אגודת אזוב מדברי קסב

יודע אמתי הי' ההמרה. אך אמת יש מקום להרהר לפום רהיטא דאולי י"ל דעד כאן צריך לדין הרא"ש משום אומדנא דפגם. וע"ז כתב הט"ז דאין לך בו רק מה שחידש זה רק באם נולד אח"כ הפגם אבל אם הפגם הי' קודם התנאים רק העלימו זאת אף דלא הי' בשעת לידה של המדוברת מ"מ יהי' מקח טעות. אך גם זה אינו כיון דאנן השתא קיימינן דלא הוה פגם גדול ממילא גם מקח טעות לא הוה ואמרי' דהוה קפידא דלא קפדה ולא הוה מום במקח כמו פחות משתות דאף דעומד וצווח לא מהני

אך יש לדון דאולי יש מקום לומר עפי"ד הרמב"ם (פ"ט מהל' זכי' הל' יו"ד) דקנין חכמים לא נתקן במקום איסור ע"ש במתנת שכ"מ לנכרי. ועיי"ש במש"ל בשם הר"ן בפעוטות שנתנו בנכסים מועטים דל"מ יעו"ש בדבריו הנחמדים א"כ כ"כ דלכתחלה בודאי עשאו שלא כהוגן להונות ושלא לגלות. א"כ אולי ע"ז לא נתקן חרמי הגאונים במקום דעבדי איסורא. ודברי הרא"ש בתשו', קאי בבא האונס אח"כ לזה צריך מטעם אומדנא כן הי' נראה לדון אך גם ע"ז יש לחלק. בפרט מחמת קבלת החרם שקבלו בעצמם ע"ז ואם כי באמת בכל כתבי התנאים שפשיטא לכל ב"ד שבישראל שדנין מדין החרם שקיבלו על עצמם ולדידי צ"ע ע"פ הרוב אף שנעשו י"ג שנים עכ"ז צריכים לידע שהביא ב' שערות זולת דעת הש"ך ביור"ד (סוף סי' רל"ג) שנראה א"צ ב' שערות אולם ידוע אשר כרכרו עליו בזה ועי' ברש"י נדה (דף מ"ה) דזה תלוי אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא או דרבנן והדברים עתיקים גם יש לדון בענין חיוב התחייבות שמחייב עצמו לישא מה דין יש לזה או מקח מטלטלין או קנין קרקעות. ודבעי' שיהי' בן כ' כמבואר בח"מ (סי' רל"ה) ואף דקידושין מהני לאחר י"ג שנים דהוה זכות גמור אולם התחייבות להיות אגיד לא ידעתי למה לדמות. וידעתי שיש הרבה לדבר בזה אמנם מאן: ידין לדבר במה שלא ראיתי מדברים בכזה

ומה שכתבת בשם הגאבד"ק קוטנא נ"י אי מועיל אצלו טענת מאיס עלי לכאורה כיון שנלמד מטענת מאיס עלי בגירושין ראוי לומר שיועיל גם אצלו. והנה אנכי העירותי איך נלמד זה מגירושין אדרבה נראה דהתם קיל דיוכל לגרש דאין עובר איסור בגירושין אבל כאן ישאנה והדר מגרש. והי' ק"ל מאוד עד שמצאתי בעזה"י בתשו' מהרי"ו שהקשה זה ותי' משום איסור בני שנואה הוה נשבע לבטל את המצוה ודפח"ח. ומעתה מ"ש היא מהוא. אדרבה עיקר נאמר עליו. והרבה יש לפלפל בענין כזה בנמאס עליו אח"כ ובשעת שבועה לא הי' נשבע לבטל את המצוה מה שנולד אח"כ דומה להא דנזיר (דף ד.) וכענין אם נדרו קודם לגזרתינו דתענית (דף י"ב ע"א) ודו"ק עכ"ל

וזה אשר חזרתי והשבתי על דבריו

סימן כד הנה על שהעירותי שכל זמן שאין תובע אין על הב"ד לכוף הראית דברי הב"ש (סי' נ"א תוך סק"ט) [צ"ל סק"י] בשם מוהר"מ מינץ דאף במקום שנותן קנס ואין מקום תביעה להבע"ד. עכ"ז מוטל על הב"ד לכופו וק"ו לנ"ד. הנה מבלעדי שדברי הר"מ מינץ אינם מוסכמים והרבה חולקים עליו וקצת פוסקים ס"ל דאפי' פי' ג"כ שהקנס לא יפטור את החרם ליכא חרם אחר נתינת הקנס אין מוכרח שאין מקום תביעה להבע"ד. שי"ל שמקבל הקנס ותובע הכפיי' על החרם בשביל שיהי' מוכרח לפייסו בממון זולת הקנס עבור מחילת החרם ובר מן דין לא נזכר שם כמו שהעתקת שמוטל על הב"ד לכופו כי אם שיכולים הב"ד לכוף וי"ל נמי דתלי' בשיקול דעתם ועכ"פ תביעה בעי'

