אגודת אזוב מדברי יא

כטבע השור לגמילות חסדים שע"ז נמשל יוסף לשור: וה' ית"ש ברא ב' המדות לטוב וכמאמר הכתוב כי ישרים דרכי ה' וההולכים בתורתו הקדושה מוסיפים שלמות על הטבע אשר בקרבם ושעל זה אמר הכתוב וקוי ה' יחליפו כח אשר נוצרו ע"פ הטבע ויעלו אבר כנשרים אשר הגדלת כנפיו מורה על תוספות השלימות מה שלא נגמר אצלו ע"פ הטבע וכמו שביארתי

ובזה נבואה לביאור הויכוח הנה זקני אתונא התווכחו עם ריב"ח על אמתת הגאולה המקווה ב"ב וע"ז ערכו טענותיהם שאם אמנם ראינו בעינינו שכבר עברו על ישראל הרבה מצוקות ונושעו מגלות מצרים בבל מדי יון. אמנם מגלות החל הזה גלות אדום אי אפשר להושע לפי דעתם כי בכל הצרות והגליות לא נשתעבדו ישראל כי אם ע"פ דרכי הטבע והי' אפשר להנצל מצד תשועה למעלה מן הטבע לא כן שליטת חרבו של עשו שמבלעדי כחו שע"פ הטבע עומד לו כח ברכתו של יצחק אבינו ע"ה שברכו ועל חרבך תחי' ומצירוף שניהם א"א להנצל והמשילו כח החרב שביד עשו למשרא דסכינא. כי הנה בכח הארץ שעל פי הטבע ניתן שתוציא פירותי' ובכל זה לא יצאו אל הפועל עד שהתפלל האדם על הגשמים כדאיתא בחולין (דף ס:) וא"כ הוצאת הפירות הוא בצירוף כח הטבע והוספת תפלת האדם וכמו כן החרב שבידי עשו מצטרפים ב' הכחות וה"ה דומה למישרא דסכינא ובמה קטלי לי' להכניעו ולהפיל חרבו מידו אולם באמת אין זו טענה כלל שכן הי' ברכת יצחק ועל חרבך תחי' ואת אחיך תעבוד וגו' שבזמן שלא יעשו ישראל רצונו של מקום ישלוט עליהם חרבו של עשו וכאשר ישיבו ללכת בדרכי התורה והמצות יהי' להם עבד עולם ולזה השיבם בקרנא דחמרא ירצה בהוספת השלימות שלא השלימה הטבע ביצירה הנמשל לקרן. והשלימות המוסיף ע"פ מדת הענוה והשתוות ע"י הקרירות טבע החמור נמשל לקרנא דחמרא ורצ"ל ע"י שלימות עסק התורה יוחלש כחו כי כן הי' תנאי בברכת יצחק כמו שדרשו ע"פ הקול קול יעקב והידים ידי עשו והנה זקני אתונא שהיו פוקרים בתורה מן השמים וכופרים בנבואה כשהשיבו על דבריו ומי איכא קרנא לחמרא לא באו להכחיש פשטות דבריו שהרי כל דבריהם היו ברמז ודרך חידה אמנם רצו להכחישו שאי אפשר להוסיף שלימות על כח הבריאה שבדרכי הטבע ע"י התורה וערכו טענתם שממה שאין קרנים לחמור כמו שיש לשאר בע"ח יושכל שלא נמצא כח להוסיף שלימות על מה שלא נגמר בשעת הבריאה כי אם במיני הבע"ח החמים שבכח החום יש להתגבר ולעשות חיל להתוסף וכדרך שפי' אאמ"ו הגאון ז"ל בהקדמה לפ"ש ח"ב על המשנ' נא' בעולת בהמ' כו' בסוף מנחות אבל במיני בע"ח הקרים אין כח להוסיף שום דבר על שלימות הבריאה ולזה לא נמצאו קרנים לחמור לפי שאין בכח הקרירות להתגבר ולהוסיף שום דבר שלימות. וכ"כ אין כח לאדם להוסיף לעצמו שום שלימות כי אם בדברים הטבעיים היינו בהשכלה הטבעיית כי הטבעיים מונהגים ע"פ צבאות השמים וכסיליהם שענינם החום וכח האש. ושבהם נמצא כח תוספות צד שלימות כמו שנמצאים קרנים למין הבע"ח שטבעו חם. אבל מצד התורה שעיקרה ענוה והסתפקות מדת הקרירות וקיום מצותי' אין להגיע לשום תוספות שלימות על מה שאינו בחוק הטבע בשעת הבריא' שאין בכח הקרירו' להוסיף שלימו' כשם שאין קרני' לחמור. והנה ריב"ח כשמעו התפקרותם והבין שלא יקבלו דבריו המיוסדים על אדני האמונה ענה אותם כאולתם הקרירו' שאם אי אפשר להוסיף שלימות ע"י התורה והנבואה א"כ משרא דסכינא מי הוה במה נחשב הוא כח החרב שבידי עשו מכח החרבות שהיו בידי הראשונים והרי לדבריהם ברכתו של יצחק לא תוסיף תת לו שום כח. והנה רבינו מו"ז בס' תפארת ישראל (פ"ד) פי' אמרם ז"ל בסוף מכות דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות ניתנו למשה מסיני שס"ה מצות ל"ת כמנין ימות החמה דמ"ח מ"ע כמנין אבריו של אדם. שאחר שזה המנין אינו במקרה יש להשכיל מה זה התייחסות של המ"ע לאברים והמל"ת לימות החמה: ואם שהימים מזהירין מעבירת ל"ת והאברים על קיום מ"ע וכי לא הי' אפשר בהיפוך. אמנם כאשר רצה השי"ת שיקנה האדם נצחיות ע"י קיום המצות צריך לזה ב' מיני מצות. הא' שלא ישנה מציאותו אשר נברא עליו שאם הי' משנהו הי' לו שינוי מהראוי למציאות האדם ויבוא לו הפסד רב למציאותו ואף שאנחנו לא נדע טעם של הל"ת נדע שכל עבירת ל"ת היא יציאה מיושר המציאות שהשכל מחייב הב' אף שקנה האדם העוה"ז החומרי לא קנה חלקו לעוה"ב הרוחני כי איננו במדרגתו האחרונה האלדיית שיהי' לו אחיזה ברוחניית מצד עצמו. כי אם שיש בו כח אלדיי לקנות שלמותו וצריך שיקנה השלימות שבכחו ויוציאנו בפועל ע"י פעולת קיום המצות האלדיים וע"י הוא זוכה לחלקו בעולם הנבדל וזה קיום מ"ע. והנה כשנתבונן במציאות העולם הזה נחלקהו לב' חלקים הא' מציאות התחתון והוא מסודר בכללו תחת השמש והשמש כולל אותו כי השמש מנהיג ומלך עולם הטבע שהוא מסודר תחתיו כמו שנתבאר בכתובים כשירצה להזכיר כל העולם יאמר תחת השמש לפי שהשמש הוא שמירת סדר עולם הטבע במהלכה ותנועתה כמלך ששומר הסדר של כל בני המדינה לבל יצא א' מסדר הראוי ולבל יעבור חוק המוגבל לקיום המין האנושיי. כ"כ השמש המושל בעוה"ז כדכתיב לממשלת היום הוא השומר סדר העולם לבל יוחלף ויומר סדר הראוי ויעמוד הכל על עמדו הב' מציאת האדם לבדו שאינו בכלל שאר הנמצאים שהרי בשבילו הכל נברא ולא יוכלל האדון עם עבדו והוא חלק בפ"ע נגד כל הנמצאים שגם בזה הוא נחלק ממציאות הנמצאים כולם שהם לא ישנו את סדרם ולא יקנו מעלה נוספת על הוייתם כי אם נשארו כמו שנבראו אבל האדם קונה מעל' ומוסיף שלימות ממה שהיה לו. וכמו שהשמש הוא מלך הנמצאים בשמירת סדרם כן האדם מלך במה שהכל נתון תחתיו והוא מוליך שלימות אל כל הנמצאים כי הכל נברא לצורך האדם לעבדו ולשמשו [שגם מערכות השמים נבראו לשמשו כמו שהאריך בעקדה שער י"ג] והוא צורה לכולם ומשלים אותם כמו שהמלך משלים את הכל לפי שהנמצאים אין בכחם להוסיף שלימות לעצמם כש"כ לזולתם. והאדם משלים א"ע ומשלים את כל הנמצאים ומלכותו במה שיש בו כח אלדי שיוכל להעביר החוק שנברא בחמריותו ולהתדבק ברוחניות ע"י קיום מצות האלדיית ולכן כאשר רצה הקב"ה לזכות את ישראל בשני מיני המצות נתן להם מנין מצות ל"ת למען ישמור האדם א"ע לבל יצא מסדר יושר המציאות כמנין ימות החמה להיותה שמירת סדר הנמצאים כולם במלכותה ע"פ מספר ימים שס"ה שעל ידם גומרת ממשלתה והמספר הזה מסוגל לשמירת הסדר מבלי לצאת ממנו גם נתן להם קיום מ"ע לקנות שלימות על ידם בקיומם בפועל כמספר רמ"ח אברים של אדם לפי שמציאות קנין השלימות לא נמצא לשום נמצא כי אם למציאות האדם ליקרת צורתו ואבריו הם הם שלימות צורת מציאת האדם עכת"ד עטרת זקני בס' תפארת ישראל (פ"ד)

ואקדים להעיר שענין הקדושה שחלה. על הבכורים משונה משאר קדושות שכל שאר הקדושות חלות מכח קדושת האדם שהוסיף להם שלימות קדושתם ורוחניותם ע"י קדושת פיו בכח השכלי האלדיי שבאדם וגם וולדות קדשי' בין למ"ד במעי אמן ובין למ"ד בהוייתן הם קדושים. האומנם שחלה קדושה עליהם מעצמם עכ"פ עיקר הקדושה באה מכח האדם שהקדיש את האם ומהאם נמשכה הקדוש' להולד לא כן קדושת הבכור ושלימות רוחניותו אינו נתלה בקדושת הבעלים כי אם מעצמו חלה קדושה עליו דאע"ג שמצוה על הבעלים להקדישו בפיו בבכורה אין הקדוש' נתלה בזה ואם לא הקדישו בעלים אינו מעכב חלות הקדושה. אולם חלות קדושתו נתלה בהשלמתו ע"פ הטבע. היינו שלא יהיה בו מום שצריך להיות מותמם ומושלם ע"פ טבע