אגודת אזוב מדברי קנה

המעיד שנטבע במשאל"ס קשה ממנ"פ אם גם בזה כיון דהעיד והאמינוהו חז"ל אפקעינהו רבנן לקידושין מינה א"כ תנשא לכתחלה ומה בכך דהוה חשש דהוא חי כיון דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה ואם בזה כיון דאסרוה להנשא לא אפקעינהו א"כ בדיעבד אמאי לא תצא הרי אסורה מה"ת כיון דאין ע"א נאמן ובזה לא אפקעינהו ודוחק לומר דאם לא נישאת לא אפקעינהו רבנן לקידושין ואם נישאת אפקעינהו רבנן דכ"ז דוחק מאוד לומר כן ולזה אם כי ידעתי שפל ערכי כי מה אני ומה כחי לחלוק על אבות העולם אך מ"מ תלמיד שאמר דבר הלכה ולחומרא אין מזחיחין אותו. ולדעתי השפלה צ"ע להיתר לדידן בע"א במשאל"ס אף אם נישאת. גם מש"ל בתשו' דאף דר"נ נקט סתם טבע היינו דבלשון ב"א הוה סתם טביעה הוה כדי שת"נ

והנה שבתי וראיתי שבהגהת רמ"א בסעי' ל"ד שכ' וזה"ל ואפי' העיד סתמא שטבע חוששין שמא קרא לדברים כאלו טביעה שכן דרך העולם לקרוא לדברי' האלה טביעה ותצא אא"כ העיד בפי' שנטבע ממש ושהה כדי שת"נ. והנה מבואר היפוך מדברינו. אך קשה הרי במעשה דחסא נזכר סתם שטבע ואם נאמר דלא כמ"ש הב"ש בשם הט"ז רק בזה עדיף עד מפי עד ובעד מפי עד די אם אמר שטבע התם הוה א"ש די"ל דבמעשה דר"נ הוה עד מפי עד ולא שהוא ראה הטביעה אבל לפי דעת הט"ז קשה: והנה דברי הרמב"ן גופיה היה אפשר ליישב די"ל דהוא ס"ל דמה דבעי' שהה הוה רק דרבנן וס"ל כמ"ש לעיל. דבע"א במשאל"ס אפי' אם נישאת תצא מטעם שכתבתי לעיל ולכך ס"ל דמעשה דר"נ היה שהיה עד תחלה שמעיד שראהו נטבע ושהה עד שת"נ רק דאז לא רצה ר"נ לומר כן מחשש שמא ע"י דיבורו תנשא ובע"א באמת תצא ולכך המתין עד שעוד א' אמר שטבע רק שלא אמר ששהה ובזה מ"מ לא תצא דאף דהשני לא אמר ששהה ממ"נ אם אזלי' בתר דאורייתא הרי יש ב' עדים שנטבע ומה"ת לא בעי' שהה ואם בתר דרבנן אזלינן דבעינן שהה הרי יש ע"א ששהה ועל דרבנן די בע"א א"כ בע"כ במעשה דר"נ הוה רק ע"א וא"כ יהיה מוכח דאף בסתם טבע אף שלא אמר ששהה נמי לא תצא ולמה סתם הוא כדעת הרמב"ן דבלא שהה אפי' אם נישאת תצא והוא כמזכה שטרא לבי תרי לפענ"ד וצ"ע: והנה כתבתי לכם רק דרך הערה בעלמא שלא ימצאו שגיאות בדברינו וישמע חכם ויוסף לקח אולי ימצאו ליישב כ"ז ותנוח דעתי דברי ידידם נצח הק' שלמה קלוגר

והנה ע"ד קדשו היה עמדי להשיב וגם על מה שדקדק דלמה הוצרכו ר"ג, ור"ע להזכיר חלוקת מים שיל"ס אשתו מותרת ובאמת כבר עמדתי ע"ז בתשו' לעיל (סי' ח) ואז נדחקתי ליישב. עתה נלע"ד שמזה יש לצדד לקולא בנטבע באמצע הים רחוק מאוד מיבשה. ולומר דהנה לפי הש"ס דילן היתר משיל"ס הוא משום דאין מזכירין מעשה נסים שהזכיר ר"מ האוסר במים שיל"ס. אבל משאל"ס הצלתו בדף של ספינה וטרדת גלים כדהוה בעובדא דר"ג ור"ע לא הוה מעשה נסים כי אם בדרכי הטבע. וע"כ אמרו כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שיש להם סוף אשתו מותרת דלא חיישינן להזכיר מעשה נסים ומים שאל"ס אשתו אסורה שי"ל שניצול בדרכי הטבע כמו שאירע לפניהם אבל היכא שהצלתו ממשאל"ס ג"כ הוה רק במעשה נסים היינו בנטבע באמצע הים רחוק מאוד מיבשה י"ל דאשתו מותרת אולם הגאון מ' יוסף שאול הלוי זצ"ל במכתב קדשו החרידני שהביא מעשה ממכתב העתים הנקרא בשם "המגיד" שא"י א' נטבע בים ולא נודע מאתו ט"ז שנים ובשנת הי"ז בא לביתו. ע"כ משכתי ידי מלכתוב עוד בדבר הזה והדברים שכתבתי הם רק להודיע לכל שדברים אלו לא נתקבלו למעשה לפני גדולי ישראל

סימן יט ע"ד הבתולה שבאה מכבר בברית התנאי' עם בחור אחד ההגון לה לפי כבודה וברצון משפחתה אשר פוחז א' בא לקדשה

א הנה ר' שלמה ברוך העיד שלא ראה שום נתינה ולא שמע שום דיבור. ושהבתולה הרעישה וצעקה עד שנדמה לו שעשה לה הפוחז ענין כישוף. ושהיה זר לה מעשה הפוחז. גם חיים יצחק שהעיד שאחר שנתן לה הפוחז המטבע ואמר שתתן לו המותר. התחיל לאמר "הרי את" אם נפרש שבקש לקדשה במותר שמגיע לו ויהי' מאמרו "הרי את" נסמך למאמרו שתתן לו המותר הו"ל מקדש במלוה שיש לו אצלה (בסי' כ"ח סעי' ז'). ואם נפרש שבא לקדשה בכל המטבע שנתן לה והרי את אלפני פניו קאי אכתי אי נמי הוה שתקה שתיקותה הוה לאחר מתן מעות (בסי' כ"ח סעי' ד' ה')

ב ואפי' אם היה אמירתו בשעת נתינת המטבע כיון שאמר הילך וכו' ותן לי המותר נלע"ד דהוה כאומר בפירוש שאני חייב לך דבעי' שידך או אמרה הן (בסי' כ"ח סעי' ג) ואפי' נרצה לומר דכל שלא אמר בפירוש שאני חייב לך הוה כאומר סתם ובשעת מתן מעות סגי בשתיקה לחוד וכמו שהביא הרמ"א בשם הר"ן והב"י בשם הה"מ בשם הרשב"א ז"ל י"ל דוקא בלא הפסיק בינתיים כגון כנסי סלע זו והתקדשי אבל בנ"ד שהפסיק בדיבור שתתן לו המותר בין הילך כו' ובין הרי את לא סגי בשתיקה לחוד דאפי' נימא דאע"ג שאמר תן לי המותר לא הוה כאומר בפירוש שאני חייב לך מ"מ סתם כזה בהפסקת דברים י"ל דלא מהני גם לרשב"א ור"ן ז"ל

ג והנה מה דבהחזיר לה חוב בסעי' ג' לא מהני נטלתו ושתקה בדלא שידך ובפקדון בסעי' ד' סגי בשתיקה לא בעי' לומר דוקא שהחילוק משום דבפקדון דלאו דידה נטלה סתמא לקידושין נטלה אבל בחוב סתמא דלא נטלה לקידושין אלא שלה נטלה ודנימא מה"ט דאי איתנסו הני זוזי לדידה איתנסו דמסתבר דכיון שהוא אמר בפירוש שאינו נותן לה לפרעון החוב כי אם לקידושין אף ע"ג שהיא לא קיבלתם ע"ד קידושין כשלא ע"ד פירעון החוב קיבלתם. כי אם שיהיה בידה בתורת פיקדון עד שיתרצה לפירעון אי איתניסו ביני וביני לדידיה איתנסו דלא דמי להא דשבועות (דף מא:) דהתם הלוה ע"ד פרעון נתנם אבל כשהלוה לא נתנם ע"ד פרעון כי אם ע"ד קידושין וכדומה ומלוה לא נתרצה לו יכול מלוה לומר בפיקדון הוה נקיטנא להו עד דממלכת לפרעון למיהבינהו ואי איתניסי ביני וביני ללוה איתניסי. דלא אמרינן דשלה דוקא נטלה אפי' בחוב. ועיקר החילוק למדתי מדברי הח"מ וב"ש (ס"ק י"ב) דבעי' הוכחה במעשה על הריצוי ובחוב לא הוה הנטילה הוכחה על הריצוי שהיא יכולה לומר ע"ד פירעון לקחתי [ואע"ג דלא יהיב להו ע"ד פרעון אינקט להו לפקדון עד שיתרצה לפירעון] וליכא בנטילתה הוכחה על הריצוי שתתקדש לו אבל בפקדון גוף הנטילה כבר הוה הוכחה על הריצוי להתקדש וא"ש מה דמחלקינן בפקדון בין נתינה לזריקה ולא מחלקינן ביניהם גבי חוב היכא דשידך. משום דבפקדון דהנטילה מוכחת הריצוי מחלקינן בינה ובין זריקה לחיקה. דלא מוכחא על הריצוי אבל בחוב דבנטילה נמי ליכא הוכחה על הריצוי לא עדיפה נתינה מזריקה ומוכח מזה דעת החלקת מחוקק (סי' ל' סק"א וסקי"א) וב"ש (סי' ל' ס"ק י"א וסי' מ"ב סק"ב) דריצוי לקידושין סגי ולא בעי' ריצוי על הזריקה. וע"ע בס' בית מאיר (סי' כ"ח סעי' ד') ומה"ט אע"ג שהחוב המגיע מהפוחז לא הוה שלה רק של אמה ואיהי לא מצי למיתפס בשביל אמה ולומר דבשביל אמה נטלה דהוה כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים מ"מ אין לדמותו לנתן לה פקדון דליסגי ביה שתיקה לחוד אלא לחוב דילה מדמינן ליה דאע"ג דלא מצי למתפס בשביל אמה מ"מ אין הנטילה בזה הוכחה על הריצוי לקידושין דמ"מ י"ל שסברה ליטול בעד המגיע לאמה ובעי' דוקא שידך או אמרה הן ובפרט שבעובדא זו הבתולה היתה המלוית לו משל