אגודת אזוב מדברי קמ

גם בחי מכח חזקה מ"מ לא הוה אלא ספקא דאורייתא. ומ"ש נמי והשתא הוו מים שאין להם סוף [דכוותה צ"ל] דמים שיש להם סוף דאם שהו כדי שיעלה ולא עלה מעידין עליו שמת [וכ"כ] מים שאין להם סוף בעינן שישהו שם כשיעור שיעלה ולא עלה אבל אם לא שהה אשתו אסורה מה"ת רצונו לומר מספיקא דאורייתא תדע שאחר שהביא דברי הרשב"א כתב הלכך לא נפיק מדי ספקא דאורייתא עד שיעור שנפל למים ושהה שם כדי יציאת נשמה ואם שהה יצא מדי ספיקא דאורייתא ולכתחלה לא תנשא והנה כתב שגמגם לאסור אפי' בדיעבד מטעם שהעד נחפז לברוח בספינה קטנה. אמנם בצירוף האומדנות מקיימין דברי העד ששהה שם חצי שעה ולא יצא אחד מהם להתיר' בדיעבד כדין מים שאין להם סוף או דאף על גב שקשה להאמינו להעד ששהה חצי שעה יש לומר שהיה בטוח במה שהוא קל על פני המים ושהה מתחלת טביעת החדר עד סוף טביעת דופני הספינה שיעור יציאת נשמה וכל שכן בצירוף האומדנות ויש לומר דמשום הכי סמך לצרף אומדנות דכיון דלא הוה איסור תורה ממש כי אם ספק איסור תורה בצירוף האומדנות הו"ל כעין ספק ספקא. ויותר נכון לומר לא הוה כספק השקול ול"ח לי' מדאורייתא ובזה יש לומר דגם להריב"ש אפי' לא נדחוק במ"ש (בסי' שעיט( ואם היה בכאן מי שמעיד בטביעה במים שאין להם סוף כראוי אז לא הוה אסורה אלא מדרבנן כו' אבל בכאן כו' ושהוא ראה בטביעתו ושהה שיעור שתצא נפשו כמש"ל דמזה משמע דבלא שהה אסורה מן התורה כמו שהוכיח מרן הגאון רבי עקיבא איגר זי"ע יש לומר דסבירא ליה דבלא שהה אסורה מן התורה מכח ספק ככל ספקא דאוריית' משום דרוב נגד שני חזקות הוה כספק השקול. ובזה מיושב קושית הנודע ביהודא על הריב"ש דבפרה נמי איכא ב' חזקות נגד הרוב די"ל דכיון שכל מעשה פרה הוה בפרהסיא ובפומבי הו"ל כספק טומאה ברה"ר וצ"ע]

גם למדתי מדבריו דשיעור חניקה כדי יציאת נשמה ועכ"פ בשיעור חצי שעה סגי ולא בעי' שיעור ג' שעות כדכתב הריב"ש ז"ל וצ"ע במ"ש הרדב"ז שוב ראיתי בריב"ש בשם רמב"ן שכ' כן והוכיח כן מלשון הרמב"ם דאפי' יהיה להרדב"ז הפי' בדברי הריב"ש דלא אסורה מה"ת בלא שהה אלא מספקא דאורייתא וכמש"ל מ"מ לא שוה שיעורייהו שוב מצאתי ברדב"ז (ח"א סי' רצ"ד) והמעיין יראה כמה טרח ומצא כדי מדתו להתיר האשה בלי סימנים ולא העיד דחזיוהו בשעתיה בדאסקוהו קמיה ולא אמר קברתיו ונהי דלהר"ח בעי' סימנים נסמך על המנהג להתיר בטביעת עין ולענין חשש דלא חזיוהו בשעתיה כ' דלהרמב"ם י"ל דלא חיישינן כשאין בירור דאיתפח ולהחולקים דודאי מיתפח י"ל דחזי' כשעלה מהים או בתוך שעה וכיון דליתיה קמן ותו שאין מדקדקין במסל"ת וכשאמר שמכירו יפה ויודע שמת תו לא צריך ותו דטעמא דבעי' אסקוהו קמיה כי היכא דלא לימא בדדמי ולכמה מרבוותא כותי מסל"ת ל"א בדדמי וכיון דהוה שעת הדחק סמכינן עלייהו ולחסרון קברתיו כ' דלהרבה פוסקים לא בעי' קברתיו ולהרי"ף והרמב"ם כיון שהכירו והזכיר שמו וכינוייו ומקומו לא בעי' קברתיו. ובסוף דבריו כ' וכיון דאיכא כל הנהו טעמי (א) דערבי מסל"ת ל"א בדדמי כו' (ב) דליתיה קמן דנישייליה ותו (ג) שאין מדקדקין בעדות כותי מסל"ת (ד) ותו דמכירו ומזכירו שמו ותו (ה) דאיכא למימר דאסקוהו קמיה ותו (ו) דתליא להקל דבתוך שעה ראה אותו ותו (ז) דהוה שעת הדחק ותו (ח) כי סברת הלב שאדם מכיר את מי שהוא רגיל אצלו אפי' לאחר זמן כיון שגופו וצורתו שלמים ותו (ט) דמשאל"ס דרבנן הוא תדע דאם נישאת לא תצא ובכל ספיקא דרבנן תלינן להקל וסמכינן הני טעמי למנהג אשר העידו הראשונים ומנהג אבותינו תורה היא ושריא ההיא איתתא לאנסובי

והנה טעם (א' ב' ג' ה' ו' ז') כולם לסלק חסרון אסקוהו קמיה באו בדבריו. וטעם (ד) לסלק חסרון קברתיו להרי"ף והרמב"ם וטעם (ח) שעולה לכולם אין לו שום יסוד כי אם מסברת הלב ובאמת מזה הטעם הקילו המקילין והחולקים לא סמכו ע"ז וא"כ עיקר הקולא שהקיל היה מצד שעת הדחק ומשאל"ס מדרבנן והנה לא נתבאר בדבריו סבת הדחק שצירף להקל בשבילה

וקצת נראה מדהביא ראיה מדר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין שפירש"י שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר דה"נ דכוותה שאם לא תאמין לזה תשאר עגונה לעולם וצ"ע דהא אפשר שיבוא עד שיאמר קברתיו ואולי גם על סימנים יעיד ולא יחסור אלא חזיא בשעתיה או עד שיעיד חזי' בשעתיה עם סימנים ולא יחסור אלא קברתיו ולמ"ש הר"ן דהזזה ממקום למקום חשיב כקבורה אפשר למצוא שיעיד על כולם. וגם אפשר שיעיד מי שיודע סימנים וחזי' בשעתיה ואח"כ קברו ובינתיים הלך לו וראהו זה וגם במ"ש ותו דמשאל"ס דרבנן הוא תדע דאם נשאת לא תצא ובכל ספקא דרבנן תלי' להקל. צ"ע דהא לא אמר ששהה כדי שת"נ ולפי שיטתו הוה עכ"פ ספקא דאורייתא ולא ספק דרבנן ואם נשאת תצא ולפמש"ל א"ש דעכ"פ מצרפינן הדברים להיות בכלל אם נשאת לא תצא וספקא דרבנן בעלמא אע"ג דלא שהה וסמכינן תו אדחק כל דהוא וצ"ע בדבריו (בח"א סי' שצ"ח) שכ' תדע דאם נפל למשאל"ס אשתו מותרת מה"ת אלא דרבנן גזרו שלא תנשא לכתחלה ולא הותנה בדשהה כדי שת"נ דנהי די"ל דלעולם הוה ספק גט לאחר מיתה אפי' לא שהה עכ"פ הלשון דחוק דהוה ליה לפרש

והנה הגאון מליסא בס' קהלת יעקב (סי' י"ז סעי' ל"ד) כתב והובא בשו"ת רע"ק איגר (סי' קט) ובשו"ת חמדת שלמה (סי' כ"ד) תורף דבריו והסכימו עמו לדינא דפשיטא כשידעינן שהמים צפו על ראשו לא הוה אמר ר' מאיר שיוכל לחיות שלשה ימים ומודה בזה להריב"ש ומוהרי"ט דסגי בשיעור חניקה ור' מאיר ורבנן לא פליגי אלא בעומד מרחוק וראה השפה הסמוכה לבור ומעיד שלא עלה על שפתו דר"מ סבר אדם יכול לחיות ג' ימים על ידי שיטה ע"פ המים אף על גב כשהבור עמוק ואין מנוח לכף רגליו. ורבנן סברי דיותר משלשה שעות אי אפשר לחיות על ידי שיטה כשהבור עמוק ואין מנוח לפרסת רגליו. ואם אמנם הראיה מכבש עליו לתוך המים דחה בתשו' ר' עקיבא איגר גם הראיה מדפריך גמרא מים שיש להם סוף נמי ניחוש למחילה של דגים דהא ע"כ העומד במחילה של דגים וישאר בחיים צריך להיות פיו וחוטמו למעלה מן המים ואם העיד שהי' מכוסה במים אין לחוש עוד למחילה אלא ע"כ שאין העד צריך להעיד שהיה מכוסה במים אלא שלא עלה על שפתו ולענ"ד תמוה דודאי במחילה שבקרקע הים יש לומר כן אבל רש"י ז"ל פי' מחילה שחוטטין סמוך לנהר בין למטה מן המים בין למעלה מן המים בגובה שפתו ואין מתמלאת כולה ואדם הנכנס מגביה צוארו בתוך המערה למעלה מן המים ואם כן אפשר שעומד ורואה על שפת הבור ידמה בנפשו שנתכסה במים ובאמת יהי' ראשו למעלה מן המים. מ"מ ראייתו מדר' חנינא בן דוסא שבג' אמר עלתה ולא אסיק אדעתי' דאפשר ששטה על פני המים אלא ודאי דאי אפשר לחיות יותר מג' שעות על ידי שיטה במים עמוקים ראי' זו אין להשיב עלי'

ולפ"ז העלה דאם נפל באמצע הים וידוע שהוא רחוק מיבשה בין לחוף בין לאיי הים כשיעור שלא יוכל להגיע בתוך ג' שעות על ידי שיטה כבר יצאה מאיסור תורה אפי' לא העיד שנתכסה במים ושהה עליו דתו ליכא למיחש אלא שניצול ע"י דף של ספינה או גלים דאשפלוהו וזה לא הוה אלא חשש דרבנן עכת"ד: