אגודת אזוב מדברי קנט

אמנם כ"ז אינו נוגע לנ"ד דאיכא טענה מבוררת שיש לה גב עקום ונראית קצת כבעלת חטוטרות שאפי' ידע ונתפייס מצי לטעון מאוסה עלי ונפטר עכ"פ משבועה על הנישואין כי היכא דמיפטר עכ"פ מעונה למוהרי"ק שהביא בח"מ (סי' ע"ז ס"ק ג) ולהרא"ש דמיפטר משאר וכסות י"ל דמקנס נמי פטור וכיון שדעת הרא"ש מכרעת בין דעת הב"ח והרא"מ שהביא הח"מ וב"ש ולמהר"א ששון י"ל קי"ל כרא"מ וב"ח מסתברא עכ"פ למינקט שיטת הרא"ש להלכה אלא שי"ל דאע"ג דנראה קצת כאילו הי' לה חטוטרות לא חשיב מום גמור וע"כ רציתי לומר דלא בעי' טענה מבוררת אולם נהי דלא חשיב מום גמור טענה מבוררת איכא ואע"ג דאיכא חיוב שאר וכסות חיוב עונה ליכא ודכוותה בשידוכין חיוב שבועה ולענ"ד מ"ש הב"ש (סי' ע"ז ס"ק ל"ג) ומדינים אלו נשמע לשידוכין שלנו שכולל כל הדינים (שבסי' ע"ז) ולא על הדיני' (שבסעיף ה) לחוד קאי וכן משמע (בסי' רכ"ח) ברמ"א ובש"ך (ס"ק נ"ו) דשידוכין קילי מדיני מורדת לענין גט ויש לדחות

ומש"כ עוד כבוד גאונו שזר לומר שיהא החתן נאמן מאוסה עלי דא"כ בטלין כל התנאים ואם הקילו בבתולה לא הקילו באיש ויש כמה טעמים לחלק. הנה לענ"ד אף שמטעם דאין אשה אלא לבנים ומקרא דשקר החן הי' אפשר לומר דלאיש לא מהני טענת מאוסה עלי. הנה למה דטב למיתב טן דו ומה דמייתי עלי' ביבמות (דף קיח:) כ"כ לאשה אין להועיל טענה זו ועי' ש"ך (סי' רכ"ח ס"ק נ"ה) דטובת האיש יתירה מטובת האשה לכמה רבוותא. ועכצ"ל דכ"ז בסתמא אבל בבאה מכח טענה זו מהני לה וה"נ בטענת האיש מהני וכמבואר (בסי' ע"ז) ביש לה מום ונתפייס מתחלה לפטור עכ"פ מעתה וה"ה במידי דלא חשיב מום גמור ועכ"פ מקפידים. עליו. ולמה דא"כ בטלין התנאים גם לשיטתו דמר תיקשי הא מצד הבתולה יתבטלו ועכצ"ל דכיון שצריכה טענה מבוררת או שבועה לאמת דברי' לא הוה ביטול התנאים וה"נ י"ל בטענת האיש ומהיכי תיתי נאמר דלהחתן לא יועיל טענה המועילת להכלה והא בכל ענייני חיוב וקנין מצינו שיד שניהם שוה לזכות ולחובה. וכי היכא שהיא מפקעת א"ע אחר נישואין במאיס עלי ה"נ הוא מפקיע עצמו ממנה מחיוב עונה ואין לומר דעכ"פ בעי למיתב כתובה דאיהי נמי מפסדא מה שכלה מהנדוניא. ולענין המתנות במאיס עלי ידו עליונה מידה כמו שהראה הב"ש (סוף ס"ק ט) לעיין (בסי' קי"ח) איברא שהוא אין יכול להפקיע א"ע משאר וכסות למוהרי"ק גם במום. ולהרא"ש בטענה מבוררת בלי מום והיא מפקעת א"ע גם בטענה שאינה מבוררת מכח דינא דמתיבתא אם תפסה ועכ"פ מכח הסברא אין עמדי לומר דלא יועיל לאיש טענת מאוסה עלי כמו שמועיל לאשה

סימן כב והנה עיקר שאלתי הי' (א) אם אין לומר דכיון שאין חיוב על האבות כשהזוג אומרים מאיס עלי בלי טענה מבוררת אין לחייב הזוג ללכת לדין במקום שכנגדו כיון דעניים הם אין לחייבם לעשות הוצאה (ב) היכא דליכא חיוב שבועה על הזוג אם יש לב"ד לכוף הזוג על הקנס ע"י איסור שידוכים אחרים כיון שידוע לנו שאין להם עתה רכוש ונכסים (ג) ואם אין לשון יכולים ב"ד לכופה סובל שאין על הב"ד חיוב כפיי' כל זמן שאין שכנגדו בא לפניהם לתבוע מהם הכפיי' (ד) חקרתי עתה כיון שחיוב הקנס בשידוכין משום שמתבייש ע"י ועדיף מביישו בדברים היכא שהתחכם והתחיל לגלות לפניו שנגמר אצלו שלא לקיים השידוך ורוצה לחוס על כבודו ועצתו שיאמר הוא שממאן ועי"כ ינצל מבושת וזה לא השגיח על דבריו והיינו כעין נ"ד אם אין לומר שהוא גרם הבושה לעצמו וליכא קנס. או דבכה"ג נמי חשיב ביוש דנכרין לכל דברי אמת. ותו דעכ"פ איכא בושה בינו לבין עצמו (ה) בדברי הט"ז וב"ה שכתבי דהמרת אחי האבות לא חשיב פגה הקשיתי משבועות דאין לך משפחה שיש בה מוכס כו' ודברי הנו"ב (סי' ס"ט) דאיכא פגם שהאב מטיל זוהמא בבנו וב"ב צע"ג דתינח כשנולד ברשעתו משא"כ כשנולד בשעה שי"ל כשר הי' ועתה הוא שנתקלקל לא שייך שהטיל בו זוהמא. וגם טעם לעז שכ' נדחה בזה די"ל דהלעז הוה מכח הטלת זוהמא: ובכה"ג דליכא זוהמא ליכא לעז כלל וכיון דליכא אלא טעם פוקד עון אבות י"ל ג"כ דבני אחים ואחיות דבכלל משפחתו נינהו נענשים ג"כ בדינא אחרינא עכ"פ אלא שי"ל דוקא גדולים דמשפחתו ולא קטנים ויש ליישב בזה קו' התוס' שם ד"ה ואין בשרך דבנדרים קטנים ג"כ אבל גדולים דבכלל משפחתו לעולם נענשים עכ"פ בדינא אחרינא ואיש בחטאו לענין דידי' קאמר ומשלהי סוכה שקנסו משמר בילגה ואע"ג שי"ל דאבי' לחוד נתחלל ונפגם וכעין את אבי' היא מחללת וכל המשמר משום אוי לרשע כו' עכ"פ מי זוטר פגם אוי לרשע

איברא דעל ההמרה בלחוד לא נקנסו ולכאורה משמע דבשביל ההמרה לא נפגמו משפחתה ואבי' כלל. אמנם נלע"ד דיש לדקדק במה שנקנסו על דברי' משום שותא דינוקא. דהתינח בתינוק שנתגדל על ברכי אבותיו ולא ראינו בו מקודם שסר מדרכיהם לא כן זו שמקודם המירה דתה והיתה נשואה לסרדיוט מהיכא תיתי לתלות טפי סרחון דבריה בהאבות שכבר פירשה מדרכיהם משיש לתלות בנכרים שכבר נתערבה בהם למדה לשונה הרע לומר כן דברי סרה. והא לעולם יש לתלות במקולקל. ע"כ נלע"ד דודאי מצד ההמרה הי' מקום לקנוס אלא דכיון שהי' בשעת הגזרה ומבואר ברמב"ם (פ"ה ה"ד מהל' יסודי התורה) דבכה"ג ליכא אלא עון חילול השם ברבים. וביטול מ"ע דונקדשתי לא הי' מקום לקנוס וכל זה כל זמן שלא פערה פיה בדברי מינות כאלה ומעשה תועבה אבל אחרי עשותה המזימתה שע"י כן הי' הוראת בירור שהמרתה הי' שלא ע"פ אונס. אז מצאו מקום לקנוס על ההמרה שברצון שע שעת ההמרה שייך שפיר דמיון שותא דינוקא שאין לתלותו בקלקלה אחרת כי אם באבות יצרפו לזה גם עון דברי מינות. ואכתי צ"ע די"ל שההמרה הי' באונס ואחר כך נתקלקלה לדבר ברשע ועיין בכתובות (דף נא:) דאמרי' יצר אלבשה בשעה מועטת ומכ"ש זמן רב

ואף שדברי בטלין נגד דברי הט"ז וב"ה מ"מ חקרתי אם מכח פגם אין יכול לומר מאוסה עלי אע"ג שבתחלה נתרצה וטו"ז וב"ה לא איירי אלא בלא באו מכח מאיס עלי אלא משום שמזדמן להם הגון יותר וכמש"כ הנוב"י שם ומסתברא דלפ"מ שכתב הנוב"י דמשום דל"ש או שכאו"א יאמר כן שכ' הש"ך (סי' רל"ב ס"ק י"ח) בעי' במאיס עלי טענה מבוררת שפיר י"ל דבכה"ג לא שייכי טעמים של הש"ך ולא בעי' טענה מבוררת אע"ג שהתרצה מעיקרא וכעין זה חילק הנוב"י שם בנידון שלו (ו) חקרתי די"ל דמודו הט"ז וב"ה בהמרת אחי אם הכלה דבזה לא הצריכו הפוסקים להזכיר די"ל דמדינא דגמ' י"ל להתרחק דרוב בנים אחר אחי האם ועי"כ אחי הכלה בחשש פגומים קיימי מכח רובא וכל שלא עברו רוב שנותיהם בחשש פגומים נינהו ולאחר רוב שנותיהם נמי יש לחוש עליהם

(ז) והנה במקומות שאין הרב קורא התנאים והחרם שכתוב בהם ולא קיבלו הצדדים והזוג שום חרם ושבועה ות"כ עליהם בפועל. כי אם שקבלו קנין סודר דליכא כי אם חרם הקדמונים כמ"ש הנוב"י (סי' ס"ח) אפשר להתיר בלי הסכמת שכנגדו שכ"כ בד"מ (סי' נ' סוף אות ה') וז"ל בהגמ"ר דיבמות פ' החולץ משמע דיש חרם הקהלו' על מי שחוזר בשידוכין ואין לו היתר אלא בהתרת הרבה אנשים או שיפטרו זה את זה. וצ"ע שבהגמ"ר פ' החולץ כתב הלכה רווחת שבחרם תקנת הקהלות א"צ רק שיפטרו זה את זה בעדים כשרים מרצון נפשם כו' שאפי' אם המשדך הרחיק נדוד דא"צ להתרת חרם תקנת הקהלות כי אם