אגודת אזוב מדברי קיד

רן בספינה להציל התיבה שלו היתה שאלה עליו ושמעה שנטבע הוא ואיש אחר עוד בא גב"ע כי נשמע משני נכרים שהגידו זה שלא בפני זה שנשרפו אותם שני האנשים על הספינה ושהשקיפו ולא ראו שום זכרון מהם ושאר כל האנשים שהיו על הספינה ניצולו לספינה הסמוכה רק ב' האנשים האלו בלי ספק תיכף נאחז בהם האש ולא היה באפשרי לירד מהספינה ושאולי הי' יורד מתוכה היה גם כן נטבע במים ושני הנכרים האלו הגידו את שמו ושם עירו ומבלעדי זה כיון דהעידו על אותן שני האנשים אשר נאבדו על הספינה שיצאה מפרינסטאן לנסוע לנייא ארליאנס וזה הי' ידוע לישראלים בפרינסטאן שלא יצא יהודי אחר בספינה זו שנאבד זכרו כי אם זה האיש הידוע בשמו ושם אשתו ושם עירו וכינויו זה הוא תוכן מהמכתבים ומעתה יש לנו הנכרית הנ"ל אשר הסיחה לפי תומה כי נטבע בעל של האשה זו. וגם השני נכרים אם כי הגידו שנשרף על הספינה מ"מ גם בדבריהם ליכא הכחשה להנכרית רק לדעתם הדבר ברור כי נשרפו על הספינה לאשר אחזה האש סביבותיהם אבל מ"מ יוכל להיות כי נמלטו וכאשר סיימו בדבריהם ושאילו היה יורד מתוכה הי' נטבע במים גם יש אומדנות והוכחות גדולים אשר הוא ידוע לכל שלא על פי ראי' דודאי מת כי הניח ביד טוען במקום המשפט אבליגאציאן על סך אלף ר"ט על אחד שהיה בניי יארק ולא חקר ודרש על אודות הדבר ואמו הזקנה שבקה חיים והניחה עושר רב ולא חקר על אודות ירושתו וגם ע"י שנגבה מעותיו מהשלחני כנזכר למעלה ובל"ז בעתים הללו אף אם במרחקים ומעבר לים כמעט הוא מהנמנע אשר במשך הזמן שמנה שנים שלא יהיה נשמע ממנו שום ידיעה והאשה הזו צועקת במר נפשה להתיר אותה מכבלי העיגון כי היא ילדה ורכה בשנים גם בני משפחתה גילו את דברי הרופא כי הוא על צד ההכרח להשיא אותה לאיש כי סובלת בחולי פעימת הלב ולפי דברי הרופאי' אין לה כעת תרופה ותעלה לאשר כל עוד שלא נתעכרו דמי' מהריון ומלידה לעוצם חום הטבעי שבלב מריבוי הדמי' רפאות תעלה אין לפני'. והנה כבר האריכו הרבנים אשר קדמוני להתיר באם ננקוט דאמירת הנכרים הנ"ל הוא בכלל מסלפ"ת ולדעתי העני' בלי ספק היא בכלל כיון דמעצמם העדים בלי שאלה מהם לידע מהאיש הזה הגידו והאריכות בזה הוא למותר גם בענין אשר לא נזכר שם אביו אין בכך כיון דהגידו שם עירו ובעיר פאזנע לא נאבד אחר שיהיה שמו ושם כינויו כשמו ולאיש אחר לא חיישינן וראיה לזה מעובדא דחסא והנכרי הגיד טבע חסא ע"ז התיר ר"נ ואף דלא העיד על שם אביו וכמה חסא איכא רק כיון דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא הרי דשאל על אנשי הבית דחסא מהעיר הזה וכיון דנודע דבעירו לא היה חסא אחר סתמא דהנכרי היה ידע ומכיר חסא זה דמעיד עליו. ובלא"ה בנ"ד דידוע להיהודים בפרינסטאן אשר היו יודעי' זל ומכירים אותו דהיה על הספינה שנשרף ונאבד תו אין לחוש כלל. רק דיש לעיין בנ"ד יען כי לא נאמר בהעד המסיח לפ"ת על הטביעה דשהה אצלו עד שתצא נפשו ובזה החמיר הרמ"א כאותן גדולי הפוסקים דס"ל אפי' בדיעבד תצא ואף אם יהיה לנו היתר על דיעבד לא סגי בכך להתיר אותה להנשא לכתחלה. ולאחר עיוני בענין זה הדין ברור דהאשה זו מותרת להנשא אף לכתחלה וכדברי הרבנים אשר קדמוני. והנני לבאר כל ענייני ההיתר בנ"ד. למצוא היתר לאשה זו ולצדד כל עניני היתר דהיא מותרת להנשא לשיטת' כל הפוסקים כאשר אבאר

ביבמות (דף קכ"א) אמר ר' אשי הא דאמרו רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה הני מילי באינש דעלמא אבל צ"מ לא אי דסליק קלא אית ליה ולא היא ל"ש אינש דעלמא ול"ש צ"מ דיעבד אין לכתחלה לא עכ"ל הגמ' ויש לדקדק על סיום דברי הגמ' דיעבד אין לכתחלה לא הא אין ענין למילתא דר' אשי והיא מילתא באפי נפשה דבמים שאין להם סוף לא מחמרינן בדיעבד ולדחות דברי ר"א סגי דל"ש צ"מ ול"ש אינש דעלמא ובתוס' שם בד"ה ולא היא כתבו וז"ל ואע"ג דרובא צ"מ אי סליק קלא אית ליה מ"מ ל"ח לאותו רוב ול"ת לכתחלה כמו גבי גוססים דאין מעידין עליהם אע"פ שרובם מתים עכ"ל ודבריהם צריכים ביאור דהא ר"א לא קאמר דמשום הך טעמא לחוד דקלא אית ליה תנשא לכתחלה אלא בצירוף הרוב דבמים שאין להם סוף רובם מתים וס"ל דבצ"מ הוי כעין תרי רובי ומה ראיה מייתי תוס' מהא דאין מעידין על הגוסס וכבר דיברו מזה המחברים

ונלע"ד לבאר דבריהם ע"פ דברי התוס' בכורות (דף כ' ע"ב) ד"ה חלב פוטר במ"ש דגם לרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וכתבו ע"ז והא דאמרי' בפ"ק דחולין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מומחים לחזקה וכו' ההיא רובא מצוי הוא ושכיח טובא כענין שמצינו ריש גטין סתם ספרא דדייני. וכו'. וכן י"ל בההיא דיבמות דמישאל"ס דדיעבד אשתו מותרת ולא אמרינן סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקת א"א. ומה שהחמירו שם לכתחלה משום חומרא דא"א וגוסס נמי לא אזלינן בתר רובא להעיד עליו להשיא את אשתו כו' עכ"ל וכתב המהרש"א קאי אדלעיל דסמכינן מיעוט לחזקה להחמיר ועי' בהרא"ש וכו' עכ"ל והיינו דבדברי התוס' היה מקום לומר במ"ש וגוסס נמי לא אזלינן בתר רובא להעיד עליו הוא ע"כ משום חומר א"א דוקא דגם גוסס ריבוי מצוי הוא אמנם בהרא"ש מבואר בהדיא דבגוסס אין מעידין עליו משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וע"כ צריכין, לחלק דדוקא במים שאין להם סוף הוה רוב מצוי ומדינא אזלינן בתר רוב כזה אף אם הוא נגד חזקה ורק מחומר א"א החמירו לכתחלה אבל בדיעבד הניחו על הדין דל"ש בזה סמוך מיעוטא לחזקה כיון דהוא מיעוטא דלא שכיח משא"כ בגוסס אפי' בדיעבד תצא מדינא דהחמירו רבנן היכא דאיכא חזקה בהדי המיעוט להחמיר ולומר סמוך מיעוטא לחזקה ולכן אפי' דיעבד תצא מדרבנן

וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ז מהל' נחלות הלכה ג' דז"ל מי שטבע במים שאין להם סוף וראו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחלה הרי היורשים נוחלין על פיהם וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהך צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אח"כ יורדים לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל לענין ממון אם העידו עדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ואבד זכרו ואח"כ נשמע שמת הרי אלו נוחלין על פיהם כו' עכ"ל הרי דהרמב"ם מחלק מים שאין להם סוף לשאר הדברים השנויין במשנה דאין מעידין עליהם לשני בבות ולא כלל אותן יחד וגם גבי מים שאין להם סוף דייק בלשונו אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחלה ובאידך הדברים שרובם למיתה כתב אע"פ שאין משיאין את אשתו והשמיט לכתחלה מזה נראה דבאמת הם חלוקים לענין זה דדוקא במים שאין להם סוף דהוא מיעוטא דלא שכיח לא החמירו אלא לכתחלה משא"כ בשאר דברים דרובם למיתה לא הוה המיעוט מיעוט דלא שכיח לכן מחמרינן אפי' בדיעבד אם נשאת דתצא

ולכאורה הי' נראה מלשון הרמב"ם במ"ש שאני אומר שלא החמירו בדברים האלו אלא מפני איסור כרת דבאיסור לאו לא מחמרינן באמת בדברים אלו ונ"מ אם העדים העידו בדברים אלו על היבם להתיר יבמה. לשוק מותרת להנשא. ועכ"פ בדיעבד לא תצא כיון דאין בה אלא איסור לאו בעלמא אזלינן בתר הרוב אלא דאם נימא