אגודת אזוב יורה דעה פד

ג אמנם לע"ד נראה לקיים פרש"י ז"ל גם לשיטת התוס' דלעיל שסוברים דגם בשאר איסורים אם העידו זה אח"ז הראשון חשוב כשנים אשר יאמר כי הוא זה דצ"ע בל"ז על התוספת שסוברי' דבשאר איסורי' נמי עד הראשון חשוב כשנים מטעם דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים מסוגי' דקדושין ס"ו בעד אומר אשתך זינתה ושותק דאמר רבא התם אע"ג דבעלמא בשאר איסורי' מהימן הכא אין דבר שבערוה פחות משנים ואם איתא דגם בשאר איסורי' נמי כל שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים למה לא יועיל גם בדבר שבערוה כמו גבי סוטה דהוה דבר שבערוה ואפ"ה סגי בחד שהאמינה תורה כשנים והרי כאן נמי ע"י שתיקת בע"ד האמינתו תורה כשנים ואין לומר דס"ל לרבא דדוקא באיסורי' לחוד הוא שהאמינתו תורה כשנים אבל לא בדבר שבערוה דא"כ היכי קאמר אין דבר שבערוה פחות משנים הא יש כאן שנים והכי הו"ל למימר כי האמינתו תורה כשני' באיסורי' אבל בדבר שבערוה לא ועוד מה טעם לחלק בזה בין שאר איסורים לדבר שבערוה ומנ"ל לרבא הא דלא האמינתו תורה בדבר שבערוה אלא ע"כ דס"ל לרבא דגבי איסורי' נמי לא האמינתו תורה כשנים אלא כחד משום דהתם בחד סגי משא"כ בדבר שבערוה דבעינן שנים ואינו פחות משנים מלבד מה שטען הריטב"א ז"ל גופי' דלא דמי לעדות סוטה ועדות אשה שאמרו רז"ל דעד הראשו' האמינתו כשנים משא"כ בשאר איסורים דמעיקרא דדינא בחד סגי מנל"ן דהאמינתו תורה כשנים ותו קשה דהלא גם עד השני מהימן להתיר כמו הראשון וכמו שטען הש"ך על הלבוש עט"ז. לכן יראה לע"ד עיקר בזה כמ"ש בס' מה"צ שם (באות ט"ז) דלא כתבו התוס' בכריתות שם דבשאר איסורי' עד הראשון חשוב כשנים אלא דוקא כשהורו הב"ד על פיו קודם שבא השני דנהי דמעיקרא לא האמינתו תורה אלא כחד מיהו אחר שהורו הב"ד על פיו לאיסור עכ"פ אתחזק איסור' עפ"י זה האחד שהאמינה תורה לאסור כמו עפ"י השנים כיון שהתורה האמינתו לאסור וכבר הורו הב"ד על פיו וכן נראה להדי' מפרש"י בכתובות כ"ו ע"ב ד"ה ואנן מסקי' שכ' שם דאוקמי אחזקה קמייתא דאסקי' עפ"י עד א' וכו' ע"ש והתוס' לטעמייהו אזלי' שסוברי' דעד אחד אינו נאמן לאפוקי מחוקה בין להתיר ובין לאסור וכדאי' בר"פ האשה רבה דלא אפשיט בעיין התם מש"ה סוברי' דבזה אח"ז אחר שהורו הב"ד עפ"י הראשון אין השני נאמן להכחישו משום דעכ"פ כבר אתחזק איסורא עפ"י הראשון כמו עפ"י שנים ואין השני נאמן לאפוקי מחזקה דאתחזק עפ"י הראשון (והריטב"א נמי לטעמי' דאזיל בשיטת הרשב"א כמ"ש הש"ך ס"ק ט"ז בשמו והרשב"א כתב להדי' בר"פ האשה רבה דאפשיט בעיין לפי המסקנא דהש"ס בכריתות דע"א אחד נאמן להתיר אפי' במקום דאתחזק אסורא ע"ש מש"ה סובר דבשאר איסורי' יכול השני להכחישו אפי' בזה אח"ז כנ"ל) ועפי"ז מוכח להדי' דלכ"ע בשאר איסורי' מיהת אין הראשון חשוב כשנים אלא א"כ הורו הב"ד על פיו קודם שבא השני דאתחזק אסור' עפ"י הוראת הב"ד משא"כ כשבא השני קודם שהורו הב"ד עפ"י הראשון דאכתי לא אתחזק אסורא עפ"י הראשון יכול להכחישו לכ"ע דלא האמינתו תורה אלא כחד וכדאמרן (וכן מוכח להדי' מדברי הש"ך בס"ק י"ד שהסכים לפרש"י ז"ל גבי סוטה שנאמן העד מן התורה מיד שהעיד הוא חשוב כשנים ושם לפני זה בדין שאר איסורי' כתב וזה לשונו מיהו כל זה כשבאו השני עדים בבת אחת אבל בזה אח"ז כיון שנתקבל עדות הראשון ונפסק הדין עפ"י עדותו וכו' עכ"ל הרי דבשאר איסורי' ס"ל בעצמו דבעינן נפסק הדין עפ"י הראשון ולפמ"ש א"ש) וא"כ מתוקמי שפיר מתניתי' דכריתות ודטהרות הנ"ל כשבאו זה אח"ז אלא שבא השני קודם שהורו הב"ד עפ"י הראשון דכה"ג לכ"ע אין הראשון חשוב כשנים ושייך בי' שפיר שתיקה כהודאה

