אגודת אזוב מדברי קמא

והנה הרב מוורעשנא דחה דבריהם שלדעתו בשו"ת הרמב"ן וריב"ש וכל האחרונים העומדים בשיטת המצריכים שישהה העד בכדי שתצא נפשו מבואר להיפוך גם במ"ש דא"כ במים שאין להם סוף היכא משכחת לה ששהה עד שתצא נפשו הק' והא משכחת לן שהביט יפה יפה אל המים וראה שלא עלה ע"פ המים והאריך מאוד לדחות דבריהם הקדושים בראשונה ובשני' ומאוד אני תמה עליו הלוא דברי הגאון ז"ל סובבים לבאר דעת הריב"ש ולהשוותם לדברי מוהרי"ט ודלא פליגי ובתוך דבריו הביא דבספינה שנטבעה איכא הרבה נטבעים והרבה ניצולים כמ"ש מהרי"ט (חאה"ע סי' ל"א). ובסוף דבריו הביא סוף דברי הרמב"ן ז"ל והיעלה על הדעת ששגה שגיאה גדולה כמו שדימה זה הרב שביאר דברי הריב"ש במה שיסתור דבריו ויסתייע מסוף דברי הרמב"ן במקום שדבריו נסתרים מתחלת דברי הרמב"ן ועכ"ז הגאונים רעק"א ותשו' חמדת שלמה יסכימו על ידו ולא יתעוררו בזה. וכל זה מראה שלא ראה זה הרב דברי הגאון מליסא בספרו בפנים

אמנם הגאונים לרוחב לבם כפתחו של אולם שנו לנו משנתם בלשון קצרה ולבאר דבריהם הקדושים נלע"ד שיש להוסיף מיא וקמחא דודאי כשיש לומר שבא לתוך המים לדעת דלא נחלש כל כך על ידי הבהלה מחרדת הלב אפשר לחיות ע"י שיטה על פני המים אפי' זמן רב מה שאין כן כשנטבע ונפל למים שלא לדעת כיון שנחלש על ידי הבלבול וחרדה אי אפשר לחיות על ידי שיטה יותר משלש שעות כשאין מנוח לכף רגליו ובזה נסתלקו כל השגותיו דודאי בנשברה הספינה שי"ל שבא לתוך המים לדעת אין לחלק בין קרוב לרחוק ליבשה אבל בנטבע שבא למים שלא לדעת יש לחלק שפיר. ומש"ה לא כתב הרמב"ן טבע בים וגם הרמ"א (בסעי' ל"ד) אבל מי שהעידו עליו שהי' בספינה שנשברה בים או אפי' שטבע רק לא העידו ששהה במים והשמיט בטביעה תיבת בים וכתב במים במקומו לפי שבטביעה יש חילוק בין קרוב לרחוק לשפת הים

גם מה שהשיג מדברי הב"י והמבי"ט בזה הי' אפשר לומר שבא למים לדעת. ומדברי הריב"ש שכתב טבע בים צריך להעיד ששהה כדי שתצא נפשו אין סתירה דהא ע"ד אנו דנין לפרש דל"ק הריב"ש אלא בנטבע קרוב לשפת הים. ועי' מוהרי"ט (חאה"ע סי' ל"א) ובמש"ל. ובדבריהם ז"ל מדוקדקים קצת דברי הרמב"ם ז"ל (פי"ג) מהל' גירושין (דבהל' י"ט) כתב טבע בים הגדול ומת (ובהלכה כ"ף) טבע בים ולא עלה ומדברי הרמב"ם (הל' כ') הוציא הכ"מ דבעינן שהה כדי שתצא נפשו והיינו דבטובע בים סמוך לשפתו דבזה קאי (בהל' כ"ף) בעינן ולא עלה דרצ"ל ששהה עליו ולא עלה אבל (בהל' י"ט) דנקיט ים הגדול דמשמע ברחוק מיבשה לא בעי' ולא עלה ודכיון שאומר שטבע הרי העיד ממילא שמת וי"ל דמה"ט (בפ"ז ה"ג) מהלכות נחלות לא כתב ולא עלה לפי שכולל שם כל מים שאין להם סוף גם ברחוק מיבשה דבזה באמת לא בעי' ולא עלה [ובפרט לפי מש"ל בשם הרדב"ז דלא הוה אלא ספיקא דאורייתא ס"ל דלענין ממון אפי' בלאו לא עלה הוה ספקא לקולא] אמנם ממ"ש המ"מ בהלכה י"ט ומתבאר מדבריו לא משמע כן. וי"ל דהכ"מ שכתב ע"ד המ"מ בהל' י"ט שיש לדקדק מדבריו במקום אחר הוצרך לזה לפי שדברי הרמב"ם בהל' י"ט אפשר לפרש כמ"ש דע"י שטבע בים הגדול ואין רצ"ל שהה כדי שתצא נפשו

ומה שהביא סתירה מדברי מוהרי"ט (ח"א סי' י"ג) לא נתפרש שהי' המעשה בלב ים וגם י"ל שבא למים לדעת כי לא ראה המסל"ת הטביעה ומ"ש בשם שו"ת זכרון יוסף (סי' ה') הנה כפי העתקת דבריו נראה דעל איסור לכתחלה ולא על דיעבד לחסרון שהה כדי שת"נ ומנ"ל דהמעשה הי' בלב ים. וכעת אין הספר תח"י ומה שהק' דלדברי הגאונים שא"צ להעיד דנתכסה במים אלא שלא עלה ליבשה למה פירש"י שמא צף תחת המים ותיפוק לי' דאפשר שצף על פני המים ולענ"ד ל"ק כלל דרש"י ז"ל פי' כן דאפי' בנקרה שהעיד שראה ע"פ המים אסורה לכתחלה משום שמא צף תחת המים אבל לענין דיעבד לא בעי' עדות זה בטובע בלב ים

גם במה שהק' על הוכחת הגאון ז"ל דא"כ במשאל"ס היכא משכח"ל שהה כדי שת"נ הרואה בספרו יראה שכ' וגם נראה דמה"ת אין חוששין רק למקום שנפל לשם במים ואם רואים שכיסו המים פניו ופיו וחוטמו ושהה שם כדי שת"נ מותרת אשתו מה"ת ול"ח שמא שט תחת המים כו' כי מה"ת אין חוששין לזה וחששא דאומר גלי אשפלוה כו' הוא רק חשש דרבנן תדע כו' ועוד דא"כ לא משכחת במים שאל"ס שהה כדי שת"נ דמה בכך ששהה שמא שט תחת המים עד מקום שאין העין שולט ובפרט שרוב פעמים הנהר הולך בעקמימות לאחורי גדר או הר שלא יוכל לראות שם אלא ודאי דלא חיישי' מה"ת אלא למקום שנפל שם ורצ"ל דהיכא דבעי' נמי עדות שנתכסה במים דהיינו ששהה שיעור שת"נ כדי חניקה לא בעי' רק שיביט למקום שנטבע ולא להביט על כל שטח המים מצד חשש שמא שט תחת המים למרחוק ושוב לא נתכפה במים שהי' צף ע"פ המים דאם נחוש כן לא יועיל כלל מה שנתכסה במשאל"ס דאף על גב שהביט בכל מקום ששלט הראות לא יועיל עוד וע"כ דמה"ת לא חיישינן אלא לשיתכסה במקום שנטבע וחשש גלי הוא דרבנן ולענ"ד דכיון שהקדים הגאון ז"ל דחשש גלי אשפלוהו ושיטה תחת המים דרבנן הוא הא דכתב אח"כ דבנטבע רחוק מיבשה כשידוע שא"א לצאת ליבשה בג' שעות מה"ת שרי' רצ"ל בשיעור יציאה ליבשה בג' שעות ע"י שיטה טבעיית ואע"ג שי"ל דע"י השפלת גלים או שיטה מתחת למים יצא בג' שעות כיון שע"י שיטה שע"פ המים ע"פ הטבע א"א להגיע ליבשה בג' שעות ל"ח לה מה"ת ודו"ק בזה וצ"ע

וראיתי במוהרי"ט (חאה"ע סי' ל"א) שכ' דבעדות האב שנטבעה הספינה שהלך בה בנו ושהי' יודע בלי ספק שנטבע בנו יצאה אשתו מידי איסור תורה דהו"ל טבע במשאל"ס שאיסורו מדרבנן ואם נישאת ל"ת ו' ואע"פ שמדברי הרשב"א בתשו' הרמב"ן משמע קצת דבעי' שהה כדי שת"נ וגם הריב"ש (סי' שע"ט) כתב דבטבע במשאל"ס מעיד שטבע ושהה שיעור שת"נ אין ללמוד מדבריהם שצריך המעיד להעיד בלשון הזה אלא כל שהדברים נכרים מתוך דבריו שאמר שטבע בודאי אין לנו לומר שראה שנפל וצפו מים על ראשו ומעיד שטבע. שכמה פעמים שטובעים ועולים והמעיד שטבע להודיע מיתתו בא ומסתמא שטבע ולא עלה קאמר וכל עצמו של הרשב"א והריב"ש ז"ל לא בא אלא לחלק בין מעיד שטבע במשאל"ס למעיד שטבעה או נשברה ספינה שנותנין עליו חומרי חיים ומ"ש הריב"ש דטבע במשאל"ס מעיד שטבע ושהה שיעור שת"נ לא שיעיד בלשון הזה. אלא ה"ק יש במשמע עדותו שטבע ולא עלה כגון ששהה עליו שיעור יציאת נפש שאל"כ לא מיקרי טבע סתם עכ"ל. וצ"ע דהא מבואר בריב"ש דבעי' שישהה ג' שעות ומהרי"ט בעצמו הביאו (בסי' כ"ו) משמע דס"ל שצריך לפרש דבריו שאל"כ י"ל שלא שהה אלא כשיעור תניקם ונהי דהמהרי"ט ס"ל דלא בעי' אלא שיעור חניקה מ"מ איך כתב דבריו בכונת הריב"ש [וגם למוהרי"ט בעי' אומד הרופאים ומנ"ל שהעד הזה הוה קים לי' בשיעור חניקה]: אולם לדברי הגאונים א"ש דהיכא שכיסו המים פניו וצפו על ראשו גם להריב"ש סגי בשיעור חניקה וי"ל דלא בעי' בזה אומד הרופאים ג"כ ומש"ה א"צ לפרש דבריו ולמדתי מדברי מוהרי"ט דבכעין נ"ד גם להריב"ש יצאה מאיסור תורה דאל"כ יש לחוש שיתרמי כעין זה והעד לא יעלה בלבו כל מה שיש לחוש לחומר האיסור ונצטרך שיפרש העד ששהה כדי שתצא נפשו ועל כן דסבירא ליה דגם בכעין זה יצאה מאיסור תורה איברא דבסוף דבריו תלי טעמא דהיתרא