אגודת אזוב מדברי קנו

אמה וכ"כ היה לה לגבות מאתו המגיע. וכעת אין פנאי לברר אם זה נחשב כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. וביותר בהיות הבתולה סמוכה על שלחן אמה וידה כיד אמה לכל מילי

ד איברא שגם חיים יצחק לא שמע רק התחלת "הרי את" וסיום כדת משה וישראל' ולא שמע שאומר "מקודשת לי" גם העיד שהבתולה התחיל' לצעוק עליו תיכף מה תאמר שלא הרגיש' בבירור כונת זדון מחשבתו ולא התרצה להתקדש לו. והנה מעדותו נראה או שהפוחז עצמו נבעת ומחרדת לבבו לא יכול להוציא מפיו המלות מקודשת לי' או שבכונה אמר בלחש וקול נמוך מקודשת לי' לבל יהיו דבריו אלו נשמעים תיכף בשעת מעשה והוה סבר שכבר יצלח לו במעשהו להוציא ממון בשביל גט פטורין וע"י הנמכת קול לחישתו לא נשמעו מלות "מקודשת לי" לעדים ולבתולה

ה הבתולה אומרת שלא ידעה להבין שום ענין מדברי הפוחז עד סמוך לגמרם שנחרד' עליהם ומעולם לא התרצה להתקדש לו אדרבה צעקה עליו חמס לפני אמה. איברא שיש לדין אם נאמנת עי' (בסי' כ"ז) בח"מ (ס"ק א') וב"ש (ס"ק ה') ובב"י (סי' מ"ב) ובאבני מילואים (סי' כ"ז סק"ה) אלא שלענ"ד בנ"ד ודאי יש לסמוך על דבריה ולהאמין לה דהא ליכא שום סהדי קמן שיעידו להביאה לחזקת מקודשת ובמקדש בעדים שמתו או נשתתקו בטרם שהעידו בב"ד לענ"ד כשאומרת שלא הבינה מהימנא בלאו טעם מיגו עי' באבני מילואים (סי' מ"ב ס"ק ד) ובס' ישועות יעקב שם

ו והנה בתשו' מהר"ם שסגר עלינו שלא לילך בקידושין אחר הוכחות ואומדנות הביאו הרמ"א (בסי' מ"ב סעי' א') נלע"ד דדוקא בכעין נידון דידי' הוא דקאמר דהוה סותר הלשון שאמרה תחלה קדשוני ולא כשאין סותר הלשון ומש"ה נסיב המוהר"ם טעמא דדברים שבלב לא הוה דברים דהיינו כשסותרים הלשון והרמ"א נמי לא הביאו אלא על נידון מוהר"ם ז"ל ומשום דלא הוה אומדנא דמוכחא שיועיל לסתור הלשון או משום חומרא דא"א או משום דאיתתא בכל דהוא ניחא לה ודוקא בשסותר הלשון ומיושב קו' הח"מ (סי' מ"ב סק"ד) על הב"ח בפשיטות ועי' בס' ישועת יעקב. ונראה להביא קצת ראיה מדנקטינן ביבמות (דף צ:) וכתובות (דף ג.) וגטין (דף לג. ודף עג.) דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ועי' תוס' יבמות (דף ק.) ד"ה לפיכך וב"ב (דף מח:) ד"ה תינח שי"ל דסוגיות אלו פליגי ובסוף כתבו דלא פליגי וכולהו בעי' לבוא לטעם כל דמקדש אלמא דקא סמכינן לעקור הקידושין בשביל האומדנא שמקדש ע"ד חכמים והיינו משום דכל שאין סותר הלשון גם בקידושין אזלינן בתר אומדנא ונהי דרש"י ביבמות (דף צ:) פי' משום דכדת משה וישראל קאמר וכן נראה דעת התוס' כתובות (דף ג.) וגטין (ד' לג.) מ"מ אי לאו דאזלינן בתר אומדנא לא הוה מהני מה שאומר לבסוף כדת: משה וישראל אע"ג דהוה תוך כדי דיבור דהא בקידושין תוך כדי דיבור לאו כדיבור כדאי' בנדרים (דף פז.) וב"ב (דף קכט וק"ל) ולשיטת התוס' ב"ב נ"ל שי"ל דהוה מה"ת בקידושין כמו בע"ז שצ"ל דהוה מה"ת ולא חומרא ועי' בפי' הר"ן ורא"ש ותוס' נדרים נמי י"ל דהוה מה"ת בקידושין ואדרבה לשיטת הר"ת שהביא הר"ן בשאר מילי דהוה כדיבור מתקנת חכמים הוא. ולפי' הרשב"ם בב"ב לחודיה הוא דהוה בקידושין ואינך חומרא דרבנן דלא הוה תוך כדי דיבור כדיבור וצ"ל לרוב המפורשים דדוקא חזרה לא מהני בקידושין תוך כדי דיבור אבל לגלויי דעתיה מהני גם בקידושין בתוך כדי דיבור והיינו משום דאזלינן בקידושין נמי בתר אומדנא כשאין סותר הלשון ובאומדנא לא בעינן גילוי בתוך כדי הדיבור דוקא. אלא שי"ל לטעם איחתא בכל דהו ניחא לה דנקיט מוהר"מ בתשובה מחלקינן בין אומדנא בדעתא דידי' לאומדנא בדעתא דידה. גם י"ל דאומדנא דאדעתא דרבנן מקדש אלימא. שהרי כל עיקר הקידושין לא הוה אלא לקיים מצית התורה כרצון חז"ל ועלה הוא דסמכינן ולא אשאר אומדני דקידושין ובר מכל דין יש לדחות דאע"ג דסיום כדת משה וישראל הוה כחזרה בתוך כדי דיבור שלו ובקידושין לא הוה תוך כדי דיבור כדיבור מ"מ כל כמה דלא סיים למיגז לדיבור שלו שיכולה האשה למאן בקידושין שלו גם הוא מצי מיהדר בי' ודוקא אחר ריצוי האשה בתוך כדי דיבור אין יכול לחזור בו ועי' בתשו' חכ"צ (סי' קטו)

ז והנה בנ"ד שהבתולה משודכת מכבר לאיש אחר ולא שייך תו טעם איתתא בכל דהו ניחא לה ואם היתה מתרצה להתקדש לזה ולהנשא לו היתה נלכדת בחרם התנאים מהיכי תיתי נחזיקנה לרשעה מועלת בחרם. ועי' בנוב"י מהד"ת (סי' ע"ה) הובא בפתחי תשובה (סי' מ"ב סק"ו) שעשה סניף להוכחה שלא נעשה אלא לפנים מטעם שהבחור היה משודך כבר. ואע"ג שעכ"פ לא ינקה הבחור מאיסור יד ליד בנערה נדה כמבואר ביו"ד ריש הל' נדה. מ"מ למועל בחרם לא מחזקינן לי' ואע"ג שעי"כ יהי' מקום להצדיקו דלקדשה לאשה עביד. מכ"ש בנ"ד שבהוכחות שהבתולה מעולם לא התרצה להתקדש לו ובמסחרה לתקנת אמה התעסקה לה תשאר זכאה וצנועה במעשי' לגמרי מהיכי תיתי להחזיקה במועלת בחרם. איברא דהתם גיל' מקודם שרק לפנים הוא רוצה לעשות. אך מצד הסברא אף כאן אין לנו להחזיק הבתולה ברשעה. וי"ל דלכ"ע סמכינן אאומדנא שלא נתרצית להתקדש להפוחז הלז. ולכ"ע נאמנת במאמרה שמתחלה לא הבינה כלל מה ירמזון מליו שהם מוזרים לה ובהבינה קצת כונת זדון לבו צעקה לאמה להושיע' מחמת המציק לה גם מזריקת המטבע לתיבה של מעות אמה איכא הוכחה שלא ע"ד קידושין נטלה אותה והחזיקה בידה שמעות קידושין היתה מעכבת לעצמה רק שעל דעת המגיע לאמה נעלה ועד שתתן לו המותר החזיקה בידה שכן הדרך לבל יטעון שנתן מטבע שדמי' יתירים. וממה שלבסוף נתנה לו המותר נראה כמו כן שמתחלה ועד סוף התכונ' רק לגבות המגיע לאמה. ואע"ג שהי' בהפסק כדי דיבור ועי' שו"ת חכם צבי (סי' קט"ו) אנן לאו מטעם זריקה אתי עלה אלא מטעם גילוי דעת דמוכחא על תוך כדי דיבור דמשעת דיבורו ולמה שלא השליכה לגמרי כשהתחילה להרגיש קצת זדון מחשבתו לא חיישינן לה לכמה רבוותא עיי' בח"מ וב"ש (סי' מ"ב סעי' א). ובנ"ד שהי' מגיע לאמה י"ל דלא השליכ' שלא תפסיד המגיע לאמה דכי היכא דגבי פקדון אמרינן בקידושין (דף יג.) סברא כו' מחייבנא בהו ה"נ בשיש לה חוב עליו סברא כו' מפסידנא חובי. ועי' בחי' רשב"א וריטב"א שם דסברא ר"ל שתטעה דלא מצי א"ל טול פקדונך. ולענ"ד י"ל עפמ"ד בב"מ (דף קא:) ההוא גברא כו' גמולו ישיב בראשו וה"ה הכא שעשה לה שלא כהוגן לבוא פתאום לקדשה שלא מדעתה וריצוי שלה מה"ט ע"פ הדין יכולה להחזיר לו פקדונו בכל ענין דכסיפא לה מילתא כי היכא דכסיפא לה נמי לומר לו איני רוצ' בקידושין שלך כמש"כ הרשב"א וריטב"א שם אפי' הקדים לה שכר שמירתה אלא שהאש' תטעה גם בזה וסברא מחייבנא. אבל ביש לה לגבות ממנו חוב שי"ל שאע"ג שעשה לה שלא כהוגן אם תשדיניה ויאבד לא יתחייב לפרוע שנית דמה שעשה שלא כהוגן מהני רק לפטור השני ולא שיתחייב הוא לשלם שנית ודאי מסתברא דיראה להשליכה ול"ח בשביל זה

ח ולמה שהחריד עלינו ר' שלמה ברוך בעדותו שפוחז זה אמר לו שיש לו נערה שבמשך ב' ימים קיבל ממנה ה' רו"כ ובלכתם שמה ישיגו לשתות בחנם. שאם הי' האמת כדברי הפוחז הו"ל שידך ומטעם זה חשש כבוד חביבי הגאון מוה' ישראל יהושע נ"י הגאבד"ק קוטנא אולי קטיר הוה הכא וייעצני להרבות באיום על הבתולה כדי