אגודת אזוב יורה דעה פח

קמיירי אי כשבאו בבת אחת דלא שייך שתיקה כהודאה כמ"ש התוס' בנזיר ד' כ' א"כ מעיקרא דדינא אין העד שאומר אכל או נטמא נאמן כלל ואי בזאח"ז וכגון שבא השני קודם שהורו הב"ד עפ"י הראשון דבכה"ג אין הראשון חשוב כשנים (וכמש"ל באות א') ושייך בי' שתיקה כהודאה כיון דבשעה שהעיד הראשון לא הי' שם עד שני להכחישו לא הי' לו לשתוק וכיון דשתק הודה א"כ מאי מהני הכחשת השני כיון שהודו הבעלי' להראשון וחטאת בעי לאתוי וגבי טומאה נמי בר"ה אמאי טהור

כו איברא דבתשובה אחרת ביארנו דודאי לאביי נמי אין השתיקה כהודאה גמורה ממש כמו שהוכיחו התוס' גופי' ביבמות פ"ח ד"ה דשתיקה וכו' אלא דלאביי חשיב כהודאה שסומך עלי' ומאמינו וכל שסומך עליו ומאמינו עד א' מהימן בשאר איסורים ובדבר שבערוה נמי שוי' עלי' חתיכה דאיסורא כדאי' להדי' באה"ע סי' קט"ו ס"ז ורבא ס"ל דאפ"ה לא הוה כהודאה והשתא א"ש מתניתין דכריתות הנ"ל דעד כאן לא האמינה תורה ע"א להביא חטאת כשהבעלים שותקים וסומכים על העד אלא בדליכא הכחשה אבל בדאיכא עד המכחיש אעפ"י שהבעל מאמין וסומך על הראשון אכתי לדידן ספיקא הוה ולא שבקי' לי' להבי' חטאת לעזרה ולאכל לכהנים דמה לנו לסמיכתו של זה במה שהוא סומך ומאמין כי לא מחשבותיו מחשבותינו אנן לא סמכינן ולא מהימנינן להאי ספי מהאי וספיקא הוה ובאשם תלוי קאי וא"ש אולם במתניתין דטהרות עדיין קשה אמאי בר"ה טהור כיון דשתיקה כהודאה דמי' לגבי דידי' מיהת שוי' עלי' חתיכה דאיסורא אפי' בכה"ג כדמשמע בתוס' שם דלאביי ע"י שתיקה כהודאה שוי' עלי' חתיכה דאיסורא ובהכרח לומר כדעת הש"ך בס"ק י"ג דאפי' כשבאו בבת אחת נמי שייך שתיקה כהודאה שמאמין לזה ולוה וספיקא היה ועפ"י מ"ש למעלה באות ח' לחלק וליישב אליבי' דברי התוס' בנזיר הנ"ל. ותו יראה דהכא אפי' בזאח"ז נמי אעפ"י שכבר שתק להראשון יכול עתה לחזור ולומר שבתחילה שלא הי' יודע מעד המכחיש ע"כ שתק והאמין להראשון ועכשיו דאיכא עד המכחיש הוא מאמין לשניהם וספיקא היא בידו (וכעין זה אי' בתשו' נ"ב חלק אה"ע סי' ע') מש"ה ברה"י טמא ובר"ה טהור

כז עוד יש מקום ליישב בזה עפ"י מ"ש הרא"ש בגיטין פ' הנזקי' וכ"ה בי"ד סי' קכ"ז דאם אמר לו העד נתנסך יינך וידעת רגלים לדבר ושתק מהימן וא"כ אפי"ת לאביי באומר נתנסך יינך בפניך ושתק הוה שתיקה כהודאה ממש בכה"ג שאין העד אומר שנתנסך בפניו ממש אלא שיודע רגלים לדבר בודאי אין בכלל ההודאה אלא זה שיודע רגלים לדבר כמו שאמר לו העד דאין ההודאה אלא ממין הטענה וא"כ שפיר מתוקמי מתניתין דכריתות ודטהרות הנ"ל בכה"ג שאמר לו העד אכלת חלב בשוגג או נטמאת וידעת רגלים לדבר שחלב הי' או שנטמאת ושתק דשתיקה כהודאה היא לבד שיודע רגלים לדבר דבכה"ג נמי העד מהימן בשאר איסורים וכשעד אחר מכחישו ספיקא הוה דהרגלי' לדבר מרעא לחזקת היתר כמש"ל באות י"ג ובאשם תלוי קאי אבל לא בחטאת וגבי טומאה נמי בר"ה טהור כמ"ש התוס' בחולין ד' ט' ע"ב להדי' דספק טומאה בר"ה ילפי' מסוטה דאפי' בדאיכא רגלים לדבר דאתרע חזקת טהרה דידה נמי טהור וא"ש וכנ"ל

כח או יאמר ליישב בזה עפ"י מ"ש הראב"ד פ"ח מהלכות שגגות לפרש מתניתי' דכריתות דאיירי בכגון שהיו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו ועד אומר שאכל של חלב והשני אומר לא אכל של חלב אלא של שומן יעוי"ש וקמל"ן מתניתי' דספיקא הוה כדמעיקרא ולא אמרי' דעד הראשון חשוב כשנים והשתא א"ש דבכה"ג ע"א מהימן אפי' בלא שתיקת הבעלים כדאי' ביבמות פ"ח דבחתיכה ספק חלב ע"א מהימן ואפי' בחתיכה משני חתיכות כמ"ש הט"ז בי"ד סי' קכ"ו ושפיר משכחת לה בשאין הבעלים שותקי' דאין כאן הודאה מבעלי' מש"ה בעד לגבי עד ספיקא הוה וכמו כן יש לפרש מתניתין דטהרות דאיירי שבלא העד הי' ספק טומאה בר"ה כגון שרץ וצפרדע ונגע באחד מהן אינו יודע באיזו וע"א אומר בשרץ נגע ונטמא והשני אומר בצפרדע נגע דבכה"ג ע"א נאמן אפי' בלי שתיקת הבעלים כיון שבלא עדותו נמי הי' בו ספיק' וקמ"ל דאין עד הראשון חשוב כשנים כיון שבא השני קודם שהורו ב"ד עפ"י הראשון וכנ"ל ויתכן יותר עפ"י מ"ש הפ"י בחדושיו לקדושין ס"ג דע"א נאמן לברר המיעוט מתוך הרוב והוכיח כן ממעשי' בכל יום שקונים בשר מן המקולים אעפ"י שיש במקולים רוב טריפות ע"ש וא"כ מתוקמי שפיר בכגון תשעה חניות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה או אפי' בחנות אחת שיש בו רוב בשר שחוטה ומיעוט נבילות ופי' חתיכה אחת מהן דאזלינן בתר רובא ואפי' ברה"י טהור ועד אחד מעיד שנבילה הי' וכשנגע בה נטמא והשני מכחישו דבכה"ג ע"א מהימן בלי שתיקת הבעלים ואין כאן הודאה מש"ה אוקי חד לגבי חד וברה"י ספיקו טמא עפ"י העד ובר"ה טהור כנ"ל וכה"ג טובא גווני משכחת ותו לא מידי הק' משה זאב

בקדושין ס"ה ב' גמ' אמר אביי אמר לי' ע"א נטמא טהרותיך ותנא תונא ע"א אומר נטמאו וכו' עיין במהרש"א ז"ל. מה שעמד על החקירה בזה ועל מדוכה זו ישבתי גם אני טרם עיוני בדבריו ז"ל וכן עלה בדעתי ג"כ לקיים הנוסחאות ישנות דראייתו היא, מהברייתא דמייתי הש"ס בכריתות אלא שקשה א"כ דאמאי לא מייתי אביי ראי' באמת ממתני' דספ"ה דטהרות דהא מתניתי' עדיפא ועוד שהוא דבר הלמד מעניינו דאיירי התם ג"כ בדין טומאת טהרות והי' נראה ליישב בזה עפ"י מה שיש להבין עוד דאמאי נקט אביי נטמא טהרותיך ולא נקט באומר לו שהוא נטמא וע"כ צ"ל דלרבותא נקט נטמאו טהרותיך דאע"ג דמפסידו ממון אפ"ה ע"א מהימן וא"כ יש לומר דממתניתין דטהרות דקתני עד אומר נטמא והוא אומר לא נטמאתי טהור הא אשתיק מהימן איכא למדחי ולמימר דשאני התם דאיירי שלא נגע עדיין בטהרות שאינו מפסידו כלום דהא מיא בשקעתא דנהרא ויכול לטבול מש"ה ע"א מהימן שהוא טמא ונ"מ לטהרות שיגע מכאן ולהבא שיהיו טמאים דכל שנאמן עליו עד אחד בתחילה הוחזק בטמא על פיו כמו עפ"י שנים עדים כמ"ש הרמב"ם פט"ו מהלכות סנהדרין דאם הוחזק מתחילה עפ"י ע"א שהוא חלב ואח"כ אכלו לוקה אעפ"י שמתחילה לא הי' נאמן למלקות וה"נ כן הוא משא"כ באומר נטמאו טהרותיך שמפסידו ממון לא מהימן דאין ע"א קם לממון וחילוק זה מבואר להדי' בי"ד סי' קכ"ו בב"י בשם מצא כתוב לחלק בין שיש הפסד ממון או לאו וכ"כ הפ"י בגיטין נ"ד ב' חילוק זה מש"ה מייתי לה מברייתא זו דאי' בכריתות לענין קרבן שיש בו ג"כ הפסד ממון במה שמחייבו להביא קרבן וא"ש אבל הא קשי' דא"כ דבעי למילף מדין קרבן לדין טהרות למה הוצרך כלל לאתויי הך ברייתא תיפוק לי' ממתניתי' דאכלת חלב דאייתי כבר בקמייתא ומאי אולמא הך ברייתא ממתניתי' דאכלת חלב כיון דשניהם איירי לענין קרבן על כן יראה עיקר כדעת מהרש"ל דהאי ותנא תונא הוא באמת ממתניתין ספ"ה דטהרות הנ"ל ודברו מהרש"א ז"ל צל"ע וק"ל

כריתות י"ב א' גמ' ת"ש אמר לו ע"א נטמאת וכו' וחכמים אומרי' אדם נאמן על עצמו וכו' ע"כ ויש לדקדק אדמייתי לה מברייתא זו עדיפא הו"ל לאתויי ממתניתין דספ"ה דטהרות דתנן התם נמי פלוגתא דר"מ ורבנן לענין טהרות וקאמרי רבנן הוא נאמן ע"י עצמו אלמא טעמיהון דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו. והנראה לע"ד ליישב בזה עפ"י התוספתא שהבי' הר"ש שם וזה טופסה שנים אומרים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי טהור ואין אומרים לו עסוק בטהרות אלא יחוש לעצמו ע"כ ופי' הר"ש דהכי קאמר דלגבי אחרי' אינו מועיל מאי דקאמר לא נטמאתי אלא לדידי' לחוד הוא דמהני ותו כתב דהאי תנא לית לי' טעמא דמתרץ דבורי' דא"כ לגבי אחריני נמי הי' לו להועיל אלא קסבר דנאמן על עצמו ע"כ. ולכאורה קשה טובא דהא פרש"י בשמעתין ד"ה וקפריך וכו' בלשון אחר דלענין טהרות לא שייך לומר אדם נאמן על עצמו נגד שני עדים וכן פי' עוד למעלה בראש העמוד בפשיטות אדם נאמן על עצמו בדברים שיש בהן כפרה לא מימנע לאתויי חטאת להתכפר כנגד קונו ע"כ משמע דלענין טהרות לא שייך זה דמאי שנא טהרות משאר איסורים שאם העידו עדים על בשר שביד חבירו שהוא בשר נבילה או טריפה והוא מכחישם ואומר שהוא בשר כשר ואכלו לוקה על פיהם ואין מקום ליישב בזה אם לא שנאמר דלפי התוספת הזאת באמת גם לדידי' לא שרי' טהרות (כגון אם הם תרומה) אלא לאכל בינו לבין עצמו ולא בפני אחרים וכדאמר רב יוסף במסקנא דשמעתין דר' יהודה נמי לא אמר אלא בינו לבין עצמו ולעצמו ופרש"י שם דבפני אחרים אסור ע"ש אבל פשט לשון התוספתא משמע דדוקא לאחריני הוא דאסור אבל לדידי' שרי בכל ענין אפי' בפני אחרים וגם הר"ש גופי' נמי מסתם לה סתומי ולא הבי' כלל מהא דרב יוסף בשמעתין ופשט לשונו נמי משמע דלדידי' שרי בכל ענין וצ"ע

אמנם לולא דברי הר"ש הייתי אומר לפרש התוספתא הנ"ל עפ"י מה שהקשו התוס' ישינים בשמעתין אהא דאמרי' בברייתא דמתרץ דבורי' דהאי דאמר לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי מהא דאי' בשבועות דף מ"א דכל האומר לא לויתי כאל"פ [ואינו נאמן במקום שאמרו] עדי' שלוה (ופרע) ותו אחר פרעתי לא מהימן משו' דכל האומר לא לויתי כאל"פ דמי ואמאי לא מתרץ דבורי' דהאי דאמר לא לויתי היינו לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי יעוי"ש מה שתירצו אבל לפי התוספ' הנ"ל א"ש דודאי לגבי אחריני אין שומעי' לו לתרץ דבורי' ולומר לא עמדתי בהלואתי כיון שהוא כנגד משמעות הלשון שאמר לא לויתי דמשמע טפי דלא לוה מעולם ומש"ה גבי הא דלא נטמאתי נמי לא מהני גבי אחריני לתרץ דבורי' ולמימר לא עמדתי בטומאה מה"ט שהוא קצת נגד משמעות הלשון כדאמר בתוספתא אלא לעצמו דוקא והכי מוכח בשמעתין דאמר רבי אמי לעולם טעמא דרבנן משום דאמרי' מיגו והכי קתני מתוך דאם רצה לומר לא עמדתי בטומאתי פטור הילכך אדם נאמן על עצמו וכו'