אגודת אזוב מדברי קס

למ"ד אנשים מג' ארצות להתיר החרם שלא מרצונו ואשר הצריך ר"ג מאה אנשים אינו רק להוציא בע"כ בלא גט ע"י הוראת שעה ע"פ גדולים כו' כי יש מפרשים שבכל תקנת רגמ"ה צריך מאה להתיר אך בנד"ז כשפוטרין זא"ז לא ראיתי שום חולק מבואר דלא כד"מ ודבעי' שיפטרו זא"ז ואפי' בהרחיק נדוד בעי' עכ"פ למ"ד אנשים מג' ארצות. ויש חולקים גם בזה דבעי' מאה אנשים [איברא דמ"ש ואשר הצריך מאה אנשים אינו רק להוציא בע"כ בלא גט על ידי הוראת שעה ע"פ גדולים צע"ג. גם מ"ש בהרחיק נדוד י"ל היתר בלמ"ד אנשים מג' ארצות צ"ל ביצא ברשות ומשום אונס אינו יכול לחזור עי' בתשו' מהרי"ו (סימן קל"ז) מחלוקת הט"ז יור"ד (סי' רל"ו ס"ק י"ג) והש"ך בנקה"כ ובח"מ (סי' כ"א) שהביא הנוב"י (סי' ס"ח) ולשיטת הש"ך צ"ל בלא נתפרש התנאי]. וצ"ל דס"ל לרמ"א בד"מ דלא נתפשטה תקנת רגמ"ה להצריך אף ל' אנשים מג' ארצות וכעין מ"ש מהרי"ו שם דלא נתפשטה להתיר החרם שקבלו ע"ע במאה אנשים כי היכא דלא נתפשטה להצריך למ"ד אנשים [בלא קבלת חרם מחדש] מדחזי' דחוזרים ונותנים הקנס בלא התרה וה"נ ס"ל לרמ"א דלא נתפשטה להצריך למ"ד אנשים אע"ג שאין נותנים הקנס אמנם שיעור הרבה אנשים שכ' בד"מ לא ידענא ופשיטא דשלשה שנקראים רבים לא הוה בכלל הרבה

ולענין החרם שגוזר הרב בקריאת התנאים ג"כ נלע"ד שי"ל היתר בלי הסכמת שכנגדו דליכא למילף מנשבע לחברו שצריך הסכמתו להתיר ובפניו אלא בכעין שבועה של משה רבינו ע"ה וצדקי' שהם עצמם נשבעו או ענו אמן אבל בחרם שגזרו עליו ב"ד בשביל טובה שעשה לו חברו י"ל דלא בעינן הסכמת המטיב ואפשר להתיר בלא דעתו ואין להחמיר בזה כ"כ משום בושה או חשד

אמנם לענין החרם והשבועה שמקבלים ע"ע בשעת התנאים דמבואר ביו"ד (סי' רכ"ח סוס"ק) דאין להם התרה כי אם בהסכמת שניהם משום שעשו טובה זה לזה מ"מ בטוען מאוסה עלי מתירין לו שלא בהסכמת האשה אפי' לא הי' מועיל לאיש טענת מאוסה עלי נגד אשתו נשואה כמו שרצה כ"ת לחלק דכיון שהאשה י"ל התרה בלא דעתו ומפקעת לעצמה בטענה זו א"כ בצד זה לא חשיבה לי' שעשתה לו טובה וממילא לא בעי' דעתה להתיר אלא דלשון רמ"א ומוהרי"ו מורין דבעי' טענה מבוררת גבה דידה ודכוותה לדידי' להתיר בלי דעתה וכבר כתבתי לעיל מה שיש לחלק

(ח) והנה בנ"ד לא קרא הראב"ד התנאים ולא הוה קבלת חרם ושבועה ות"כ ונוסח השטר והקנס לא יפטור וכו' וי"ל שהקורא קרא ג"כ "וכו'" ולא הזכיר ח"ח בפיו כלל וליכא כי אם חרם הקדמונים וכבר ביאר הנו"ב דבמאיס עלי לא תיקנו הקדמונים חרם אף על גב דליכא טענה מבוררת. וגם אבותיו שדכוהו. וי"ל שגם מתחלה לא הי' מרוצה למה שגבה עקום ונראה כאילו הי' לה חטוטרות. ולענ"ד י"ל דאפי' נתרצה מתחלה לזה וכן למה שהתרצה אף על גב שידע שאחי אמה מומר יכול לומר מאוסה עתה עלי דכיון דקיי"ל למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' (בסימן רל"ה סעיף ט) משום דעד בן כ' אית ליה דעתא קלישתא דמקרבא לגבי זוזי ממילא שכיח בי' שיתקרב דעתו ויתרצה להשתדך ואח"כ יתנחם וישתנה מרוצה ואהבה ללא רוצה ומיאוס

