אגודת אזוב מדברי קנח

לענ"ד דוקא בידעינן שהיתה מרוצה פעם א' הוא דבעינן טענה מבוררת אבל היכא שי"ל שלא היתה מרוצה בשום פעם י"ל דלא בעינן טענה מבוררת וכיון שאומר שלא הכיר בה נאמן ויש להעיר היכא מצי לכוף על הקנס ע"י איסור שידוכים אחרים הא ידעינן דעניים הם כעת ולא עדיף מבע"ח דמיעט קרא שאין נמכר בחובו וי"ל דבגונא שי"ל רכוש קאמרינן שיש לכוף על הקנס. וממילא בנ"ד דאין לו נראה דאין לכוף ולאסור שידוכים אחרים

ובענין המרת אחי אמה דמבואר (בסי' נ) בב"ש (ס"ק י"א) בשם הטו"ז דאין לנו אלא מה שנמצא מפורש ולא באחי אביהם. ועי' טו"ז (יור"ד סי' רכ"ח ס"ק נ"א) שכ' דא"ל בזה אלא מה שמפורש דהוה פגם ולא זכיתי להבין הא מצינו בשבועות (דף לט:) דא"ל משפחה שיש בה מוכס כו' ואפי' על עו"ג מתפים דנקט להא קרא דמולך. ודמשום הכי נענשים בני המשפחה. ובשלהי סוכה במשמר בילגה שקנסו לכל המשמר מיהו י"ל דאבי' הוא שנתחלל ונפגם וכמו שאמר הכתוב את אבי' היא מחללת והמשמר כולו משום אוי לרשע כו' ומ"מ נלע"ד דהמשפחה בכלל אוי לרשע כו' ומסתברא שבכ"ז נקרא פגם ומקום לנוח הקפידא. ואין לומר דסובר הט"ז כיון דלא נתפרש בפוסקים משמע דס"ל דלא הוה קפידא רבה ודאין זה פגם גדול כל כך דליתא דהשואל בשו"ת הרא"ש נמי לא נקט אלא פגם בלבד וגם הרא"ש ז"ל בתשובתו נקט לשון פגם בלבד ובענין שם האונס הוא שיש חילוק בלשונם ז"ל דלהשואל הו"ל אונס גדול. והרא"ש אונס סתמא הוא דקרי ליה ולכאורה רצ"ל דדוקא באב ששידך בתו כמו ביור"ד (סי' רכ"ח סמ"ג) הוא דס"ל לטו"ז דהאב לא נפטר בשביל המרת אחות אבי המשודכת אבל היכא שהמשודכת בעצמה באה מכח טענת הקפדה על המרת אחות אבי המשודך י"ל דלהט"ז נמי מצאה קפידתה מקום אמנם לשון המחבר באה"ע (סי' נ') ראובן שידך בתו לשמעון כו' יכול שמעון לחזור והיינו שהמשודך חוזר בעצמו ועליו כתב הטו"ז דבאחות אבי המשודכת א"י לחזור ועי' באה"ט יור"ד (סי' רכ"ח ס"ק נו) בשם בית הלל על ראובן ששידך בתו עם שמעון והמיר דתו אחי ראובן אין שמעון רשאי לחזור וחייב לקיים שבועתו וקנסו. ובקיצור הכללים בשו"ת הרא"ש מי ששידך עצמו או בנו ונולד פגם [המרה צ"ל] בקרובי חתן וכלה והנה דעתי הפעוטה בטל' ומבוטלה נגד דברי רבותינו הט"ז וב"ה וב"ש וכן האחרונים חוקי דרך ובאה"ט שהביאו דבריהם דהמרת אחות אביהם לא חשיב פגם [ומ"ש בעצי ארזים דאחות המשודך נמי לא נתפרש בפוסקים צע"ג לחלק בין אחות המשודכת לאחות המשודך] אלא שיש לצדד דדוקא לפטור מכח פגם בלבד הוא דלא מהני אבל לעשות טענה מבוררת על המיאוס גם הט"ז וב"ה מודים דחשיב פגם ומכש"כ בנ"ד לצרף טעם זה למה שטוען שגבה עקום ונראה קצת כחטוטרות ושלא הכיר בה י"ל דמצרפינן למיחשב טענה מבוררת על המיאוס

ולענ"ד י"ל דבאחי אם המשודכת הפגם מפורש בגמ' דהנושא אשה צריך שיבדוק באחי' דרוב בנים אחריהם וכיון דאחי האם נפגם אחי המשודכת נמי בחשש פגומים הם מכח רוב בנים וצריך להתרחק עפ"י דינא דגמ' ואע"ג דסביר וקיבל י"ל מאוסה עלי' וע"כ לענ"ד אם אחר ההתראה לא יבואו למקום החתן לדון לפני ב"ד בעירו יש ליתן פטורים להחתן על שישתדך כאוות נפשו וע"ד הקנסות יקוב הדין ביניהם מתי שיתבענו צד הכלה

סימן כא והצעתי הדברים האלו לפני הגאון מוה' ישראל יהושע נ"י הגאבד"ק קוטנא והשיב וז"ל

על טענת החתן שלא ראה המום אם היתה אמו עמו רחוק בעיני טענה זו כדמוכח נמי בהמדיר (דף עו) ועדיף ממרחץ

ומה שרצה כ"ת לומר דגם ע"י אמתלא שאינה מבוררת פטור מחיוב שבועה הוא זר מאוד איברא דבאיסור שבועה לחוד אדם נאמן על עצמו וע"א נאמן באיסורין וזה ימים שרצה רב אחד לומר שהבעל נאמן על אשתו שיש לה מום גדול דע"א נאמן באיסורין לענין חרגמ"ה. ואני דחיתי הדברים דהאידנא כיון דנושא אותה ע"ד זה כמש"כ הנ"י בשם הריטב"א הו"ל ככל חיוב ממון דאין נאמן עכ"פ לגבי חיוב שבועה לחוד נאמן על עצמו אלא שאחר שהיתה אמו עמו אין נאמן לומר שלא ידע. ובל"ז דבר זר לומר שהחתן יהא נאמן לומר מאיס עלי דא"כ בטלין כל התנאים שנכתבו. ואם הקילו בבתולה כשאומרת מאיס עלי לא הקילו לגבי איש וכמה טעמים יש לחלק לכן קשה לסמוך ולהקל עכ"ל. וזה אשר השבתי על דבריו

במש"כ כבוד גאונו נ"י דכיון שאם החתן היתה עמו אינו נאמן שלא ראה המום ועדיף ממרחץ. אקבל דבריו אף שי"ל דבגדול הנושא הוא דאמרי' דע"י שלא בדק ע"י קרוביו שהי' עמו מסתמא מחל. אבל מי שאבותיו משדכים אותו י"ל שהי' מוחזק אצלו שיבדקו כראוי ואם לא בדקו כראוי אינו מוחל ומחילת אבותיו אינו מגרע טענתו וכעין זה חילק הנוב"י מהדו"ק (חיור"ד סי' ס"ח) דבשידכה אבי' י"ל שמעולם לא התרצה: גם מש"כ כבודו נ"י שזר מאוד מה שרציתי לומר דע"י אמתלא שאינה מבוררת נפטר מחיוב שבועה אף שנלע"ד לומר כן ע"פ משמעות לשון הב"ש (בסי' ע"ז) וכבוד תו' לא הכריח חיוב זרות בזה ע"כ אבטל דעתי. שוב ראיתי שדברי הרמ"א ביור"ד (סי' רכ"ח סוסעי' ך) מורין שצריך טענה מבוררת ועדיין י"ל דקמ"ל רבותא דהיכא דטענה מבוררת מתירין לה משא"כ בלי טענה מבוררת אין מתירין. ונ"מ אם נסתלקה השנאה אחר כך דבשכבר הותר ליתא לשבועה אבל כשלא הותר דלא הוה טענה מבוררת אם נסתלקה השנאה חזרה שבועה למקומה ולעולם לא בעי' טענה מבוררת וא"צ התרה אלא דהנוב"י שם לא נחית לחלק בדרך הזה ופשטות דברי מהרי"ו (סי' קל"ז) אין מורין כן אף שיש לדחוק בהם כמ"ש וכעין מ"ש מקודם לחוש על בירור שלאחר שתנשא אבל אחר ההיתר לא מהני בירור וכה"ג במומר שחזר בתשובה דלא מהני אחר ההיתר

עוד י"ל דהרמ"א הצריך טענה מבוררת דוקא כשלא תשבע לאמת טענתה אבל ע"פ שבועה גם לרמ"א לא בעי' טענ' מבוררת דל"ש הטעם של הש"ך (סימן רל"ב ס"ק כ"ה) שכ"א יאמר כן כיון שצריך שבועה וחמורה מהראשונה שיוצאת לבטלה. דהראשונה לא יצאה לבטלה אלא שי"ל דעל שבועה הב' אין מכירין בשקרו משא"כ עבירת השבועה הראשונה מודעת לכל תהי'. ולטעם דלא שכיח נמי י"ל דמהני שבועה כי היכא דהאמינה תורה נאנסה דלא שכיח בשבועה ואין זה דומה להא דאיסי ב"י הא רוא' יביא ראי' ויפטר משום דלא שייך במקום רואים שלא ראה אדם ולא מהני שבוע'. ועי' נוב"י שם שהסביר דברי הרמ"א על פי הטעמים של הש"ך

עוד י"ל דלדברי הרמ"א דצריכה טענה מבוררת בעי' ע"כ לחלק בין חיוב עונה דאורייתא ובין חומר שבועה וצ"ל דס"ל השתא כראב"ד ורשב"א ומוהרי"ק דלא הוה התרה שלא מדעת חברו ואיכא חומר שבועה. מעתה י"ל דוקא נשבע או קבל על עצמו בחרם בפועל או אמר אמן. אבל בתקנות הקהלות ושל הרב שקורא התנאים דאפילו להסוברים דהוה מה"ת מ"מ לא חמירי מחיוב עונה דאורייתא דעל כל דברי התורה נאמר ארור אשר לא יקים ובו שבועה. כמ"ש הנוב"י שם ועכצ"ל דליכא בכ"ז חומר לא תשא כמו בנשבע ממש וכי היכא דחיוב עונה נפקע בטענה שאינה מבוררת ה"נ תקנות הקהלות שגזר הרב שקרא התנאים דנפקע בטענה שאינה מבוררת ואמנם אבטל דעתי: