אגודת אזוב מדברי קלו

המחמירים הרמב"ן והריב"ש עדיין איסור תורה רביע עלה. וצ"ל דכיון שנטרפה הספינה בלילה ואימת החשכה שנפלה עליו מונעת אותו מלשוט לדעת אחרי הבלבול לא בעינן שישהה בכדי שת"נ. ונראה שהח"מ בק"ע (סי' רל"ה) הביא דברי המבי"ט להלכה עפ"י צירוף סניפים אחרים שלא רמז להחולקים על דבריו. האמנם בשו"ת הר"מ אלשקאר (סי' כ"ה כ"ו) ובס' משחא דרבוותא השייך לאהע"ז (סי' י"ז סל"ד) מבואר דלא כמש"כ ומה דהוה בשעת אפלה גרע טובא שעי"כ א"א להעיד ששהה בכדי שת"נ. ואולי מזה הטעם הוא ג"כ ספיקא דדינא

עוד נלע"ד (ב) דדוקא כשי"ל שכשבא לתוך המים עדיין לא נתבלבל ולא נטרפה דעתו עדיין כעובדא דהב"י והמבי"ט שי"ל כשראה המים נכנסין לחדר בחר לצאת מן החדר לים פליגי אם אסורה מה"ת או עכ"פ אם נישאת תצא אבל בנפל למים ונטבע שנתבלבל ונטרף דעתו מחמת הטביעה ונפילה לים לכ"ע נחתי' חד דרגא ולכ"ע ליכא אלא איסור דרבנן ולשיטת המחמירין דבנישאת תצא י"ל דבכה"ג אם נשאת לא תצא אלא דבעובדא דהריב"ש הי' המעשה שנהפכה הדוגיא ונטבע ואפ"ה נקטו המחברים דהריב"ש ס"ל דמה"ת אסורה [עמש"ל בביאור דבריו] גם בשו"ת מוהר"מ אלשקר (סי' כ"ה כ"ו) משמע דבכה"ג נמי הוה איסור תורה אמנם מדברי הרמב"ן במיוחסות (סי' קכ"ח) והרמב"ם (פי"ג מהל' גירושין) לשיטת הה"מ אין להכריע שלא כמ"ש

עוד נלענ"ד (ג) דאפי' נימא דבנטבע ונתבלבל בעינן לשהות בכדי שתצא נפשו היינו רק כשי"ל שלא ירד במצולה אבל כשידוע שירד תיכף למצולה בעומק המים כמו בנ"ד שירדה הספינה פתאום ממש עד התהום לכ"ע לא בעי' לשהות בכדי שת"נ האמנם משו"ת חוט המשולש שבתשב"ץ (סי' נג) דהתם בשירד למצולה קאי. ועכ"ז מצד שהכיר בו שמת אתי עלה לא משמע כדברי. ועיין מש"ל ובשו"ת פרח מטה אהרן (ח"א סי' לי) נמי הוה עובדא בנשתקע בים וירד לתהומות ואפ"ה פלפל מענין שהה בכדי שתצא נפשו ובמש"כ מיושב קו' המראה פנים במה דבעי שקעה ספינתו דהא מתני' הוא בגטין לשיטת הרמב"ן דאבדה היינו טבעה ולפמש"כ הכא דנקיט שקעה רצ"ל עד התהום דמש"ה לא קא מיבע"ל טבעה ספינתו אם מעיד על היותו בספינה ג"כ. ולא בעי' שהה כדי שתצא נפשו

גם נלענ"ד (ד) דדוקא בנטבעים בנהרות שאינם נחלשים ע"י ההליכה בספינה על נהר זה וגם בימים המחלישים להולכים בו לאחר שעבר עליו החולשה ושב לכחו בזה בעי' שישהה עליו כדי שת"נ אבל כשנטבע בתחלת הנסיעה במשך ימי החולשה כיון שנחלש עד מאוד מבלעדי הטביעה לכ"ע לא בעי' לשהות בכדי שת"נ וראיתי בתשו' מוהר"מ אלשקר (סי' קי"ג) שכתב בעובדא דמשה קלאפט דמצד הטביעה נמי שרי דבכה"ג לא אסרו חכז"ל שאי אפשר להנצל עוד אחר שנתעלף עכ"פ מכח ההכאה שהכוהו וה"ה נמי בנחלש ע"י פרישת הים וכן נראה משו"ת הרדב"ז (ח"ה ש"א ר"מ) במי שהי' לו חולי הנופל שנפל למים שאל"ס שהעלה שאשתו אסורה לכתחלה והמתיר בר נידוי הוא ולא הותנה דבשהה כדי שתצא נפשו דוקא הוא דהוה דרבנן אע"ג שבח"ד (סי' רע"ג) תופס לעיקר כהרשב"א דבעי' שהה כדי שת"נ ומשוה דברי הרמב"ם בפי' המשניות לרשב"א והיינו משום שנחלש ויש לדחות ולחלק בראי' זו ולפמ"ש א"ש הוכחת הריב"ש (סי' שע"ט) דאין מעידין על המגוייד היינו שגם מן התורה אין מעידין דאי נימא דהוה מדרבנן מה פריך עלי' ממעשה דאסיא והא י"ל דכיון דבלאו מגוייד הו"ל משאל"ס דרבנן מש"ה הקילו לענין מגוייד וקשה דהא לשיטת הריב"ש בדלא שהה מה"ת אסורה א"כ י"ל דלאו בשהה כדי שת"נ הוה עובד ולפמ"ש א"ש דעכ"פ כיון דעלתה רגלו בידם עכ"פ נחלש מכח שבירת הרגל ובזה לשיטת הריב"ש נמי לא בעי' שישהה בכדי שת"נ ואי איסור מגוייד דרבנן לא הוה פריך גמרא כלל ועפי"ז נתיישב מה שעמדתי ע"ד שו"ת חוט המשולש שבתשב"ץ (סי' מ"א) ועמש"ל

עוד נלע"ד (ה) דדוקא בנפל למים בעי' שישהה בכדי שתצא נפשו. אבל כשהמים באים עליו בכח לכ"ע לא בעי' כדי שת"נ לענין דיעבד שלא תצא שלא להרבות בפלוגתא בין הפוסקים ועוד דכשהמים נחים מצד עצמם י"ל כל שהרואה לא שהה על הנטבע בכדי שת"נ דאפשר להנצל מן הטביעה ולשוט ולעלות. אבל כשהמים מוצאים מקום לבוא עליו בכח וחוזק כמו בנ"ד שכשיפתח פתח או חלון יבואו עליו המים בכח וחוזק כיון שהספינה נתכסה במים הנה יחלישוהו וימיתוהו בכח הנפילה והשטיפה לתוך החדר ולא בעי' שיעור שת"נ לא לענין איסור תורה ולא לענין דאם נישאת לא תצא וראיתי בשו"ת בני משה (סי' י"ט) שהביא בשם הר' יוסף קצבי להקל מצד שע"י רדיפת המים חוזרים לאחוריהם ונעשים כמין עגולה כקדרת מים רותחין ועי"כ אף הבקי לשוט לא יוכל להמלט לפי שהמים סובבים אותם ומיד נשקע שהנחלק במים שנכנסו לתוך פיו ומת בהגיעו שם בעגולה ההיא מיד הוא נשקע והולך למטה. והרב בני משה שם חלק עליו דאפשר להנצל ע"י דף וגל. ולמדתי מזה להביא ראי' למש"ל (אות ג) וכאן דבירד ונשקע במצולה או במים באים עליו וסובבים אותו יש להקל עכ"פ בלא שהה דאם נשאת לא תצא כיון שא"א להנצל אלא ע"י דף או גל גם לדברי הרב בני משה ז"ל

והנה בדבר הפלוגתא שהבאתי בתחלה לשיטת המחמירים בלא שהה עד שת"נ אי הוה איסור תורה או מדרבנן אפי' נשאת תצא הנה מדברי הרמב"ן בתשו' (סי' קכ"ח) שכתב שצריך לחקור אם ראה שטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו ולא ראהו או שמא ראה ספינה מטורפת בים וחשבה להשבר או שראהו שנשברה ספינה בלב ים כי רוב העולם קורים לכלל הדברים האלה טביעות ואין מדקדקין בין נשברה ספינה במקום רחוק מאוד מהעיר שיחשבו הרואים שאי אפשר למי שנפל שם להנצל ולצאת אל היבשה ובין שראוהו טובע ממש וכסוהו המים ושהה עליו ויש הפרש גדול בין זה לזה במים שיש להם סוף [וצ"ע לענ"ד במים שיל"ס מהיכי תיתי יקראו לשבירה של ספינה ומכש"כ למטורפת שם טביעה. וצ"ל דקאי על טובע ממש אלא שלא שהה עליו כדי שת"נ ועמש"ל ע"ד הקהלת יעקב] ואפי' במים שאין להם סוף יש הפרש גדול ביניהם וא"ת במשאל"ס מה הפרש ביניהם. והלוא אפי' במעיד ממש שטבע ושהה עליו כדי שת"נ ולא ראהו שעלה אפ"ה לא תנשא אשתו כש"כ אם אינו מעיד שראוהו טובע ממש דע כי במעיד שטבע ממש ושהה עליו אע"פ שלכתחלה לא תנשא אם נישאת בדיעבד לא תצא כו' ואם אינו מעיד אלא שנשברה ספינה בלבד זה אינו כלום ואפי' נשאת תצא כי שמא ניצול ע"ג עץ או קורה כדרך שניצולים הרבה פעמים ובספינה המטורפת בים ה"ה בחזקת קיים לכל דבר ואם נשברה נותנין עליה חומרי חיים וחומרי מתים עכ"ל. ולא נתבאר בדבריו אלא דבשהה אם נשאת לא תצא ובלא שהה או בנשברה ספינה אם נישאת תצא אבל לא נתבאר שהוא מן התורה וי"ל דתצא מדרבנן ותדע שכתב זה אינו כלום ולא כתב אין כאן עדות כלל ובחזקתה עומדת והבא עלי' בחטאת ובניה בחזקת ממזרים כדרך שכתב הריב"ש (סי' שע"ט) ועמש"ל ע"ד הריב"ש ז"ל ובשו"ת בני משה (סי' כ"ז) פלפל לפרש דברי הרשב"א והריב"ש דלא בעי' שהה כדי שתצא נפשו לצאת מאיסור תורה וכעין מש"כ בדבריהם ז"ל והביא דברי החולקים על מהר"מ אלשקאר והעלה שהדבר ספק וקיימא בספק דאורייתא ועמש"ל בשם הרדב"ז דלכ"ע לא הוה אלא ספק איסור תורה] ומה שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים הוה נמי מדרבנן לשיטתו [ולשיטת הרמב"ם דס"ל ספקא דאורייתא מה"ת לקולא בדלא אתחזק או אקבע