אגודת אזוב מדברי קלז

איסורא עכצ"ל דחומרי מתים הוה מדרבנן]. וגם למה שפלפל אאמ"ו הגאון זי"ע דבספק מיתה ביד"ש י"ל דלהרמב"ם ספק מה"ת לחומרא יש לעיין לענ"ד ברמב"ם (הל' תרומות פ"י הי"ב) ובכ"מ שם דבת ישראל לכהן פטורה מחומש לעולם דלא הוה זרה מתחלה ועד סוף. וכעין בת כהן שנישאת לפסול (בפ"ז מ"ב דתרומות) לרבנן ועיין ברע"ב שם וי"ל דליכא מיתה בבת ישראל שנשאת לכהן ומת ועי' ברמב"ם (פ"ו ה"ו מתרומות) כלל דין האוכל במזיד שחייב מיתה ודין שוגג שמשלם קרן וחומש וי"ל כשאינו משלם חומש בשוגג אינו חייב מיתה במזיד וצ"ע כעת כ"כ י"ל בחומרי חיים הוה מדרבנן ובין לשיטת הה"מ בדברי הרמב"ם פרק י"ג מגירושין ובין למה שמשוה הרדב"ז (ח"ג סי' רע"ג) דברי הפי' המשנה עם שיטת הרמב"ן דלא כדברי הר"ב אשכנזי בדברי הרמב"ם בפי' המשנה י"ל דלהרמב"ם הא דאם נישאת תצא הוא מדרבנן אע"ג שהרדב"ז נקט דהוה מה"ת ובאמת צ"ע שהר"ב אשכנזי חולק על הרדב"ז רבו בשיטת הרמב"ם בפי' המשנה וגם דברי הרמב"ן מתפרשים כן וכמש"ל. ולענ"ד גם בדברי הריב"ש לא נתבאר דבלא שהה הוה איסור תורה אלא דאם נישאת תצא. דהנה הריב"ש (סי' שע"ח) כתב ועוד מה אתה תולה בחשש רחוק דגלי אשפלוהו ונזדמן לו דף. והנה חכמים התירו ערוה החמורה במשאל"ס בדיעבד ול"ח לחשש רחוק דגלי אשפלוהו ונזדמן לו דף אלא שלא תנשא לכתחלה ואתה אומר בזה נתלה להקל כו' אתמהה אלא ודאי כל שנמצא על שפת הים כדרך הנטבעים שפלטם הים חיישינן שמא בים מת דכל דאיכא למיחש חיישי' וכש"כ הכא שהנמלטים מיעוטא דמיעוטא עכ"ל ולכאורה צע"ג דהא הריב"ש סובר דבלא שהה כדי שת"נ מה"ת אסורה ועכ"פ אי נישאת תצא והכא שלא ראה העד הטביעה וממילא דלא שהה כדי שתצא נפשו וא"כ מה הקשה הריב"ש דחכמים התירו ערוה והא בכה"ג לא התירו כלל ומן התורה אסורה ומש"ה י"ל שניצול ומת ביבשה ועכצ"ל דגם לריב"ש משכחת לה דלא בעי' לשהות כדי שת"נ וכפ"מ שחלקתי במש"ל

אמנם (בסי' שע"ט) מבואר דבעובדא זו סובר הריב"ש דבעי' שהה כדי שתצא נפשו שכתב ואם הי' בכאן מי שמעיד בטביעה במשאל"ס כראוי אז לא הוה אסורה אלא מדרבנן כו' אבל בכאן אין מי שיעיד בטביעה אלא שמזכיר שאחר יום וכו' ואינו אומר בפי' וכו' ושהוא ראה בטביעתו ושהה שיעור שת"נ שנראה דעת הריב"ש דכיון דלא שהה כדי שת"נ לא הוה מקים להקל בדין זה מצד טביעה במשאל"ס דאם נשאת לא תצא וא"כ דברי הריב"ש (בסי' שע"ח) צ"ע

גם צ"ע דהא עכ"פ צ"ל שניצול מן המים דאל"כ הא בע"כ מת וא"כ יש לתלות שאח"כ מת ביבשה וממ"נ מת כבר או בים קודם שנפלט ליבשה או ביבשה אח"כ ותהי' אשתו מותרת אלא דלזה י"ל דכיון שלא אמר בפי' דמכלוף היה בדוגיא בשעת הטביעה וי"ל שמכלוף לא נטבע כלל וזה שנמצא אחר הוא שנטבע ומת בים או שמת ביבשה אחר שנפלט ולפ"ז נלע"ד די"ל מ"ש הריב"ש (סי' שע"ט) וא"כ לפמ"ש היכא דאישתהי אם נשאת תצא ואף אם יש ספק אם אישתהי אם נא אישתהי אם נישאת תצא כדעת הרשב"א ז"ל בנסתפק לאחר ג' אלא דאשתהי בודאי אין כאן עדות כלל ובחזקתה עומדת והבא עלי' בחטאת ובניה בחזקת ממזרים ובספק אישתהי אפשר שאינו כן אבל מ"מ אם נישאת תצא עכ"ל: דדוקא הכא שלא יהי' שום עדות על עיקר הטביעה הבא עליה בחטאת קאי ובניה בחזקת ממזרים אם ודאי אשתהי ובספק אם נישאת תצא. אבל אם הי' עדות על הטביעה אע"ג דלא שהה עד שתצא נפשו נהי שנראה מדבריו שכתב לבסוף ואינו אומר ששהה שיעור שתצא נפשו דס"ל אפילו בספק אישתהי בשלא שהה כדי שתצא נפשו אם נישאת תצא מ"מ מודה דגם בודאי אישתהי לא הוה הבא עלי' בחטאת ובניה בחזקת ממזרים דגם להריב"ש אע"ג דלא שהה לא הוה אלא מדרבנן וכמש"ל לשיטת הרמב"ן ומש"ה הוצרך הריב"ש לטעם שלא ראה הטביעה כלל ואינו אומר בפירוש שמכלוף הי' בדוגיא שיהיה בזה איסור תורה וטעמא דמלתא נלע"ד דגם להריב"ש הא דבעי' שהה כדי שת"נ מדרבנן הוא מטעם סמוך וכמו שרצ"ל הגאון רע"ק איגר זי"ע (בסי' ק"ח). ומה שחזר בו והגיה אלא דהוא כתב הטעם דהוה ב' חזקות אין הכונה כמו שכ' הרב מוורעשנא דמתוך שראה בדברי הריב"ש חזר בו ודהוה להריב"ש מה"ת משום ב' חזקות דא"כ מש"כ מקמי' הכא וכמ"ש הריב"ש להדיא ואי' אפוא הם דברי הריב"ש שהביא אלא דרע"א ז"ל כתב בסברת דברי הריב"ש משום סמוך מיעוטא לחזקה וע"ז חזר והגיה דלהריב"ש הטעם משום סמוך מיעוטא לב' חזקות אבל סמוך מיעוטא לחזקה אחת לא ס"ל להריב"ש. וכ"כ הגאון מ' יואב בס' חן טוב (ס"ק ק"כ) ומה שהגאון רע"א זצללה"ה דחה כ"ז מדברי הריב"ש (סי' שע"ז) דחשבינן שעת מיתה מג' שעות אחר הטביעה ע"כ ס"ל דכל ג' שעות לא הוה רובא למיתה וא"כ להריב"ש מה"ת אסורה. לענ"ד י"ל דהריב"ש ס"ל דודאי בשנטבע אפי' קודם שיעור ג' שעות רובו למיתה אלא דכל ג' שעות משנטבע חי הוא וסופו למות לאחר ג' שעות ומש"ה אשתו שרי' מה"ת דרוב נטבעים סופם למות אבל שעת מיתה לא הוה אלא עד אחר ג' שעות ודו"ק

גם מה שה"ר מדכ' (בסי' שע"ט) ואם היה בכאן מי שמעיד בטביעה במשאל"ס כראוי אז לא הוה אסורה אלא מדרבנן כו' אבל בכאן כו' ושהוא רואה בטביעתו ושהה שיעור שת"נ דמזה משמע דלהריב"ש בלא שהה אסורה מה"ת. נלענ"ד די"ל דלהריב"ש הכי קאמר דאם הי' עדות על הטביעה ושהה כדי שת"נ נהי דאסורה מדרבנן כיון דעכ"פ אם נשאת לא תצא מצי להקל לכתחלה בספק אישתהי אבל כיון שאין כאן עדות על הטביעה דאסורה מה"ת ואפי' בדליכא אלא חסרון ששהה כדי שתצא נפשו כיון שאסורה מדרבנן ודאפי' אם נשאת תצא אין להקל בספק אישתהי וזה מבואר לענ"ד ממש"כ הריב"ש אז לא היתה אסורה אלא מדרבנן ולכתחלה ואם היינו מקילין בה היינו מקילין בדרבנן דהו"ל לכתוב לא היתה אסורה אלא מדרבנן ולמה לי' דכ' ולכתחלה אלא שבא להורות דדוקא מה שאסור מדרבנן בלכתחלה דוקא בזה יש להקל בספק אישתהי אבל כשאסורה מדרבנן אפי' בדיעבד כגון בלא שהה כדי שת"נ דאפי' בנישאת תצא מדרבנן משום סמוך מיעוטא לב' חזקות אין להקל בספק אישתהי. ולפמ"ש מיושב קו' הנוב"י על הריב"ש דבפרה אדומה נמי הוה ב' חזקות ואזלינן בתר רובא דכי היכא דלשיטת התוס' דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה צ"ל דפרה שאני גם לשיטת הנו"ב דב' חזקות הללו לא הוה אלא חזקה א' משום דלא אפשר דכמו דלר"מ דחייש למיעוטא מדרבנן ואפ"ה היכא דלא אפשר לא חייש כדאי' בחולין (דף י"א) ה"נ לדידן סמוך מיעוטא לחזקה דרבנן לא אמרינן היכא דלא אפשר כ"כ לשיטת הריב"ש דדוקא סמוך לב' חזקות אמרי' ושזה הוה ב' חזקות לא אמרי' בפרה סמוך משום דלא אפשר

גם י"ל עפ"ד הט"ז ביו"ד (סי' קי"ז סק"א) ובחו"מ (סי' ב') ופ"י פסחים (דף כב) דדבר המפורש בתורה להתיר אין כח לחכמים לאסור ומש"ה בפרה דמפורש לא סמכינן המיעוט גם לב' חזקות. אלא דלפי"ז צ"ע על עיקר דין סמוך והראשון עיקר ולפמ"ש דלהריב"ש נמי בלא שהה שיעור שת"נ לא הוה אלא איסור דרבנן רציתי ליישב דברי הריב"ש (בסי' שע"ח) דאפי' בלא שהה כדי שתצא נפשו רוב נטבעים למיתה ואין להקל ולומר שניצול ומת ביבשה אלא שלשונו ז"ל במ"ש שחכז"ל התירו ערוה החמורה במים שאל"ס בדיעבד אינו בדקדוק דהא בלא שהה עכ"פ לדבריו מדרבנן אם נישאת תצא. וצ"ל דעכ"פ בצירוף סניפים אחרים לא תצא בדיעבד גם להריב"ש ועי' מש"ל

ודע דבעובדא דהריב"ש שנמצא אחד מת ואפ"ה כתב דאיכא ב' חזקות מבואר דס"ל דלא נסתלקה חזקת חיים ע"י שנמצא אחד מת דלא כמש"כ בס' ב"ש אחרון