אגודת אזוב מדברי קז

איש (ב) חזר וכתב בכ"ג יאנוארי תר"י ששמע מאחרים אמירה בשם קדרית אחת שהיתה ג"כ בספינה שהי' שם ר' הירש וואלפזאהן כשנשרף הספינה וראתה איך הוא רץ להציל מתוך הספינה את הקופ"פער שלו בשעת השריפה ראתה אותו שנכנס לספינה ואח"כ כששאלה עליו שמעה שנטבע אז (ג) יש אגרת מן מיכעל לישיצסקי איך דברו יחד ומה השיב ושם נאמר ג"כ שביקש שכשיגיע אגרת מפאזען מאשתו שישלחהו לו לארלאנס (ד) גם ידוע שהי' לו דעקעמאנטע על אחד מפאזען שהוא חייב לו אלף ר"ט ונמצא אז בנייא יארק ויען שלא הי' יכול להוציא ממנו מסר המשפט למליץ והתנה שכל מה שיוציא יחלקו יחד ומסר לו הכתבים ואחר זמן מסויים שלא כתב למליץ מאומה ונודע שנאבד וואלפזאהן השתדלו בפאזען להגיע הכתבים לחזרה (ה) יש ב' אגרות שכתב המנוח ר' הירש ז"ל לאשתו וגם אחד לגיסו אשר ביקש עבור אשתו שישמור הבטחתו לטובתה ובכולם הראה לאשתו וילדיו אהבה וחבה וכתב נחמות על פרידתם לשעה והראה לה לאיזה מקום שתשלח לו מהרה אגרת (ו) יש כתב אשר התחברו ג' אנשים בגרעוויל ג' פעברואר תרטו שמעון כ"ץ משה אש. מיכאל הוירוויץ. שהיו לפניהם שני נכרים שהעידו זה אחר זה וזה שלא בפני זה ע"פ שאלתם מה נשמע מהספינה קאנוויא שנשרף לפני איזה שנים אם יודעים מה לספר והשיב שהי' בספינה כ"ו פעברואר תר"ט [והמה אומרים למספרם] בנסעם מפרינסטאן והיו שם הרבה נוסעים בספינה וכאשר באו י"ד פרסאות בערך אחר וויגסבורג הוצת אש בדאמפף שיף ההוא וכולם הצילו עצמם לספינה השנית רק ב' אנשים שאחד מהם היו יודעים אותו ומכירים אותו היטב שמו הירש וואלפזאהן מפאזען והשני אינם מכירים אלו נשארו על הספינה כשנשרפה אשר הלהב ודאי אחזם ולא היו יכולים לצאת עוד והמה נשארו בספינה השנית עד בערך שמנה שעות ולא הי' שום הרגש משנים הנאבדים לראות אותם ושאנו השלשה אלו אם ראה שקפץ וואלפזאהן מספינה לתוך הים השיב שהשגיח הוא ואשר היו עמו ולא ראו אותו שיהי' קופץ להים ואם הי' קופץ הלוא ג"כ הי' מת ובודאי לקחוהו הלהב עד שלא הי' בידו להציל ואחר שנגמר זה אמר כן גם השני אחר כל הסדר הנ"ל בשאלה הראשונה והשני' וכתבו זאת על הנייר והיו שני ההגדות כמעט מכוון מלה במלה במעט השתנות בלשון ולא בגוף העדות וע"ז חתמו השלשה כפי שמותם (ז) יש כתב מן השופט ובצירוף חתימת הכותב כנהוג חיך נשבע יצחק ראטה וליב קאפענהאגין שהכירו היטב את הירש וואלפזאהן מפאזען ושביום כ"ו בימים האחרונים לחודש פעברואר תר"ט נכנס לספינה קאנוויא בעיר פרינסטאן לנסוע לארליאנס חדש ומשם לקאליפארניע וכשהי' בערך י"ד פרסאות מן וויגסבורג יצא אש בהספינה ההוא ונשרפה והירש וואלפזאהן נאבד מאז ובודאי מת שם בשרפה וגם ראו אצלו ב' אנווייזונגען על בתים בארליאנס על סך ק"פ דאלאר לגבות בארליאנס חדש מה שקנה ואילו הי' חי ודאי היה כותב להם כי שכיחים הנסיעות הספינות בין שני המדינות אלו הרבה והמעות מן האיינווייזונגען לא נגבה עדיין באורליאנס וע"ז חתמו הם וגם השופט חתם לקיים דברים האלו שכן אמרו וחתמו וזה הוא בכתב נכרית. העדות הנ"ל מן אות ג' והלאה קבלנו היום פ"ק גרידיץ. הק' אלי' במוהר"ש ז"ל חנפ"ק הנ"ל הק' אלי' בא"א המנוח מוהרי"א אבד"ק פייזיר. הק' מיכאל דוב בהגאון החסיד המנוח מוה' ישכר זצ"ל

