אגודת אזוב יורה דעה פז

בתשו' הרשב"א יראה דאיירי להדי' מהכחשת בעל דבר ולא מהכחשת עד אחר ומ"ש הש"ך ס"ק י"ד דהרמ"א יליף מסתימו' לשון הרשב"א שם שהתחיל וכתב ע"א בהכחשה לאו כלום הוא משמע דכללא כייל דלעולם אין ע"א נאמן בהכחשה אפי' מכחישו אחר והבעלים שותקים לא ידענא מאין המשמעות לזה דאיירי בהכחשת עד אחר כלל ואפי' תימא דמיירי נמי מהכחשת אחר מנל"ן דאיירי כשהבעלים שותקי' דלמא באומרי' איני יודע דהרשב"א לטעמי' אויל דס"ל ע"א נאמן אפי' בלי שתיקת בעלי' רק שאין הבעלים יודעי' ואפי"ת דמיירי בשהבעלי' שותקי' ג"כ אין ראי' לפמ"ש למעלה בטעמו של הסמ"ק ואו"ה דאיירי באומר נתנסך יינך בפניך ושותק דהשתיקה הודאה היא שיודעי' הבעלים עכ"פ רגלים לדבר ומש"ה אתרע לי' חזקת היתר משא"כ הרשב"א דאיירי בשותק במקום דלא הו"ל לבעלים למידע (דהא לשיטתי' בכל גווני ע"א מהימן) דאין כאן רגלים לדבר מלבד מה שטען עליו הב"ש באה"ע סי' מ"ב ס"ק ז' מדברי הרשב"א שסובר בעד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה דאסורה לכתחילה ואעפ"י שכתבתי למעלה ליישב דעת הש"ך בזה דהכא גבי סתם יינם דרבנן לכ"ע אוקמה אחזקת היתר זהו לדינא אבל הרשב"א בתשו' שם מבי' ראי' מקדושין ס"ה גבי אשה וחבילה דאיירי ג"כ בקדושין ואמרי' התם עלה עד א' בהכחשה לאו כלום הוא והלא גבי קדושין דעת הרשב"א גופי' דאסורה לכתחילה בהכחשת עד אחר ובהכרח לומר דמה שהבי' הרשב"א מקדושי' ס"ה דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אהכחשת בעל דבר דוקא קאי ולא אהכחשת עד וא"כ אינו ענין לכאן דאיירי בהכחשת עד ובע"ד שותק

כא ולכאורה הי' נלע"ד לכוין דעת הרמ"א בזה דהיש מי שכתב הוא הרשב"א בתשו' סי' א' רל"ז בדין ע"א שאמר אשתו זינתה והאשה מכחשת שכתב לשם דאפי' העד מהימן לבעל כבי תרי אפ"ה הו"ל ע"א בהכחשה ולאו כלום הוא ע"כ והכחשת האשה לגבי בעל הו"ל כהכחשת אחר כיון שהוא עצמו אינו יודע ואפ"ה כתב הרשב"א דהו"ל ע"א בהכחשה וס"ל להרב ז"ל דלא עדיף שתיקה כהודאה שסומך עליו ומאמינו טפי מהיכי דחזינן להדי' דמהימן לי' כבי תרי וכיון דאפי' מהימן לי' בודאי כבי תרי ס"ל להרשב"א בהכחשת האחר דהו"ל ע"א בהכחשה ואע"ג דגבי עד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה ס"ל להרשב"א דאסורה לכתחילה הכא שאני דאפי' בלי שום הכחשה נמי אינו חייב להוציא מן הדין אפי' מהימן לי' כבי תרי אלא לצאת ידי שמים כמ"ש הרי"ף בקדושין ס"ו ושא"פ ובאיסור דרבנן אפי' בתרי אוקמה אחזקת היתר וכ"ש בחד לגבי חד וכמש"ל באות י"ב משא"כ בקדושין כמש"ל באות ט"ו והכי נמי גבי סתם יינם דרבנן דמי' להא דע"א בהכחשה דאחר נמי לאו כלום הוא אעפ"י שהבע"ד שותק כנ"ל

כב איברא דבתשו' אחרת כתבתי בזה דהרשב"א ז"ל בזה לטעמי' אזיל עפ"י מ"ש מוהריק"ו שורש פ"ב בשמו שמפרש להא דאי' בקדושין ס"ו בעובדא דההיא סמי' אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה דלא סגי בזה שמאמינו בדבר זה שזינתה בלבד אלא בעינן דמהימן לי' כבי תרי בכל מילי יעוי"ש וכיון שהטעם הוא מצד נאמנות העד לבד כשיש הכחשה נגדו הורע כח הנאמנות דידי' משא"כ להרמב"ם ז"ל הובא באה"ע סי' קט"ו ס"ז שמפרש להא דמהימן לי' כבי תרי דהיינו בענין זה שזינתה לבד שסומך עליו ומאמינו שזינתה שהאיסור הוא מצד הבעל שמאמין בלבו שזינ' ודאי לא מהני הכחש' האחר כלל כיון שהבעל מאמין לזה ולא לאחר ובדידי' תליא מילתא במקום שלבו נוטה להאמין וכ"מ אח"כ למוהרי"ט ח"ש השייכים לאה"ע סי' א' שהוציא כן מתשו' הרשב"א במיוחסות סי' קצ"ג שהרשב"א גופי' הבי' דברי הרמב"ם הנ"ל ומשמע מיני' שלהרמב"ם ז"ל לא מהני הכחשת האשה יעוי"ש וא"כ ה"ה בנ"ד בע"א אומר נתנסך יינך והבע"ד שותק כיון דשתיקה כהודאה דמי' שסומך עלי' ומאמינו ג"כ לא מהני הכחשת אחר מה"ט גופי' ואין ראי' מדברי הרשב"א הנ"ל לנדון זה כנ"ל ומ"ש הש"ך להבי' ראי' עוד להיתר מדברי התוס' כתובות כ"ג ד"ה תרווייהו וכו' כבר ביארנו למעלה דלפי מ"ש לעיל אין משם ראי' דהתוס' לא איירי התם בשותקת אלא שאומרת איני יודע ומה שהבי' הש"ך עוד ראי' מדברי הר"ן בכתובות שם שהבי' בשם הרמב"ן גבי הא דעד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה לכתחילה לא תנשא דאיירי בשהאשה שותקת או שאומרת איני יודע אם היו הקדושי' קרוב לה או קרוב לו ורב פפא לטעמי' דס"ל המקדש בע"א חוששי' לקדושין דאי לאו עד המכחיש הי' בדין שאפי' נשאת תצא ועכשיו בדאיכא עד המכחיש בדיעבד לא תצא וטען עליו הר"ן ז"ל כיון דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אפי' לכתחילה תנשא ע"כ אלמא דס"ל להר"ן דאפי' בשתיקת בע"ד נמי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא עכ"ד ולע"ד גם מזה אין ראי' דהנה הר"ן ז"ל נקט תרתי שותקת ואינה יודעת ובע"כ לצדדין קתני משום דודאי אפי' לרב פפא דס"ל המקדש בע"א חוששין לקדושין מ"מ לא עדיף משאר איסורים לכל מר כדאי' לי' דהיינו להרמב"ן שהבי' הרשב"א בחדושיו והר"ן בקדושין דע"א נאמן אפי' בשהבע"ד אומר איני יודע מיירי שהאשה אומרת איני יודעת ולהר"ן גופי' בקדושי' ס"ו שהסכים לפיר"ת דאין ע"א נאמן אלא בשהבע"ד שותק איירי בשהיא שותקת וא"כ הר"ן לטעמי' אזיל בקדושי' שם שהסכי' לפיר"ת ולא מטעמי' וס"ל דאפי' במקום דאין השתיקה ראי' דליהוי כהודאה כגון בקיבל בה אבי' קדושי' דלא הו"ל למידע כלל או בספק קרוב לה דעבידי אינשי דטעו כמ"ש הר"ן אפ"ה אמרי' שתיקה כהודאה מטעם גזירת הכתוב שכל הבעלים שותקים אפי' שאינן יודעי' מאומה העד מהימן יעוי"ש מש"ה ס"ל גבי עד נגד עד בכה"ג הו"ל ע"א בהכחשה דכל שיש הכחשה לא הימני' הכתוב אפי' בשהבעלים שותקים אבל בנדון הסמ"ק ואו"ה דקיימי בשיטת התוס' והרא"ש דבעינן דאמר העד לבעלים נתנסך יינך בפניך ושותק דאו השתיקה כהודאה שיודע רגלים לדבר וסומך עליו ומאמינו וכיון שכן דאיכא רגלים לדבר לא מהני חזקת היתר דאתרע לה עפ"י הרגלים לדבר כדאמרי' לעיל ועוד כיון שהבעלים סומכי' על הראשון ולא על האחר וכנ"ל

כג גם נראה לי ראי' להסמ"ק ואו"ה מדברי התוס' קדושין ס"ו ד"ה אמר וכו' שהקשו שם עלה דאביי דאמר בעד שאומר זינתה אשתך והבעל שותק דשתיקה כהודאה מהא דאי' בסוטה דף ב' דאין ע"א נאמן אלא אחר הקינוי וסתירה אע"ג דסתמא הבעל שותק (כ"ה בתוס' סוטה ד' ג') וכו' ע"ש ומאי קושי' הלא בסוטה האשה מכחשת והו"ל ע"א בהכחשה (וכמש"ל בשם תשו' הרשב"א הנ"ל) אלא ודאי ס"ל בפשי' כיון דמטעם שתיקת בעל אתינן עלה דהוה כהודאה לא מהני הכחשת האחר אלא שלכאורה יש מקום לדחות לפי משמעו' התוס' שם ד"ה רבא דלאביי שתיקה כהודאה ממש מש"ה אליבי' ודאי לא מהני הכחשת האחר משא"כ לרבא דס"ל דאין השתיקה כהודאה אלא שיש רגלים לדבר אפשר דמהני הכחשת האחר אבל בתשו' אחרת כתבתי דגם לאביי אין השתיקה כהודאה אלא שסומך עליו ומאמינו וכמ"ש התוס' ביבמות פ"ח להדי' ואכ"מ ועכ"פ איך שיהי' אין לנו ראי' נגד הסמ"ק ואו"ה ע"כ יראה לע"ד דאין להקל בזה כלל אם לא שיש צדדים אחרי' להקל כנ"ל

כד העולה מזה דאם ע"א אומר נתנסך יינך בפניך ושתק ואח"כ בא עד השני והכחישו אפי' קודם שהורו הב"ד עפ"י הראשון היין אסור וכ"ש בשאר איסורים אמנם אם באו שניהם כאחד והכחישו זה את זה אעפ"י שהבע"ד שותק אינו אסור משום דבזה לא שייך שתיקה כהודאה כמ"ש התוס' בנזיר ד' כ' וכ"מ מדברי רי"ו שהבי' הש"ך בס"ק י"ח שכתב דלא יוכל לומר לא חששתי להשיבך משום דכיון דע"א נאמן באיסורי' לא הי' לו לשתוק והלא ע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואפשר שגם דעת הש"ך כן הוא כמו שביארנו למעלה באות ט' ואפי"ת שדעת הש"ך שגם בזה שתיקה כהודאה מטעם שביאר שאולי יודע רגלים לזה ולזה א"כ הו"ל ספק השקול וגבי סתם יינם לכ"ע אפי' בתרי ותרי אוקמה אחזקת היתר וכ"ש בחד לגבי חד ומטעם זה יראה דאפי' לשיטת הרשב"א והריטב"א וסיעתם שהבי' הש"ך בס"ק ט"ו שסוברים דאפי' באין הבעלים שותקים אלא שאומרים אין אנו יודעי' נמי ע"א מהימן מ"מ הכא אוקמה אחזקת היתר כיון שאין כאן רגלים לדבר איסור ואפי' באיסורי תורה נמי יראה דשרי להתוס' והרא"ש דקיימל"ן כוותייהו משום דבזה לא שייך שתיקה כהודאה כדאמרן ולהרשב"א וסיעתו נמי יש לומר דאוקמה אחזקת היתר ואעפ"י שהראב"ד והרמב"ן והרשב"א דלעיל ס"ל בחד לגבי חד גבי קדושי' לא מוקמי' אחזקה ואסורה לכתחילה הלא באה"ע סי' מ"ז ס"ג סתם הש"ע דלא כוותייהו ואפי' לפמ"ש למעלה באות ט"ו ליישב דעת הש"ע בזה דאיירי באיסור דרבנן מ"מ מדברי הר"ן דלעיל ובס' השיטה בשם הריטב"א מבואר דאפי' לר"פ דס"ל המקדש בע"א חוששין לקדושין מן התורה מ"מ היכא דאיכ' הכחשה שרי' אפי' לכתחי' וע"כ משום דבחד לגבי חד אוקמה אחזקה אפי' בשל תורה דהא כתב הר"ן שם דהא דאי' ביבמות פד"א ד' ל"א דאפי' בחד לגבי חד מדרבנן אסור ולא מוקמינן אחזקה זהו דוקא בספק קרוב לה דאיכא דטעי בהכי וחיישי' דלמא אידך נמי הוה חזי דקרוב לה והשתא הוא דקטעי הא בשאר ספיקא דעלמא דליכא טעותא אפי' מדרבנן נמי לא חיישינן ע"ש ואולי גם דעת הראב"ד וסיעתו גבי קדושין בלכתחילה דוקא במילי דאישות הוא שהחמירו לכתחילה ולא גבי שאר איסורים וכמ"ש הר"ן בכתובות ק"ו בשם י"א דאפי' בתרי ותרי דאמרי' ספיקא דרבנן הוא ולא מוקמי' אחזקה זהו דוקא במילי דאישות החמירו ולא בשאר איסורים של תורה והביאו הב"י באה"ע סי' ג' וכ"כ הב"ש סי' מ"ז ס"ק ב' ע"כ נראה להקל בזה ועדיין צ"ע

כה ועדיין אנו צריכין למודעי לפי מה שיראה לכאורה מדברי התוס' בקדושין ס"ו א' שכתבו דרבא ס"ל דאין השתיקה כהודאה אלא שיש רגלים לדבר וכו' משמע דלאביי שתיקה כהודאה ממש ושוי' עלי' חתיכה דאסורא א"כ תקשי לאביי הנך מתניתין דכריתות בעד אומר אכל ועד אומר לא אכל מבי' אשם תלוי וכן במתניתין דטהרות דעד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא ברה"י ספיקו טמא ובר"ה טהור במאי