אגודת אזוב יורה דעה פט

ולפי' הר"ש הנ"ל שסובר דלטעמא דמיגו נאמן הוא גם לגבי אחריני מאי קאמר הילכך אדם נאמן על עצמו וכו' הא לה"ט דמיגו לגבי אחריני נמי מהימן ותו דלמה לי' למתני כלל להא דאדם נאמן על עצמו אבל לפי' הנ"ל א"ש דר"ל דלגבי עצמו דוקא הוא דמהני ה"ט דמיגו דאמר לא עמדתי בטומאתי אבל לגבי אחריני לא מתריץ דבורי' ונ"מ לענין טהרות ועכ"פ מוכח להדי' מהש"ס דגם טעמא דמיגו נמי לא מהני לגבי אחריני (וצ"ע על הר"ש בזה) והשתא ניחא הא דמשמע בתוספת' דלדידי' מיהת מהני דשרי לאכל התרומה אפי' בפני רבים ובשמעתין מסיק דגם לדידי' לא שרי אלא לבינו לבין עצתו ולפי דרכינו יתכן דבשמעתין מיירי במקום דליכא מיגו כגון בטומאה חדשה כדפרש"י בפי' קמא דליכא למתרץ דבורי' (ולפי' התוס' נמי יש לומר דרב יוסף קאי לפום שנוייא קמא דאיירי בטומאה חדשה ולא אשנוייא דרבינא) ולא מהימן אלא משום הא דאדם נאמן על עצמו מש"ה לא שרי לדידי' נמי אלא בינו לבין עצמו אבל התוספתא מיירי במקום שאפשר לתרץ דבורי' ולמימר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי מש"ה שרי לדידי' בכל ענין אפי' בפני רבים וא"ש. ויראה דהתוספתא מפרש לשון המשנה עצמה שאמרו חכמי' הוא נאמן ע"י עצתו דלאו טעמא קאמר דעיקר טעמא הוא משום דמתרץ דבורי' ולא משום דאדם נאמן על עצמו אלא דינא קאמר שהוא נאמן על עצמו לבד אבל לא לגבי אחריני ומש"ה לא קאמר בסתם טהור דהוה אמינא שטהור לגמרי אפי' לגבי אחריני כמו בכל מקום קמ"ל דאינו טהור אלא לעצמו והשתא א"ש הא דלא מייתי הש"ס בשמעתין למפשט דטעמיהון דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו מהך מתניתין משום דמתניתין איירי לענין טהרות ולא לענין קרבן מדקתני ר"מ מטמא ולא קתני ר"מ מחייב דהיינו קרבן (וכן העתיק הרמב"ם מפט"ו מה' אה"ט מתני' זו לענין טהרות וכן משמע בקדושין ס"ה ב' ע' מהרש"א שם) וא"כ איכא למימר דהאי דקתני נאמן ע"י עצמו לאו טעמא קאמר אלא דינא קתני שנאמן על עצמו בלבד לתרץ דבידי' ולא על אחרי' כדאמר בתוספתא דאין אומרי' לו עסוק בטהרות אבל מהברייתא דפליגי לענין קרבן פשיט שפיר דטעמא משום אדם נאמן על עצמו דליכא למימר דלאו טעמא הוא אלא דינא קתני דדוקא על עצמו נחמן אבל לא על אחרי' הא לענין קרבן דידי' לא שייך זה דמאי שאטי' דאחריני לקרבן דידי' (ותו דאי חומרא אשמעי' דלא מהימן אלא לעצמו מה זה שאמר יותר ממאה איש) אלא ודאי דטעמא קאמר דמש"ה פטור משום דאדם נאמן על עצמו ופשיט שפיר כנ"ל

אמנם בתוס' ישינים שם בשם ריב"א מבואר דלגבי טהרות לא מתריץ דבורי' כלל אפי' לגבי עצמו אלא דוקא לענין קרבן הוא דאמרי' דמתריץ דבורים בהכי למימר דהאי לא נטמאתי היינו לא עמדתי בטומאתי כדי שלא יבי' חולין לעזרה אבל בעלמא כלל כלל לא ע"ש וא"כ צריך לפרש התוספתא דאיירי בטהרות כפי' הר"ש דטעמא משום דאדם נאמן על עצמו ועל הדרך שפירשנו למעלה דהיינו דוקא בינו לבין עצמו ויראה שהריב"א יפרש להא דקתני בתוספתא ויחוש לעצמו דלא כפי' הר"ש שמפרש דר"ל לעצמו הוא דשרי אבל לא לאחריני שכבר כתב הכ"מ ס"פ ט"ו מהלכות אה"ט דלישנא לא משמע הכי אלא דחומרא קאמר שגם לעצמו יחוש ולא יתעסק בטהרות עד שיטבול ע"ש אבל לדרכינו יתכן לפרש דהכי קאמר תחילה שאין אומרי' לו עסוק בטהרות ר"ל שאחרי' אל יסמכו בו לעסוק עמו בטהרות ותו אמר שיחוש לעצמו ר"ל שגם לעצמו יחוש שלא יתעסק בטהרותיו בפני אחרים אלא בינו לבין עצמו לחוד כדאמר בש"ס דילן וכן יראה מדברי הרמב"ם ז"ל שהרי הוא מפרש להא דאין אומרי' לו עסוק בטהרות ר"ל לכתחילה אלא דוקא בדיעבד אם כבר עשה טהרות הם טהרות ומסיים ע"ז ויחוש לעצמו ואי כפי' הכ"מ דיחוש לעצמו נמי פירושו לכתחילה תרתי למה לי אלא דהרמב"ם מפרש אי כפי' הר"ש דר"ל שלא יעסוק לאחרי' אלא לעצמו או כמו שפירשנו לדעת הריב"א כנ"ל

אמנם לדעת הריב"א קשה טובא בסוגי' דשמעתין אדמייתי הש"ס מהברייתא דמיירי לענין קרבן למפשט בעיין דטעמיהון דרבנן הוא משום דאדם נאמן על עצמו ודחי הש"ס דהכי קאמר מתוך שאם ר"ל לא עמדתי בטומאתי פטור הילכך אדם נאמן וכו' תפשוט לי' מתניתין דטהרות הנ"ל דאיירי לענין טהרות דע"כ טעמיהון דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו בלחוד הוא דהא גבי טהרות לא מהימן לתרץ דבורי' כלל וע"כ משום דאדם נאמן על עצמו אפי' לענין טהרות וכ"ש לענין קרבן שלא יבי' חולין לעזרה ודוחק לחלק ולומר דשאני התם דגם לגבי עצמו לא מהימן אלא בינו לבן עצמו משא"כ במניעת הקרבן שידוע לכל שהוא חייב קרבן ואינו מבי' דהא גם שאר חייבי חטאות אין ממשכנין אותן ומילתא דנפשי' הוא ומי יוכל לידע זה שהוא בשב ואל תעשה וצ"ע

בי"ד סי' רכ"ח סעי' י"ג בהגה"ה הא דאין פותחי' בנולד היינו לעשות מן הנולד פתח כדי שיתחרט דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך אבל חם מתחרט מעיקרו אעפ"י שעושה מכח הנולד מקרי חרטה ומתירין לו עכ"ל ופי' בט"ז לעיל בסעי' י' ס"ק י"ד דהיינו שהוא מתחרט מעצמו מכח הנולד שפיר דמי כמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות שבועות אבל אם נחם מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו וכו' (ובסעי' י"ב ס"ק י"ז הוסיף הט"ז לומר דה"ה אם אחרים פתחו לו ואחר האמירה של האחרים הוא אומר בפירוש שמ"מ הוא מתחרט מעיקרו מועיל ע"ש) ולכאורה קשה טובא ע"ז מהא דאי' בפ"ג דנדרי' דף כ"ג בעובדא דר' ישמעאל ב"ר יוסי הו"ל נדרא למישרא אתי לקמייהו דרבנן אמרו לי' נדרת אדעת דהכי אמר להוא אין נדרת אדעתא דהכי אמר להו אין כמה זימנין כיון דחזי ההוא קצרא דמצטערי רבנן מחייא באוכלא דקצרי אמר אדעתא דמחי ליה קצרא לא נדרא ושרי' לנפשי ופריך רב אחא מדיפתי לרבינא האי נולד הוא דלא מסיק אדעתא דמחי לי' קצרא ומשני דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן ע"כ וקשה מאי פריך נולד הוא הא רבי ישמעאל נחם מעצמו ונתחרט מעיקרו ובכה"ג אפי' נתחרט מכח הנולד שפיר דמי ולהכי שרי איהו לנפשי' ויראה לע"ד ליישב בזה דודאי למ"ד אין פותחי' בחרטה לחוד אלא בעינן דוקא פתח עם החרטה לעולם אין פותחי' בנולד אפי' הוא נחם מעצמו ומתחרט מעיקרו מ"מ לאו פתח הוא אלא דאנן קיימל"ן פותחי' בחרטה לחוד ולא בעינן פתח כלל מש"ה כל שנחם מעצמו ומתחרט מעיקרו אפי' מכח הנולד שפיר דמי דלא גרע מחרטה לחוד כדאי' בש"ך ס"ק כ"ד וא"כ פריך שפיר אדר' ישמעאל בר"י לשיטתו לעיל כ"א ב' שאמר משום אביו אומרי' לו אילו הי' עשרה בני אדם שיפייסוך וכו' וגרסי' עלה קסבר אין פותחי' בחרטה כדאי' גירס' זו בהר"ן והרא"ש בפירושיו ובפסקיו וא"כ לדידי' אין פותחי' בנולד בשום ענין להכי פריך שפיר או יאמר ליישב בזה דהש"ס פריך עלי' מיני' ובי' דקשי' טובא במה שאמר ר' ישמעאל בר"י אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרא ואמאי אמר אדעתא דמצערי רבנן לא נדרי כדאמר התם ר' שמעון ברבי וכי לא הי' ר' ישמעאל בר"י חושש לצערא דרבנן כמו ר"ש ברבי ובהכרח לומר משום דכה"ג הוה נולד ולא מסיק אדעתי' דאתרמי הכי דקמצערי רבנן אלא דר' שמעון ב"ר ס"ל פותחי' בחרטה לחוד מש"ה הוה סגי לי' בהאי פתח כיון שעכ"פ הי' מתחרט מעיקרו אפי' מכח הנולד שפיר דמי ואפי' ע"י אחרים למי כמ"ש הט"ו בס"ק י"ז משא"כ ר' ישמע' ס"ל אין פותחי' בחרט' להכי לא הוה סגי לי' בהאי פתת דנולד הוא להכי פריך שפיר דהיכי פתח השתא בהאי דמחי לי' קצרא הא נמי נולד הוא ושני דהאי לאו נולד הוא דשכיחי וכו' וא"ש