ואומר כפי דין תורתינו הקדושה ביסודות מדברי חז"ל והפוסקים שלפי מה דאיתא באות ה' יש לראות מ"ש הנ"ב (ח"ב סי' מ"ז) וז"ל ואמנם שריותא דההוא איתתא איננו קל כי כל הסימנים שנזכרו בדברי העדים אינם נחשבים אצלי אפי' לסימנים אמצעיים וכו' ואמנם להיות שאשה זו יושבת עגונה כבר יותר מארבעה שנים צריכים אנו למשכוני נפשן אשריותא דידה ומתחלה אמינא שכל דברי ההיתרים שאדבר באשה זו היא בתנאי שזה האיש ר' שמעון הנזכר הי' דר עם אשתו כדרך כל הארץ ולא היתה שנאה ביניהם שהי' לחשוב שרצה להרחיק נדוד ממנה ולעזבה עגונה. רק הי' עם אשתו בשלום. ודרכו הי' לילך ולסחור ימים אחדים ולחזור לביתו ואם הדבר כן עכ"פ רגלים לדבר שאיננו בחיים שאם הי' בחיים הי' בא לביתו ואף שאין זה כדאי להתיר בשביל זה מ"מ עכ"פ שוב ראוי לחפש קולות עכ"ל. מבואר דסמך על דברי הר"א מווארדין שהובא במרדכי שלהי יבמות שכתב דלאו לעולם קאמרינן שנאסרה במים שאין להם סוף והתיר אשה שנתעגנה ארבע שנים על אומדנת הב"ד בכל דור. ולא חלילה להתיר עי"ז בלבד אלא עכ"פ להיות מבוא שלא לפחוד מלחפש קולות ואפשר שגם הב"י שדחה דברי מהר"א מווארדין וקאמר דחלילה לסמוך ע"ז מודה עכ"פ למה שכ' הנ"ב

ויש לראות יותר דכאן הקיל הנ"ב עכ"פ שהי' ידוע שנטבע ובזה מיירי נמי מהר"א מוורדין. אך יש לפנינו יותר דברי הנ"ב בח"א סוף סי' ל"ז וז"ל ולכן נלע"ד שמי שעזב אשתו עגונה והלך למדינת הים ואחר כך נמצא אחד מת ומכירים אותו ע"י כלים יש להחמיר אפי' בכלים דלא מושלי אבל במי שישב עם אשתו והלך לסחורה על דעת לחזור ולא חזר שעכ"פ איתרע חזקת אשת איש שתיכף נולד לנו ספק מיתה על האיש הזה ודאי יש להקל בכלים דלא מושלי וכו' מבואר שכתב במוחלט לא לבד במעשה שלו שנמצא אחד מת אלא אף במי שישב עם אשתו והלך לסחורה ע"ד לחזר ולא חזר שעל כל פנים איתרע חזקת אשת איש דזה קאי אף בלא ידענא שנפל למים רק על ידי עצם המקרה מניעת ביאתו זמן רב לחזרה שנחלש כח חזקת אשת איש עי"ז. וע"כ גם החזקת חי. דהא קאמר התם שיהיה חזקת כל מה שביד אדם הוא שלו ואף למאן דסבר בח"מ צ"ט שהביא הרמ"א דמגו מהני ואינו כמיגו להוציא כיון שדנין על החפץ שיש בידו ואין החזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו כשאר חזקת ממון שאין ספק על הממון עצמו. ובכל זאת עדיפא חזקה זו מחזקת דא"א וחזקת חי להכריע להתיר היכא שנפל למים ע"י סימני כליו והיכא דליכא נפילה עכ"פ נחלשו החזקות ע"י מניעת ביאתו ויותר יש לדון בזה בנידון שלפנינו עד שכמעט לומר דלא לבד שנחלשו החזקות אלא שהמה בטלים לגמרי כאשר אבאר בעזרת השם יתברך

דאיתא ביבמות (קט"ו) ואתיליד ביה מומא ומחמת כיסופא אזיל וערק לעלמא וכתב הנוב"י (ח"א סוף סי' מ"ב) ע"ז וקשה למה לי דאתיליד ביה מומא דהא ע"כ ההוא גברא חרוכא המוטל בפנינו בלא ראינו שני ידיו דבוקים בו דאל"כ איך רצה רבא להתיר מחמת גברא חרוכא אלא ודאי שרבא רצה לומר גברא חרוכא הוא בעלה. ופסתא דידא ממנו הוא ולא חייש כלל לאדם אחר. וכאן היה וכאן נמצא ור' חייא סבר דלולא שיש אמתלא לתלות דמחמת כסופא אזיל לעלמא לא חיישינן כלל דאיזול לעלמא אלא דאמרינן כאן נמצא וכאן היה וכו'

מעתה אם כתב הנ"ב לפשיטות במי שיושב עם אשתו והלך לסחורה ע"ד לחזור ולא חזר דאיתרע החזקה של א"א אע"ג דשם יש מציאות דאתיליד ביה איזה מום ע"י שום דבר או בעובדא דידיה דנפל למים וכשיצא במקום רחוק ונולד לו כשהיה במים איזה מום שבוש מלחזור או לא רצה לצער לבני ביתו להראות מומו ועי"ז ערק לעלמא. בנידון שלפנינו שלא דנין על ביאתו לביתו רק מדוע לא כתב אגרת ממקום שהוא לביתו אשר ע"ז לא שייך שום אמתלא רק לומר שנשברו ידיו או נקצצו וגם בזה היה אפשר ע"י אחר שיצונו לכתוב ולשום אמתלא דכאיב ליה ידי' לפי שעה. ודאי סברא לומר שיש ידים מוכיחות לבטל החזקה לגמרי: