אגודת אזוב מדברי קנג

תודה לה' שחנני בזה שאוכל להיות נטפל לעושי מצוה רבה וגדולה כזו והנה אנכי מתנה בפירוש שמבלעדי יבוא הדבר דוקא לפני שלשה גדולים מפורסמים ואם יסכימו לדבר אזי מה טוב ואם לא כל דברי בטלים, אך אבקש שה' יצילני משגיאות ויראני מתורתו נפלאות פ"ק סאמפאלנעי: הק' מרדכי אוירבאך חופ"ק הנ"ל

סימן יח הנה הצעתי השאלה עם הדברים שהעליתי לעיל (סי' ט"ז) לפני הגאון מאור הגולה מוה' שלמה קלוגר זצ"ל מבראד וזה אשר השיב על דברי: הנה ע"ד שאלתם ע"ד העגונה מרת געלא בת ר"צ מק"ק סאמפאלנע הנה ידידי אתם כי נכמרו רחמיכם על האשה ת רוח עשיתם כראוי לכם לחוש על תק"ע וצידדתם היתר במה דאפשר אבל ידידיי לא ירד בני עמכם בזה ואיני מצטרף עמכם בזה וכאשר אבאר קצת טעמיי בעזה"י. בראש מה שתפסו לסמוך על הסוברים דבלא שהה עד שת"נ הוה נמי דרבנן. לדעתי אין נראה כן כי מלבד דסוגיין דעלמא ורוב האחרונים תפסו במושלם כי בלא שהה עד שת"נ הוה איסור תורה וגם בסוגית הש"ס נראה דמורה כן דאף דמכיר אני מיעוט ערכי וחיי ומה אני ומה כחי להכריע מ"מ הרשות לתלמיד לומר מה דהוה לפי ראות עיניו ולהחמיר הנה מלשון המשנה ביבמות (דף קכ"א) דקאמר שם א"ר יוסי מעשה בסומא שירד לטבול במערה כו' ושהו כדי שתצא נפשם. והשיאו את נשותיהם. והרי המערה הוה מים שיש להם סוף כפירש"י שם ומוכח דבעי' שהו עד שת"נ והרי במים שיל"ס לא מצינו תקחז"ל ולא אישתמיט הש"ס לומר דשתי תקנות הוו. דבמשיל"ס בעי' שהה עכ"פ ובמשאל"ס לא מהני שהה ג"כ ובש"ס משמע דרק חדא תקנה הוה במשאל"ס אבל במים שיש להם סוף לא תיקנו כלום. ועוד הרי הש"ס מביא כמה מעשים לראי' מה דהחמירו חכז"ל במשאל"ס ולמה לא הביאו ראי' למה שהחמירו במשיל"ס דבעי' שהה עכ"פ מוכח דזה אינו תקנה רק מדינא וכן מוכח מלשון הרמב"ם בהל' נחלות ובש"ע חו"מ (סי' רפ"ד סעי' ג) שמונה והולך שם כל איסורי דרבנן שאף שאסורה להנשא מ"מ יורדין לנחלה וזכר שם משאל"ס ולמה לא זכר משיל"ס ולא שהה עד שת"נ דנמי אסורה מדרבנן ויורדין לנחלה. בע"כ זה אסור מה"ת בלא שהה וא"כ בלא שהה אין לחלק בין יש להם סוף או אין להם סוף גם הוצרך שם שהעדים יעידו שאבד זכרו מוכח הא לא אבד זכרו אין יורדין לנחלה דאסורה מה"ת. והיינו או דכוונת אבד זכרו היינו מה ששהה עד שת"נ זה הוה אבד זכרו או דמיירי בלא שהה עד שת"נ. רק מה דאבד זכרו מסייע להיות כאילו שהה. אבל בלא שהה ולא אבד זכרו אסורה מה"ת ועוד ראי' ממש בש"ס יבמות שם גבי ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חסא טבע חסא. א"ר נחמן האלקים אכלוהו כוורי לחסא מדיבורי' דר"נ אזלא דביתהו דחסא ואנסיבא ולא קאמר לה ר"נ מידי אר"א ש"מ הא דאמור רבנן מים שאל"ס אשתו אסורה הני מילי לכתחלה אבל אי נסיב לא מפקינן לה מיני' וקשה ממה נפשך אם הי' מפ' מעשה דחסא שלא העיד העד ששהה עד שתצא נפשו ואעפ"כ לא אמר לה מידי א"כ למה נקט ר"א דינו במשאל"ס הו"ל לומר גם במים שיש להם סוף דש"מ הא דבעי' שהה היינו לכתחלה ואי אנסיב לא מפקינן מינה ולמה לא קמ"ל גם במים שיל"ס וכלא שהה ואם הוה מפ' ר"א מעשה דחסא שהי' שהה עד שת"נ דסתם טבע חסא משמע כן דאם לא שהה גם בלשון בני אדם לא מיקרי טביעה ומדקאמר סתם טבע הוה כמפרש ששהה. וא"כ מה קאמר ר"א הא דאמרי רבנן במשאל"ס אשתו אסורה הני מילי לכתחלה כיון דאם שהה הוה נמי רק דרבנן. א"כ גם בכלל משאל"ס דקאמרי רבנן היינו בין שהה בין לא שהה. וא"כ למה קאמר סתם הא דקאמרי רבנן משאל"ס אשתו אסורה הו"ל לפרש ולומר הא דאמרו רבנן משאל"ס ושהה אשתו אסורה ה"מ לכתחלה ולמה לא פי' כן גם לשון הא דאמרי רבנן אינו לשון דהרי הם לא פליגי עם ר"מ רק ביש להם סוף אבל באין להם סוף לכ"ע אסורה וא"כ למ"ל הא דאמרי רבנן הו"ל לומר הא דתנן או הא דתני' משאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחלה ובע"כ הכונה כך. דקאי על התקנה. מה דרבנן התקינו דמשאל"ס אשתו אסורה. הני מילי לכתחלה ולכך אמר סתם דממילא מובן דרבנן לא התקינו רק בשהה מה שבשיש להם סוף מותר מ"מ באין להם סוף החמירו אבל בלא שהה מה דגם ביש להם סוף אסורה לא אמרו רבנן רק מדינא אסורה. וכן נראה עוד ראי' ממ"ש בש"ס (דף קטו.) ע"א איבעי' להו ע"א במלחמה מהו וכו' ת"ש מעשה בשני ת"ח שהיו באים וכו' והשיא רבי נשותיהן על פי נשים והא מים כמלחמה דמי' וכו' וקשה מאי ראי' הרי י"ל התם מיירי ששהה עד שת"נ. והיינו שהיו עדים שראו הטביעה והנשים העידו ששהו עד שת"נ. לכך הוה רק דרבנן והוה רק איסור דרבנן ולכך מהני גם נשים. אבל עד א' במלחמה דהוה איסור תורה אין ע"א נאמן. ובע"כ דס"ל דנהי שהיו עדים על הטביעה רק על שהו שת"נ הוו נשים הוה נמי איסור תורה ומוכח דבלא שהה הוה איסור תורה מיהו ראי' זו יש לדחות די"ל דהוה קשה לו מ"ש והשיא רבי את נשותיהן ע"פ נשים ולמ"ל תרתי הרי אשה אחת די דמה לי אחת מה לי ב' והו"ל לומר ע"פ אשה. לכך מפ' דהכונה דאשה אחת העידה על הטביעה רק שלא שהתה עד שתצא נפשם רק הלכה והעמידה אשה אחת לראות ולשהות עד שת"נ לכך הוצרך ב' נשים. וא"כ כיון דעל הטביעה נמי הי' רק אשה והוה איסור תורה ומוכיח שפיר מיהו א"כ לפי המסקנא דמשני דחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים קשה למ"ל ב' נשים הן אמת דעל מה דקאמרי סימנין י"ל דכל אחת אמרה סימן שאינו מובהק רק בצירוף תרווייהו נעשה מובהק. לכך צירף אז ב' נשים אך למה דקאמר וחזינהו לאלתר למ"ל ב' נשים ולומר דבתרי ל"ח לבדדמי אף בעדים פסולים כדס"ל כן להרבה פוסקים א"כ למ"ל לאלתר ובע"כ דלא דייק לשון נשים וא"כ הדרא ראי' שלי לדוכתה דמה ראי' דלמא היו עדים על הטביעה רק על ששהו עד שת"נ היו נשים. לכך בדרבנן מהני נשים. ובע"כ מוכח דבלא שהה הוה איסור תורה ודו"ק

