אגודת אזוב מדברי קנז

לברר האמת הנה זה ודאי שראוי ונכון להיות מתון מתון בדברים כאלה ולהרבות בהשתדלות לברר האמת ע"י איומים. גם בנ"ד שנראה לנו בעליל שאין שום נפתל בדברי הבתולה. אמנם לענין הדין לענ"ד אפי' ניחוש דהכי הוה עובדא כדברי הפוחז אין חשש בקידושין הללו דהו"ל מקדש בגזל דאחרים שהרי הבתולה פשוט וידוע שאין לה ליתן לו משלה כי אם משל אמה גנבה ונתנה לו ואמה לא ידעה שנגנב לה שתתייאש. והו"ל מקדש בגנבת אחרים קודם יאוש דהא יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ובפרט דהכא אפי' אם הי' נודע לאמה וכבר נתייאשה הא לא הוה שינוי רשות בהדי יאוש דשניהם הוו הגנבים עכברא וחורא ובידי שניהם לא היו שינוי רשות וגרע מגנב מפורסם שפלפל הב"ש (בסי' כ"ח ס"ק ג') ואע"ג שי"ל שהוחלפו הדמים שגיבו במטבע אחרת שנתן לה לקידושין דמי גנבה נינהו וחליפין של גנבת מטבע לא חשיבי שינוי דהוה שינוי החוזר ואין לומר דחזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו ולא בא לידו בגנבה ובשלו קידשה. דהא עיקר חרדתינו הוא רק ע"פ דבריו שאמר שבגניבות באו דמים לידו מהבתולה. והרי זה מנגד לחזקה שכל שביד אדם שלו ואולי הוה מצי לחוש שיש לו היכרות עם הבתולה דליהוי כמו שידך. ולמה שאמר שנתנה לו ממון לא נחוש לדבריו ולחומרא נפליג דיבורי' ע"כ יהי' נכון לברר האמת ע"י איום

ט ויש לחקור כשאומר הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל אפי' התרצה באמת בשעת מעשה למה לא תוכל לומר לא הוה ידענא שיש איסור לקדש בלא שידוכין אפי' למאן דסבר דלא מנגדינן לי' כרב (בסוס"י כ"ו) דבקידושין שהם כדת משה וישראל נתרציתי ולא בקידושין שיש בהם צד איסור דלא הוה כדת משה וישראל וכעין מ"ש הב"ש (סי' כ"ח סק"ג) בקדשה בגניבה. וגם על המקדש נימא כיון שאמר כדת משה וישראל לא קדשה בגונא דאיסור' ומסתמא לא ידע שאסור לקדש בלא שידוכין ולא יחולו הקידושין כלל ואין לומר דמשאומר הרי את מקודשת לי כבר נגמרו הקידושין מצדו ושיבוטלו בשביל אמירת כדת משה וישראל הוה כחזרה בתוך כדי דיבור דלא הוה כדיבור בקידושין שכבר כתבתי דכדת משה וישראל הוה רק גילוי דעתא באומדנא דמהני בקידושיו ג"כ בתוך כ"ד ושכל זמן שלא נגמרו הקידושין בריצוי שלה ויכולה היא למאן בקידושין שלו. גם הוא יכול לחזור בתוך כ"ד שלו

סימן כ בין בן ראובן בהיותו כבן ט"ז שנה ובין יתומה מאם בת שמעון ממקום אחר נכתבו תנאים: והאבות היו העומדים משני הצדדים והבחור והבתולה קיבלו קנין סודר ובאו עה"ח על התנאים ובעת שהי' החתן כבן ח"י שנים הי' ממאן וממאם בהכלה באומרו שלפי שהתנאים נכתבו באם הדרך ובלילה וכשבאו לשם החתן ואבותיו מצאו הכלה יושבת בין הנשים קרובותי' סמוך לכותל וצד הכלה אצו לכתוב התנאים ותיכף אחר קריאת התנאים שבה הכלה עם הנשים קרובותי' למקומה ונשארו רק הזכרים. באופן ששעה קטנה הי' הוא ואבותיו עם הכלה בצוותא. וע"י כן לא הכירו בה שגבה עקום ונראה קצת כאילו הי' לה חטוטרות. וביותר נמאסה בעיניו בהיות שדוד הכלה אחי אמה יצא מדת ישראל. ואף שהי' להם מזה ידיעה מן הצד קודם התנאים. סבור הי' שאין בזה פגם ויוכל לקבלו. וכעת אין מתקבל עליו לישא אשה כזו. ואומר שמוכן לשבע שלא נתפתה משום אדם. ובאמת ותמים ידבר כנ"ל. וכבר הרביתי בפעמים רבות לדבר על לב הבחור ואביו לקיים ההתקשרות ואינו עולה בידי כלל שהם עמדו בדעתם לרחק ולא לקרב ואבי הבחור כתב לאבי הנערה שלא יהי' ביכולתו להשיא בנו לזמן המוגבל באשר לא נמלאו שניו לפי חוקי המדינה ואח"ז גלה לפניו שבכדי שיהי' לו כסות עינים על הפירוד. ושיאמר שהוא מסרב לקיים כתב לו כן ורצה לוותר נגדו ערך ח"י רו"כ עבור ההוצאה. והנה הבחור הגיע לפרק נישואין והבתולה כבת כ"ב שנה ויש לחוש לתקנת שניהם. וביותר שאבי הבן כעת מתפרנס בכבוד ופרנסתו עלולה להפסיק ויש לחוש שלא יהי' ביד אביו להשיאו אשה אחר זה. וכתבתי לאבי הכלה בייחוד ושוב כתבתי באמצעות להרב אב"ד במקומו. והשיבני שיבואו למקומו אם יש לו דו"ד עמו וכי הוא נתבע לבטל התנאים. וצד החתן אין רצונו ליסע לשם. ועי"כ שניהם מתעגנים. ולפי הנראה אין תקנה להתקרבות