ומש"כ דעדי קידושין באחרת הוו מסייע ידי עוברי עבירה והראית דברי המג"א (סי' קס"ג סק"ב) וש"מ ב"מ (דף ה') במקום שיש להביא משנה מפורשת שביעית (פ"ה מ"ט וגטין פ"ה מ"ט) אמנם אין זה מוכרח כלל די"ל מסייע בדבר שגופו עברה אסור אבל הכא איסור נישואי אחרת לא נתפרש בחרם הקדמונים ולא בתנאים אלא שגורם לעבירת החרמות על נישואי הראשונה כיון שיש חרם על נישואי ב' נשים ועל ידי נישואי אחרת מבטל נשואי הראשונה ומסייע לגרום בכה"ג י"ל דלא מיתסר. ואם שגם לדעתי נראה דהוה בכלל מסייע ידי עוברי עברה וכן צ"ל למ"ש בשם ס' חת"ס אה"ע (סי' קס"ד). עכ"ז צריך להביא ראיה לזה מגמ' וראשונים. אמנם מש"כ דנבוא לדברי מהרי"ט (סי' קל"ח) שעדי קידושין נגד החרם נפסלין והוה כמקדש בלא עדים הא ודאי ליתא וע"כ צריך לחלק דבחרם נגד גוף הקידושין נפסלים משא"כ הכא דליכא חרם בקידושי אחרים כי אם ביטול החרם הראשון דאלת"ה למהרי"ט היכא משכחת לה אונס שגירש הא העדי' נפסלין בין עדי חתימה בין עדי מסירה. וע"כ צ"ל דאע"ג דלא יוכל שלחה כתיב כיון שמצד הגירושין מצי מיהדרה אלא משום דאדרה לא מצי מיהדרה אין העדים נפסלים אע"ג דבגירושין עוקר הלאו ומבטל העשה מכש"כ הכא דאין איסור בגוף הקידושין האחרים כי אם ביטול החרמות הראשונים ואולי לזה כתב שיש לחלק והנה בעיקר מ"ש דאין לאבי' לטפל בצורכי' כל זמן שלא זכתה בדין משום מסייע ידי עוברי עבירה לענ"ד כל זמן שלא נתחייבה וי"ל דליכא עביר' לא שייך מסייע ידי עוברי עברה וכן משמע בשביעית וגטין דכשאין העברה בודאי לא שייך מסייע כו' ועי' ברע"ב ותוי"ט שם שיש לדחות קצת

ומה שפלפלת ע"ד הנוב"י שהקיל דלא בעי' בירור בטענת מאיס עלי ונאמנת מהא דע"א נאמן בשבוי' וכהן ובע"ד אינו נאמן וכתבת ליישב משום דבאירוסין בעי' שם עד ובע"ד אין עליו שם עד. אלא דבכל האיסורין דהעדות על ממונו. ואדם לא הוה קרוב אצל ממונו ויש עליו שם עד אבל בשבוי' וכהן דהעדות על גופו ממש ולא הוה עליו שם עד וה"נ בטענת מאיס עלי. לענ"ד יש לחלק דלגבי עצמו בלחוד לא בעי' שם עד. אמנם בשבוי' דנוגע לגופו ולא הוה עליו שם עד ונוגע גם לאחרי' לאיסור לקיחת זונה וביטול מצות נתינת התרומה לכהן ל"מ עדות בע"ד. משא"כ כאן דנוגע רק לגבי עצמו לא בעי' שיהיה עליו שם עד. ולמה שנוגע לאחר מטעם מסייע ידי עוברי עברה לפמ"ש כולי האי לא איכפת לן אמנם עיקר חילוקך קשה בעיני דא"כ בנדה דנוגע לגופה היכא שייכא ענין ע"א נאמן באיסורין ומה אעשה שאאמ"ו הגאון זי"ע לא הרגילני בפלפולים כאלה ומה שהק' דהא אתחזק איסור ופלפלת בדברים נכוחים לענ"ד י"ל דבשידכה אבי' הוה חזק' שלא נתבררה בשעתה דבכל רגע ורגע י"ל שאינה מרוצה אלא שלאח"כ מתברר שהיתה מרוצה כיון שלא גילתה שאינ' מרוצה ול"ח חזקה. גם י"ל דהוה כחזקה העשוי' להשתנות כיון שיש צדדים הגורמים למיאוס. והמיאוס אפשרי ושכיח בשום צד עכ"פ. ומכש"כ בנידון שאלתי. ומ"ש דנ"ד אינו ענין לדברי נוב"י דשם לא קיבלה חרם על עצמה דלא ידעה שחותמת על איסור וחרם כדרך נשים שלא ידעה והבינה לשון התנאים אבל בחור היושב בשעת כתיבה ורואה ושומע ויודע שנכתב חרם א"כ כתב וחתם על חרם וממילא צריך התרת ב"ד תמהני על שהוצאת כן מפיך הטהור. וכי בחותם על כתב שנזכר בו חרם יש מקום לחוש לחרם אם אינו כותב בעצמו ענין קבלת החרם ממש. וזה כמה חדשתי כן מסברא דנפשאי ומצאתיו מפורש בכמה אחרונים ועכ"ז מחזיקנא טיבותא לרישיך וינוחו עליך ברכות כי נודעתי כעת כי החתן בעצמו להראות חזותי' כתב שטר תנאי' אחת בכ"י. אולם לפי דעתי לא ידע ענין ראשי תיבות בח"ח ובשד"א. וגם כעת אינו יודע הראשי תיבות ההם על מה מורים. אמנם לענ"ד אשכחנא מרגניתא דאפי' ידע שכותב בזה קבלת החרם לא חיישינן לה דדוקא בכותב ע"ד לקבל על עצמו החרם בכתיבה זו היא דחיישינן לקבלת החרם