שאלה ח

חולין צ"ז ב' נשאלתי מהרב המחבר אפיקי יהודה (בהציעו לפני חבורו מים טהורי' כתיבת יד שם בהקדמתו) על דברי הטור י"ד רסי' צ"ח שכ' אמר ר' אבוהו אמר רבי יוחנן כל איסורי' שבתורה בששי' וכו' ובש"ס פ' ג"ה דף צ"ז ליתא כן אלא דאמר ר' אבהו משמי' דרבי יוחנן כל איסורים שבתורה משערי' כאלו הן בצל וקפלוט והתוס' שם הוכיחו מזה אדרבה דס"ל לר' יוחנן דכל איסורי' לא סגי בששי' מדלא נקט ר' יוחנן שיעורא דמתני' דבשר בלפת בהכרח לומר דס"ל דוקא גיד הנשה דלא יהיב טעמא כולי האי הוא דמשערי' כבשר בלפת אבל בשאר איסורים בעי טפי ומדאמר רב נחמן גיד בששים שמעי' דבשר בלפת שיעורי' בששי' וא"כ בצל וקפלוט שעורו יותר מששי' והאיך כ' הטור דר' יוחנן אמר בששי' ע"כ וזה אשר השבתי לו אז

הנה קושי' התוס' הנ"ל לא על הטור לבדו יצאת כי אם על כל הפוסקים כולם דמה שתי' דס"ל לר' יוחנן דשאני גיד דלא יהיב טעמא כולי האי קשה הא תינח עצמו של גיד דאפי' למ"ד יש בגידי' בנ"ט מ"מ אין בו טעם כולי האי אבל שומן הגיד מאי איכא למימר דהא ודאי שומן הגיד לא גרע בטעמו משאר איסורי' שאין בהם שמנונית כלל דמשערי' כבצל וקפלוט ובאמת התוס' גופי' לשיטתם בזה בדף צ"ז א' ד"ה שאני חלב דמפעפע שכתבו דאע"ג דשומן הגיד מפעפע מ"מ הואיל ואין הגיד מפעפע גם השומן אינו אוסר דלא החמירו בשומן טפי מבגיד עצמו וכן למאי דקיימל"ן דאין בגידין בנ"ט גם השומן אינו אוסר אע"ג דיהיב טעמא ע"ש וא"כ א"ש דהואיל והגיד עצמו לא יהיב טעמא טפי מבשר בלפת לא אכפת לן בשומן אבל למה שהסכימו רוב הפוסקי' דאע"ג דאין בגידין בנ"ט מ"מ השומן אוסר ודינו כשאר איסורים כדאי' בטור וש"ע סי' ק' הדרא קושי' לדוכתי' אדר' יוחנן דאמר כל האיסורי' שבתורה משערי' כבצל וקפלוט ובמתניתין אית' כבשר בלפת והא פשיטא דשומן הגיד לא גרע בטעמו משאר איסורי' ובהכרח לומר בזה או דמתניתין אתי כמ"ד שמנו מותר וסמך לזה דהא, מתני' מוקמי' לה כמ"ד יש בגידין בנ"ט ומאן שמעת לי' דאמר יש בגידין בנ"ט ר' יהודה לקמן בדף ק' ואיהו ס"ל לעיל דף צ"ב דשמנו מותר לגמרי אפי' ממנהגא או אפי"ת דמתניתין ר' מאיר הוא דאית לי' שמנו אסור ממנהגא דישראל קדושי' הם ונהגו בו איסור מ"מ מתניתין לא איירי משמנו אלא מגיד עצמו דאסור מדינא ולא במאי דתלי' במנהגא כמ"ש התוס' לעיל צ"ב ב' ד"ה גוממו וכו' דלפום מאי דס"ד התם דר' יהודה נמי אית לי' שמנו אסור ממנהגא