לענ"ד יש לחקור לפמ"ש הב"ש (סימן נ' סוס"ק ט"ז) דאם האב עשה שידוך עם בתו ויש בידו שטר הרשאה מבתו והיא ממאנת האב פטור מקנס. אלא שהב"ד יכולין לכופה א"כ י"ל כיון דעל האב ליכא חיוב אלא על הבן מסתברא דאין לחייב החתן ללכת למקום הכלה דהא עני הוא ואין לו על הוצאה כמ"ש מהרי"ו בתשו' הובאה בח"מ וב"ש (סי' נ"א) במי שכתב להלביש בתו צריך לקיים נדרו שהזוג עניים הם עוד נלע"ד שכל כמה שאין שכנגדו בא לב"ד לתבוע הכפי' אין על הב"ד לכוף ומדוקדק לשון יכולים ב"ד לכופה ולא כ' צריכים ב"ד לכופה והיינו דאף על גב דמסתבר דלא תלי' ברצון ב"ד ויש לכופו אפי' שלא לרצונם. מ"מ נראה שכל כמה שאין תובע אותו בפני הב"ד אין על הב"ד לעגנו ובר מן דין יש לעיין אם הממאן נקרא תובע לבטל השידוך להשיג פטורים או שכנגדו חשיב תובע ליכנוס או ליתן קנס

איברא דבנ"ד כיון שטוען החתן שמאוסה עליו גם על החתן אין שום כפיי' וכמו שמסיים הב"ש שאם היא אומרת מאיס עלי י"ל דאין שום כפיי' עליו אף על גב דהיתה מתחלה מרוצה כשאומר' עכשיו טענה מבוררת וה"ה בנ"ד שאומר שמאוסה עליו משום שגבה עקום ונראה קצת כאילו הי' לה חטוטרות ובפרט שטוען שלא הכיר בזה לא הוא ולא אבותיו. ועי' (בסי' ע"ז סעי' א') דלדעת הב"ח במורד משום מאוסה עליו ומרוצה לגרשה אין עליו אפי' שאר וכסות ומכש"כ עונה ולדעת ח"מ (ס"ק ג') אפי' באשה שיש לה מום יש לה שאר וכסות שכבר מחל פעם אחד ורק בעונה שהוא צער הגוף י"ל דלא מחיל אינש לעולם וכל שאין לו טענה מבוררת י"ל דין מורד ומוסיפין על כתובתה והיינו משום דבאין לו טענה מבוררת לא מיפטר מעונה. והב"ש (ס"ק ו) מתחלה נקט שיטת הב"ח ומהר"א מזרחי מיהו כתב דמתשו' רא"ש ומהרי"ק נראה דחייב בשאר וכסות. ומיהו אין כופין לשמש. ולא נחית לחלק בין איכא טענה מבוררת או לאו וילמוד סתומו מפירושו בקיצור דיני מורד ומורדת שכתב במורד ואם הוא רוצה לגרשה כו' אבל אין כופין אותו לשמש עמה כיון דלפי דבריו מאוסה בעיניו. ומדכתב כיון דלפי דבריו מאוסה בעיניו משמע דליכא טענה מבוררת תדע דבמורדת במאיס עלי בדין ג' בשאין לו טענה מבוררת סיים ג"כ כיון דלפ"ד מאיס לה. ועיי"ש (סעי' ה) ובב"ש (ס"ק ל"ג) שכתב ומדינים אלו נשמע מכש"כ לשידוכים שלנו. וקצת צ"ע במה שהצריך הב"ש שיהי' להבת טענה מבוררת. והא לשיטתו לא בעי' טענה מבוררת לפטור מעונה. ובשידוכים שהעיקר שישאו זה את זו. והתחייבות הצדדים נמי ע"ד נישואין הוא מסתברא לומר שחיוב הנישואין דמי' לחיוב עונה ול"ל טענה מבוררת והא כיון דלפ"ד מאוסה אין לכוף ורצ"ל דעל כפיית הנישואין ע"י איסור שידוכין או נישואין אחרים לא כייפינן כי היכא דלא כייפינן אעונה ע"י תוס' כתובתה היכא דלפ"ד מאוסה אמנם על חיוב הקנס כייפינן כמו דכייפינן אשאר וכסות: ומש"ה בעי' טענה מבוררת לפטור הבת מקנס ואכתי צ"ע דא"כ דמדמינן קנס לחיוב שאר וכסות מה מהני טענה מבוררת הא בשאר וכסות טענה מבוררת נמי לא מהני להרא"ש ומוהרי"ק. ואפשר לומר דהב"ש לא הכריע ההלכה לענין שאר וכסות ולענין קנס בשידוכים שלנו מסתברא דמהני טענה מבוררת ואפי' להרא"ש ומוהרי"ק. אמנם