אגודת אזוב מדברי קלט

וראיתי בשו"ת אהלי תם שבס' תומת ישרים (סימן קכ"ו) שהעלה דבמה שהא"י אומר במסל"ת שהספינה שהיו בה קצת יהודים נשברה ויהודי אמר שהיו באין עמו כו"כ יהודים בשם. והספינה לא ידע אנה הלכה אין כאן עדות כלל לענין אבילות דבכה"ג לא מהני כלל לעדות אשה וצ"ע דאם מה שאמר היהודי שהיו באים עמו בספינה כו"כ יהודים בשם רצ"ל שהזכיר שמם אפשר לצרף דבריו לדברי המסל"ת שנשברה הספינה דבזה איכא עדות לענין אם נישאת לא תצא כדין מים שאין לא סוף דמבואר בק"ע (סימן רל"ה) בשם המבי"ט ולא נרמז שיש ס' בדבריו שמצדה יחלוק על זה ואין לומר כיון דמתחלה לא תנשא אין מתאבלין כי היכא דלא ליפוק חורבא כדאיתא באהע"ז (סימן י"ז סעיף ה') דאין זה במשמעות דבריו ונראה דאלו נטבעים לא הניחו נשים וליכא למיחש תו לחורבה. ועי' בזה בשו"ת חתם סופר (חיור"ד סי' שד"מ) ומדכתב והנה העולה מדברי מוהר"מ שכל עדות העולה להתיר אשה עולה לאבילות ובנידון זה אין מי שיחלוק שאין הדברים מספיקין להתיר אשה כיון שאין עד ולא א"י מסלפ"ת על מיתה אלא שנשברה הספינה ופשיטא שאין כאן בית מיחוש כלל דאפי' אם היה עד או א"י מסל"ת על הטביעה לא הוה עולה לעדות אשה כש"כ שאין כאן עדות אלא על שבירת הספינה ואפי' אותם המעידים על שבירת הספינה אין יודעים מי הם היהודים אשר היו בספינה, אלא שקרוביהם באומד דעתם אומרים שהם קרוביהם ופשיטא שאין בדברים הללו ממש ואפי' לדברי ראב"י כו' מודה הכא שאין להתאבל דליכא עדי מיתה כלל אלא על שבירת הספינ' שהיו בה היהודים והם אינם בקיאים בהם ולא בשמותיהם כלל שמכ"ז נראה שלא היה היהודי מזכירם בשם ומספרם הוא דהוה ידע דאי היה ידע שמם הוה מצרפין דברי היהודי לדברי הא"י מסל"ת והוה בקיאין בהן ובשמותיהן ולא הוה הדבר מצד אומדן דעת הקרובים בלבד. אלא שזה דוחק בלשון שם ורציתי לומר שזכר היהודי שמם ולא ידע שם אביהם ומקומם. אלא דא"כ יהיה מנין סימן עם צירוף השם. וצ"ע דבלא ידע שמם ג"כ יהיה מספר סי' וצ"ל דלא הוה ידוע מספרם לקרוביהם בדקדוק. וא"כ י"ל שהזכירו בשמם ורק דשם אביהם ומקומם לא ידע. ולפ"ז אין הכרח דמצד שלא שהה בכדי שתצא נפשו ס"ל דאין כאן עדות לענין עדות אשה ודס"ל אפי' נישאת תצא

והנה מדבריו (בסי' קמ"ז) לא נתבאר היכא דלא שהה כדי שת"נ אם מה"ת אסורה או עכ"פ אם נשאת תצא ואם ס"ל דאפי' בלא שהה אם נשאת לא תצא ואולם מדברי מה"ר מתתי' תמר (שבסי' קמ"ח) שכ' ואם נפשך לומר דלעולם אחר נפילה רצה לרכוב והמעיד לא ראהו שעלה והוא יצא למרחוק ושם מצא הקרש והסוחר ושם הומת עם היות זה רחוק לא מצאתי טעם לעדות זו של היהודי שהעיד שנפל ולא עלה היינו דינא דנפל למשאל"ס ומה בצע בעדות זו לכאורה היה נראה דאפי' בלא שהה כדי שת"נ הו"ל דין משאל"ס איברא שבסוף דבריו כתב דאילו טבע במשאל"ס אינו אלא מדבריהם והרי אם נשאת לא תצא כו' ואולי הבא להתיר בעדות זו מכיון דאין ממש בעד הע"א מסל"ת על הריגת איש זה לא נתבררה לנו מיתתו והוה כמו שהניח ספק חי ספק מת. וצע"ג דהא עכ"פ מידי נפל למשאל"ס לא נפק דהא בים הוה עובדא. וצ"ל דכיון דלא שהה עליו כדי שת"נ ס"ל דחמיר מדין משאל"ס כשיטת הרמב"ן והריב"ש ודאפי' נשאת תצא [ומשמע בזה דאפי' בנחלש בעי' כדי שת"נ אפי' במעיד שנשברה הספינה ולא ניצול לתוכה בעי' שישהה כדי, שת"נ דלא כמ"ש ידידי הרב הגאון מוהר"י שמחה נ"י] ולכאורה דבריו סותרים זה את זה

ולישב נלע"ד עפמ"ש דבמעיד טבע ולא עלה מסתמא רצ"ל ששהה כשיעור שת"נ ולפ"ז בתחל' מצד עדות היהודי דן לה בדין משאל"ס אמנם במה שאמר בשם המסל"ת מיגרע מה שאמר הוא ולא עלה די"ל שאח"כ עלה וכיון שדברי המסלפ"ת שהעיד על המיתה אין בהם ממש והוא לא אמר ולא עלה חמיר טפי מדין משאל"ס וצ"ל דס"ל דמסל"ת נאמן לאיסור כמו שנאמן להתיר ודו"ק. אמנם מוהר"א ירושלמי (בסי' קמ"ט) אתי עלה מדין משאל"ס מצד שנשתכח ואבד זכרו דנהי דלא ס"ל כהר"א מוורדאן שבמרדכי מ"מ מאיסור תורה יצאה ע"י שנשתקע שמו. וצ"ל דס"ל ג"כ דמצד דלא שהה כדי שת"נ אע"ג שנחלש ונשברה הספינה וידוע שלא ניצול לתוכה לא יצאה מאיסור תורה או מדין נישאת תצא ומש"ה צירף דמטעם דנשכח ואבד זכרו אחר שעבר זמן רב יצאה מאיסור תורה ואיסור דרבנן ושאם נישאת לא תצא הוא דרביע עלה. ובהכי א"ש מ"ש וכ"ש באיסורא במשאל"ס דהוה חששא דרבנן אם עבר זמן רב שלא נמצא תנאי זה בשום פוסק לענין משאל"ס דאין לומר דהכי קאמר וכש"כ באיסורא במשאל"ס דהוה חששא דרבנן אם יצורף לה שעבר זמן רב כו' דא"כ אין לסתור האי סברא מכח דברי המרדכי די"ל דהתם אכתי לא עבר זמן רב

והנה הרב מסאמפאלני הביא דברי הרדב"ז (ח"ד סי' רע"ג) שנשאל בא' שהיו רגליו קשורות בשלשלאות התקועות בדף הספינה והעידו שנשברה הספינה אבל לא ראו שנפל למים והשיב דלרש"י ורשב"א בטבעה או נשברה הספינה [וכן בטביעת אדם פרטי] בלא שהה כדי שתצא נפשו הוה ספיקא דאורייתא ואם נשאת תצא ובשהה אם נשאת לא תצא ולהר"ח והרמב"ם בפירוש המשנה עפ"י הבנת המפורשים בטבע ונשברה הספינה [ובטביעת אדם פרטי] לא בעינן לשהות בכדי שתצא נפשו ולעולם לא אסור' אלא מדרבנן ואם נשאת לא תצא. ומשום הכי בנידון דידן שהיו רגליו קשורות בשלשלאות לרש"י ורשב"א לא תנשא ואם נשאת לא תצא ולהר"ח והרמב"ם לכתחלה תנשא. אמנם הרדב"ז ז"ל כתב שאין מדברי הרמב"ם בפי' המשנה הכרע שחולק על רש"י ורשב"א ומה דקאמר שנשארה הספינ' ע"פ המים רבותא קא משמע לן דבכה"ג נמי נותנין עליו חומרי מתים וחילוק זה נעלם מעיני אחרים ועשו מחלוקת ואני עשיתי שלום ביניהם הלכך מדי ספקא דאורייתא לא נפיק עד שיעור שנפל למים ושהה כדי יציאת נשמה כדברי רשב"א וה"ה אם העיד שנשקע כל הספינה בלב ים ושהה שם ולא יצא א' מהם. ובנ"ד לכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ"ל. שמבואר מדבריו דבצירוף אומדנא יצאה מאיסור תורה

ולהסביר דבריו נלע"ד בזה דהנה למדתי עוד מדבריו דגם לרש"י ורשב"א לא הוה איסור תורה ממש כי אם ספק איסור תורה וכן הוא מבואר בפרח מטה אהרן (ח"א סי' ל"ו ל"ז) ובמפתחות (לסי' ל"ג) וח"ב סי' כ) ונהי דלרוב פוסקים ולכמה מרבוותא גם להרמב"ם אמרינן בזה דספק מן התורה לחומרא מכל מקום מידי ספיקא לא נפיק שוב ראיתי בח"א (סי' רנ"ח) שכתב ומה שהעיד שלא ראה שיצא אדם מאותם שהיו בחדר הדבר ברור שאין זה עדות להתיר דלא ראיתי אינו ראיה כי שמא מתחת המים יצא והלך למקום אחר ואדרבה מים שאין להם סוף הכי הוה שראה אותם שנפל ושהה שם שיעור יציאת נשמה ולא עלה הוה משאל"ס ואשתו אסורה לכתחלה אבל אם לא שהה שם אסורה מן התורה ואם נשאת תצא ונלע"ד דמש"כ בלא שהה דאסורה מן התורה רצונו לומר מספיקא דאורייתא וכן הוא מבואר ממש בסמוך וכי תימא שיש חילוק בין ים לנהר דבים בשעה שראוהו נפל הוה דרבנן ואם נפל לנהר אם שהה הוה דרבנן ואם לא שהה שם הוה ספקא דאורייתא ותו כתב אלא ודאי לא שאני לן אלא אם ראהו שנפל אפי' לים הגדול ולא שהה שם כלל הוה ספקא דאוריי' ואם נשאת תצא. ומ"ש דאינו בחזקת מת אלא בחזקת חי לא דהוה כודאי חי לחומרא מכח חזקה אלא דיש להסתפק