה הט"ז דאל"כ ליכא טובת הכלה באומדנא זו. מהא לא תסייע דלענין קלקול המשודך מעשיו הוה האומדנא לטובת הכלה

ומה שהבאת לי מטעמי אביך הוא דודי המאה"ג זצ"ל בגליון הנוב"י שלו כן ישמחך ה' כאשר שמחת נפשי שהנני ב"ה מרוב בנים. ונדמיתי לו במה שגם אנכי עמדתי ע"ד הנוב"י בזה. אמנם ענין רוב בנים דומים לאחי האם אינו נתלה כלל בקלקול של קודם לידה דוקא דזוהמת האבות הוא שנתלה בהולדה אבל התדמות הבנים לאחי האם נאמנו לנו דברי חכז"ל באין חילוק

ועל משמרתי אעמודה שהגם שהנני כופף ראשי נגד רבותינו נ"ע דפשיטא להו דבכה"ג לא חשיב פגם כלל מ"מ לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים שלא יסתרו לדברי הגמ' סוכה ושבועות ובאחי האם נלע"ד דכ"ע מודו דחשיב פגם אלא דבנ"ד לא מהני כיון דהי' להם ידיעה מן הצד קודם התנאים ומ"מ מסתבר שיכולים לומר מאוסה עלי מכח פגם זה ומה שהעירות מכח חיוב לישא אי הוה כמכירת קרקע דבעי' שיהא בן כ' גם אנכי העירותי בזה והעירותי בדברי הט"ז או"ח (סי' של"ו סק"י) דאדם הוה כקרקע: ואאמ"ו הגאון זצ"ל פלפל בזה עכ"פ השתמשתי בסברא דחזינן דפחות מבן כ' אית ליה דעתא קלישתא וי"ל דשכיחא ביה שיתנחם בדעתו ויתהפך מרוצה לאינו רוצה

והנה הביאו לפני כהיום שטרי התנאים ולא נזכר בהם ענין השבועה והחרם כלל שנתקבל מחדש גם לא נכתב כי אם והקנס לא יפטור כו' ואפי' אם הי' נכתב הנה חתימת הבע"ד לא על מה שנכתב בחרם היה שע"ז חותמים העדים ועמ"ש וליתר תוקף וכו' לאשר ולקיים באו על החתום וא"כ לא חתמו כלל על החרם

סימן כה ע"ד אשה שטען עליה בעלה שברחה ממנו והשיבה שאינה יכולה להשאר תחתיו וביררה טענותי' לב"ד דבעי' לדין לה בדינא דמתיבתא שבאהע"ז (סי' ע"ז ס"ג) [ועי' שו"ת הרא"ש (כלל מג תשובה א') דאפי' אם תובעת כתובת' יש לדונה בדינא דמתיבתא אע"ג שבתשו' ח' הביא שצריך שיהי' לה טענ' מבוררת. ועי' שו"ת פרי צדיק (סי' ב') שהאריך דלא בעי' טענ' מבוררת לשתטול מה שהכניס'. וצ"ל דס"ל להרא"ש דבמה שתבע' כתובת' לית לו בה וצ"ע] והנה הנדוניא מעות בעין שהכניס' כלה ואבד כולו ועי' בסי' חמדה גנוז' (סי' ק"מ) תשו' ר' שרירא גאון דתקנת מר רבא בר מר ר"ה הי' שכל נכסי צ"ב שהכניס' לו משלה משלם אפי' מה שכלה או אבד ישלם לה תחתיהם וסיים שכן מתנהגים כשלש מאות שנה ויותר אף אתם עשו כן. ומזה סתירה למש"כ הב"י בשם האחרונים לדורם בלבד היתה. אמנם צ"ע במשפט המתנו' וספרים שנתן אבי האשה ושנתנו אבי החתן וקרוביו להכל' קודם הנישואין ואחר הנישואין מה יעש' בהם אם הם של הבעל או יהיו לאשה:

הנה ע"פ נוסח התנאים שנתחייבו הצדדים להפריז לנדן בנם ובתם סך כך וכך במזומנים וסך כך וכך על ספרים ומתנות ולא שצד החתן פוסק לתת נדן להכלה בשביל בנו וצד הכלה להחתן בשביל בתו רק שחיוב הצדדים לתת מה שפסקו וצד החתן נותן להחתן וצד הכלה להכלה בזה י"ל שהמתנות והספרים שנתנו צד הכלה להחתן וחפצים ותכשיטים שנתנו צד החתן להכלה לא למתנה נתנו להם רק לפרעון החיוב שעל הצדדים כפי התנאים דהא אין לומר שכל זה נתנו מתנה בעלמא דא"כ יתחייבו הצדדים לסלק מבלעדי המתנות ההם מה שנתחייבו ע"פ התנאים ומעולם לא נשמע ולא נהי' כזאת בישראל אלא ע"כ צ"ל שנתינת המתנות הי' על ניכוי ופרעון מה שנתחייבו הצדדים ע"פ התנאים וכיון שלא הי' החיוב מצד החתן ליתן להכלה ומצד הכלה ליתן להחתן רק שצד החתן התחייבו בנדן לחתן וצד הכלה בנדן להכלה וכל צד וצד שולחים לכשנגדו על פרעון החיוב שבהתנאים א"כ נחשבים המתנות שנתנו לכלה מנדן החתן ומה שניתן להחתן עם הספרים הוא נכסי מלוג של הכלה ובנ"ד צריך להחזיר להאשה המתנות וספרים שנתנו להחתן

אולם באם נכתב בתנאים שצד החתן נתחייבו במתנות להכלה וצד הכלה מתנות וספרים להחתן יש לעיין בנ"ד. והנה בס' בית מאיר לאה"ע (סי' קי"ח סעי' י"ט) הביא שהמתנות שנתנו להחתן ע"פ התנאים ומכ"ש טלית וקיטל הרי הוא שלו משעת נישואין דמתנה. גמורה נינהו ואפי' אם ימצא בס' בנימין זאב שסובר דמתנות אלו לא למתנה ניתנו מ"מ למנהגינו לא שמענו כזאת כמבואר בשו"ת ב"ח (סי' ב') עכ"ל וכ"ה בשו"ת ב"ח (סי' מ"ט) ובשו"ת פרח מטה אהרן (ח"א סי' ס"ג) כ' שהרבה גדולי הפוסקים ס"ל דמתנות להחתן הם מתנה גמורה משעת נישואין ופסק כן להלכה ובשו"ת תומת ישרים (סי' קל"ח) כתב דאין לומר ע"ד שתהא בתו קיימת נתן דלא הוה אומדנא דמוכחא כיון שלא נזכר בגמ' והעלה שמה שנותן אבי הכלה להחתן הרי הוא שלו. האמנם שדבריו צ"ע במש"כ דהוה דברים שבלב ולא מהני והא במתנה מהני דברים שבלב ולא בעי' גילוי דעת דמוכחא כמ"ש בהגהת אשר"י ב"ב פ' מי שמת (סימן יח) ע"ש הריב"מ והובא בשו"ת דברי ריבות (סימן ש"ט) ובשו"ת מוהרי"ט (חאה"ע סי' מ"ו) הביא דעת הרא"מ במתנות דקנינהו בעל ולא הדר כלום ושהראנ"ח העיד שיש מקומות נוהגין להחזיר הכל ויש מקומות שחולקין והעלה המהרי"ט הטעם שדינם כדין נכסי צאן ברזל והנה השאלה של המוהרי"ט היה לענין מתנות שנתנו להחתן ואפ"ה ס"ל שחולקין כדין נצ"ב ולהריב"ש (סי' ש"א) הו"ל כנכסי מלוג ובסוף דבריו כתב המהרי"ט דכלי כסף וחפצים שעושין בנדוניא לצורך החתן בכלל הנדוניא הם. והנה דברי המהרי"ט צ"ע במה שהביא ראי' מדברי הריב"ש והתשב"ץ (ח"ב סימן רצ"ב) בפי' תקנת אלגאזיר והא הם קאי על המתנות של הכלה אבל מתנות שנתנו להחתן י"ל דמתנה גמורה הם