ט והנה איסור נישואין אחרים לא נזכר בתנאים ולא קאי עליהם התקנה של הרב ולא התקנה שמקבלים מעצמם ואע"ג דכונת הלב כן הוא מ"מ מכונה לא נעשה נדר ושבועה אלא דבתקנה לכמה רבוותא לא בעי' שיוציא בשפתיו עי' בל"י (סי' ר"י סק"א) ואכתי צ"ע דעכ"פ כונה בעי' לאסור ע"ע וכאן לא נתכוין וגם בתקנו' הקהלות לא נזכר איברא כיון דר"ג מאוה"ג החרים על נישואי ב' נשים ממילא בנישואין אחרים מבטל קיום השידוכים הראשונים ואכתי צ"ע די"ל בשיבר כנפי' או שחטה במכות (דף טז) ולעולם לא יוכל לשלח חשיב ביטול משא"כ הכא דיוכל לקיים אחר שיגרש השני' שנשא עתה בראשונה או לאחר שתמות. ולכאורה רציתי להסתייע מזה דתקנה קאי על זמן הנישואין אולם דעת הש"ך והנקה"כ (סי' רל"ו) דהזמן אינו מעיקר התנאים כי אם היכא שעיקר השבועה היה גם על הזמן בפירוש ובהקפידא. ולענ"ד איסור נישואין אחרים הוא ענין כפי' על קיום השבועה הראשונה או על פרעון הקנס

וזה אשר השיב ש"ב הגאון מוה' אביגדור יהודא ליבוש נ"י שהי' אז אבד"ק בלאשקא וכעת אבד"ק קויל

סימן כג ראשונה כתבת אהו' ש"ב הרב המאה"ג שי' לפי מ"ש הב"ש (סי' נ' סוף ס"ק ט"ו) [ונובע מתשו' רשב"א ועי' בב"י חו"מ (סי' נ"ו) דברי תשו' הרשב"א וצ"ע קצת] דאם האב עשה שידוך והבת ממאנת פטור האב מקנס ומחמת זה רצית לומר דל"ש. בזה התובע כו'. ואם אמנם לדעתי הדמיון צ"ע וראי'. אך לאשר תמיד הייתי רגיל לומר באתרמי לפני כזה דהלוא עיקר הטעם דדיינינן לאב לאנוס וא"צ לפייס בתרקבי דדינרי כדאי' בגיטין (דף ד') [ובחי' הארכתי לפ"ד הריטב"א שם נראה דז"א] אך עכ"ז נראה פשיטא נהי דהאב פטור אבל כ"ז שלא נתברר טענת הבת ויצאה זכאי בדין גם על האב מוטל שלא לטפל בצורכי הנישואין ושלא להיות מסייע ידי, עוברי עברה והארכתי בזה ושמח אנכי כעת כי בעש"ק העבר בא לידי ס' חת"ס אהע"ז וראי' בחי' (סי' קי"ד) מחליט זה. לכן מעתה לדעתי אין זה מרפא ודברי הרשב"א מיירי רק אם הבת מכנת נדונייתה לעצמה ול"צ תו מידי מהאב וממילא אם האב רוצה להיות עוזר הוה תובע. והח"ס כתב שמדברי הצ"צ לא נראה כן. עכ"ז בירור בעינן

גם מ"ש אה"ו ש"ב דנראה שכ"ז שאינו תובע אינו מוטל על הב"ד ע"י בב"ש אהע"ז (סי' נ"א תוך ס"ק ט) בשם המוהר"מ מינץ דאף במקום שנותן קנס ואין מקום תביעה להבע"ד עכ"ז מוטל על הב"ד לכופה. וק"ו לנ"ד. ומהרהר אנכי לפי דבריו אם רשאים עדים להיות עדי קידושין בעבר וקידש. ועי' במג"א (סי' קס"ג סק"ב) דהוה בכזה מסייע ידי עוברי עבירה וכ"ה באסיפת זקנים ב"מ (דף ע"ב) ד"ה דאלת"ה ולדעת הנודע ביהודה חלק ראשון הוה דאורייתא ויהיה נפל פיתא בבירא במה שכרכר המוהרי"ט (סי' קל"ח) בעדי קידושין נגד השבועה דיש לפסול הקידושין ועי' בקצה"ח (סי' נ"ב) ואף דיש לחלק קצת הנושאים. עכ"ז ניתן לומר. ואתה תבחר ותקרב ואנכי לא באתי רק להעיר ואבואה על סדר דבריך היקרים והנחמדים

מה שפלפלת בחכמה אם בעי' בירור בטענת מאיס עלי כפי הנראה מפשטות המשמעות נראה דצריכה טענה ברורה אולם עמד בזה המחקר רבינו הגאון בעל נוב"י מהד"ק (חיו"ד סי' ס"ח) בנידון כזה והוא יצא להקל דנאמנת והנה כמו כן עלה במחשבה לפני דע"א נאמן באיסורין. ועתה שנסתלק הקנס רק מצד איסור הוה ככל האיסורין. וראיתי שכ"כ הגאון הנ"ל בפשיטות [איברא לענ"ד היה מקום לפלפל בזה בהא דמצינו גבי שבוי' ועדות כהן להחזיקו לכהן דע"א נאמן באיסורין ובע"ד בעצמו אינו נאמן הלוא כללא דכל מקום דעד א' נאמן גם הבע"ד נאמן ועי' בפ"י במתני' דתרי ותרי והוכחתי דבאמת בע"ד על עצמו אינו עליו שם עד וגם גבי איסורין בעי' שם עד רק בכל האיסורין דהעדות הוא רק על עצמו ואדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ולא הוה העדות גבי עצמו דאין האיסור משום דהוה ממונו דאף אם היה ממון של אחר ג"כ הי' אסור אל האחר ולכן לא הוה עליו שם בע"ד וממילא הוה עליו שם עד וכמ"ש הראב"ד בסברא דפלגינן דיבורי' ודברי