והנה אם כי אין בכחי להכריע מ"מ נראה דמסוגי' דשמעתא יהי' מוכח דהוה איסור תורה לזה אין בידי לצרף זה להיתר והנה מה שראיתי שסמכו על דבעד א' ואשה הפקיעו רז"ל לקידושין וכונתם דבלא"ה איך האמינם להפקיע איסור תורה הנה כדבריהם כן הוא אבל מ"מ דבר תמוה אמרו דהן אמת דהפקיעו חכז"ל הקידושין אך זה באם היו ב' עדים היתה מותרת מדין תורה רק מכח ע"א או אשה אסורה בזה הפקיעו חכז"ל הקידושין והאמינו גם לאחד גם לאשה אבל בנ"ד כזה כיון דאם היו ב' עדים לא היו נאמנים מה"ת כיון דלא שהו עד שתצא נפשם. וא"כ איך נאמר דבע"א מותרת. א"כ יהי' ע"א קיל מב' עדים זה יהי' כחוכא ואיטלולא בזה לא הפקיעו חז"ל הקידושין ולומר דגם בב' עדים הפקיעו בזה לא מצינו בשום מקום

ועוד נראה דבמה דהאמינו חכז"ל לע"א היינו רק בענין שאם היו ב' עדים היתה מותרת מה"ת וגם מדרבנן בזה האמינו גם לע"א אבל במה שאם הי' ב' עדים נמי היתה אסורה לא האמינו כלל לע"א ובזה נראה מה שמפורש בש"ס ופוסקים דבמשאל"ס אם נשאת לא תצא היינו אם הי' ב' עדים על הטביעה אבל אם הי' רק עד אחד על הטביעה אז אף אם נשאת תצא דבזה הוה ממנ"פ אם נלך בתר דאורייתא אין ע"א נאמן ואם בתר דרבנן הרי משאל"ס אסורה לכך בזה אף בדיעבד תצא ואף דבמעשה דר"נ הוה רק חד דהוה שקיל ואזיל י"ל דמיירי שהי' תחלה ע"א שטבע