ד ועפי"ז מיושב היטב קושי' התוס' בסוטה ל"א ב' ד"ה הא חד וכו' שהקשו אדעולא שהוצרך להגיה מתניתין דהתם בעד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת וכו' ותני דאינה שותה משום דעד הראשון חשוב כשנים ולא מסתבר לי' לאוקמי מתניתין דהתם בבת אחת (כמ"ש התוס' שם וביבמות קי"ז) א"כ תקשי לי' מתניתין דכריתות הנ"ל דאמאי אינו חשוב עד הראשון כשנים ועפ"י פרש"י הנ"ל יתכן שפיר דודאי גבי סוטה דלא מקרי בת אחת אלא כשהעידו שניהם בתוך כדי דבור ממש מש"ה לא מסתבר לי' לעולא לאוקמי בכה"ג דוקא שהעידו שניהם בתוך כדי דבור דפשטא דמתניתין משמע שהעידו ואח"ז אחר כדי דבור מש"ה הוצרך להגי"ה ולמתני דאינה שותה משא"כ במתניתין דכריתות דאיירי בשאר איסורין א"ש דהתם אפי' העידו זה אח"ז אחר כדי דבור כל שבא השני קודם שהורו הב"ד עפ"י הראשון אין הראשון חשוב כשנים מש"ה לא הוצרך להגיה שם כלום דשפיר מתוקמי בזאח"ז ובשבא השני קודם שהורו הב"ד עפ"י הראשון אבל התוס' בסוטה שם שהקשו קושי' זו לשיטתם אזלי שסוברים דגם בסוטה אין הראשון חשוב כשני' אלא כשהורו הב"ד על פיו קוד' שבא השני (ודלא כפרש"י הנ"ל) ואפ"ה הוצרך עולא להגי"ה שם המשנה ע"כ קשיא להו מההיא דכריתות כנ"ל

ה אולם לפי דעת מוהר"מ בתשו' שהבי' בהגהות מרדכי דקדושין ובהגהות מיימוני בתשו' דשייכי להלכות אישות סי' ג' בדין השליח לקדושין שטעה ואמר להאשה ה"א מקודשת לי שם כתב דלא מקרי' אתחזק איסור' אלא היכי שהעד הבא להתיר האסור מכאן ולהבא גם הוא מודה דמעיקרא הי' אסור (כמו טבל וקונמות) אבל היכי שלפי דברי העד לא הי' בזה איסור מעולם לא מקרי אתחזק איסורא ע"ש א"כ עדיין קשה דאמאי לא יהי' השני נאמן להכחיש הראשון בשאר איסורים אפי' אחר שהורו הב"ד עפ"י הראשון כיון דלא האמינתו תורה להראשון אלא כחד כמו שהוכחנו למעלה ואי משום דאחר שהורו הב"ד עפ"י הראשון לאיסור הו"ל אתחוק איסורא עפ"י הראשון כמו עפ"י שנים ותו אין עד אחד נאמן להוצי' מחזקת איסור הלא לפי דברי העד השני מעולם לא הי' כאן איסור כלל וא"כ לא מקרי אתחזק איסורא כלל בהכרח לומר שבאמת דעת מוהר"מ הוא כהריטב"א שסובר דבשאר איסורי' אין הראשון חשוב כשנים בכל ענין (ולפי"ז יהי' דברי המרדכי בר"פ האשה רבה והרא"ש בהנזקי' בתוך הי"ד חילוקי' חלוקה וי"ו שסוברים דאפי' בשאר איסורים נמי הראשון כשנים נגד דעת מוהר"מ רבם ובאמת המרדכי פ' האומר הבי' תשו' מוהר"מ הנ"ל והשמיט סברא זו ע"ש

ו איברא דאתאן עלה למעלה להקשות על שיטת התוס' והרא"ש ומרדכי הנ"ל מהא דקדושין ס"ו גבי אשתך זינתה דאמר רבא דלא מהימן משום דאין דבר שבערוה פחות משנים דמשמע מינה דלא האמינתו תורה בשאר איסורים אלא כחד ועפי"ז הוצרכנו לבא לטעמא דאתחזק איסורא הוה לפי דברי המרדכי ר"פ האשה רבה שאבי' לקמן באות שכ' ליישב קושי' התוס' בקדושין ס"ו א' ד"ה רבא דלא אמר שתיקה כהודאה משום דס"ל לרבא דאין אדם יכול לידע אם זינתה אשתו והו"ל כאומר נטמאו טהרותיך אצלי שלא בפניך דאין השתיקה כהודאה ע"ש א"כ מיושב שפיר דלפי"ז גם בשאר איסורי' בכה"ג נמי אין העד נאמן אולם התוס' שם פירשו בענין אחר (ודברי המרדכי נמי צ"ע כמו שיתבאר להלן בס"ד) ולפי פירושם קושייתי במקומה וא"כ בהכרח לומר דהתוס' פליגי על מוהר"מ בתשו' הנ"ל והבן

ז איברא דאי קשי' הא קשי' לפי דעת הסמ"ק ואו"ה שהבי' הרמ"א סי' קכ"ז ס"א בהגה"ה שכתבו דאם אין הבעלי' מכחישי' אותו אעפ"י שמכחישו אחר לא מהני מאחר שהבעלים שם ושותקים שנראה לכאורה מלשון זה דלא מהני הכחשה דאחר כלל אפי' למיהוי ספיקה מטעם השתיקה דכהודאה דמי (וכמו שהבין הש"ך מתחילה) דאל"כ לאיזה צורך כתב הרב להאי טעמ' דבעלי' שם ושותקים הא פשיטא דבשתיקת הבעלים איירינן דאל"כ מעיקרא דדינא לא הי' העד נאמן כלל אפי' בלי הכחשה כלל אלא ודאי ר"ל דמשום ה"ט לא מהני הכחשת האחר כלל כיון שהודו הבעלים שהם נאמנים על של עצמן אי נמי משום דהעד עם הבעלים הו"ל כתרי לגבי חד וא"כ חוזר וניער הקושי' דלעיל במתניתין דכריתות ודטהרות הנ"ל במאי קמיירי דאי בבת אחת ממש דלא שייך בי' שתיקה כהודאה כמ"ש התוס' בנזיר דף כ' א"כ מעיקרא דדינא אין עד אחד נאמן כלל אפי' בלי הכחשה וברה"י אמאי טמא וע"כ איירי שלא בבת אחת ממש אלא שבא השני קודם שהורו הב"ד עפ"י הראשון דכה"ג נמי בת אחת מקרי דאין הראשון חשוב כשנים ושייך בי' שתיקה כהודאה כיון שבשעה שהעיד הראשון ושתק לא הי' שם מי שמכחישו א"כ האיך יכול השני להכחיש הראשון כלל הא שתיקה כהודאה ובר"ה אמאי טהור ושם בכריתות נמי קשה בחטאת קאי (ובזה אינו עולה ג"כ מה שרצה מעל"ת לומר דהתוס' ס"ל כהריטב"א דבשאר איסורים אין הראשון חשוב כשנים דהא מטעם שתיקה כהודאה אתינן עלה מלבד מה דס"ל להתוס' בהדי' דלא כהריטב"א וכנ"ל) ובהכרח לומר דסמ"ק ואו"ה פליגי על התוס' דנזיר שם וס"ל דאפי' בבת אחת ממש נמי שייך שתיקה כהודאה כמ"ש הש"ך דיודע קצת רגלים לדבר לזה ולזה מש"ה ספיקא הוה ובהכי מתוקמי מתניתין דכריתות ודטהרות הנ"ל והסמ"ק ואו"ה מיירי בזה אח"ז ואפי' בקודם שהורו הב"ד עפ"י הראשון דשייך בי' שתיקה כהודאה גמורה כיון דבשעה שהעיד הראשון ושתק לו לא הי' שם עד המכחיש מש"ה אסור היין בודאי אפי' להעד האומר לא נתנסך ומסולק בזה ג"כ תלונת הש"ך על או"ה במ"ש שאסור להעד המתיר עצמו כנ"ל

ח עוד יש מקום לבע"ד לחלק ולומר דעד כאן לא כתבו התוס' בנזיר דף כ' גבי שתי כתי עדים המכחישים זה את זה דאם באו שניהם ביחד לא שייך שתיקה כהודאה משום דלאו מודה הוא דאמר מה לי להכחישן הא אינהו גופייהו מכחשי אהדדי ע"כ אלא דוקא בתרי ותרי דאיכא תרתי חדא דאינהו גופייהו מכחשי אהדדי ותו דהכחשתו אינה מעלה או מוריד במקום תרי ותרי אבל הכא גבי חד וחד נהי דאינהו מכחשי אהדדי מ"מ כיון דאיהו מהימן להכחיש ובדידי' תלי' מילתא לא הי' לו לשתוק אלא להכחיש אע"ג דחזא דאינהו גופייהו מכחשי אהדדי