אגודת אזוב יורה דעה פ

שאשי"י וכבר נתבשל העוף וליכא למיקם אבדיקת הניבי' ונדון זה נשאול נשאל מעמדי אבל השואל שינה את טעמו ולא ידעתי שמכ"ת נצב לריב עמו כי גם שינה שמו ושם עירו ואולי טעמו ונמוקי עמו (כההיא דקדושי' מ"ד ואף דהתם חומרא והכא קולא מ"מ טוב מזה המשיב לפי תומו) וכבר הסכמתי להתיר בהפ"מ כמו שביארנו לשם בקצרה. עוד יראה לע"ד שיש להקל בזה מטעם חזקה דנשחטה הותרה דאפי' לדעת הרמ"א בהגה"ה רסי' נ' דהיכא דאיכא ריעותא מחיים לא אמרי' נשחטה הותרה הלא ביאר בתב"ש רסי' כ"ט דאף רמ"א לא קאמר אלא דוקא בריעותא שאין לה חזקה מבוררת כההיא דמים במוח משום דכיון דאתיליד בה ריעותא כבר יצאה מכלל הרוב בהמות כשרות דהא רוב בהמות הכשרות אין להם ריעותא ואפי"ת דכשרה ע"כ היא מן המיעוט וכיון דאודא לה הרוב גם החזקה דמעיקרא הבא מכח הרוב אזדא לה משא"כ בדרוסה וישב לה קוץ בושט אי לאו דאיסורא שכיחי טפי גבייהו הי' להם חזקה מבוררת שהרי בודאי לא היתה דרוסה מעיקרא וכן הקוץ לא הי' לה מקודם בודאי זהו ת"ד וא"כ בנ"ד גבי נשבר העצם הוא ג"כ חזקה מבוררת שהרי בודאי לא נולדה שבורת העצם גם הרמ"א יודה דאוקמי אחזקה אפי' בריעותא דמחיים ואעפ"י שהרב בת"ש שם סגר עלינו מבוא כל הספיקות ואמר שמ"מ יש לחוש בשאר ספיקות אפי' בכה"ג דאיכא חזקה מבוררת משום דאיה שוקל אם הספיקו' הם שקולי' או אם דאיסורא שכיח טפי כמו בספק דרוסה מ"מ בנ"ד ודאי היתרא שכיח טפי דהוה כעין ס"ס שמא נשבר אינו כשמוט ואת"ל כשמוט שמא לא איעכול ניבי'

איברא שהש"ך רסי' נ' כתב שדעת הרמ"א הוא דלעולם מחזיקין מאיסור לאיסור והתוס' פד"א לא קיימי כי אם אליבא דרבה ורב יוסף דמוקי לה בשני כתי עדים אבל במסקנא דמסקי אביי ורבא דכל שיש בקדושי' יש בגירושי' ובגירושין נמי בספק קרוב לה חולצת ס"ל לאביי ורבא דלא מוקמי אחזקת היתר הואיל ונולד הספק בעוד שהיתה בחזקת אשת איש ופליגי ארבה ורב יוסף בעיקרא דדינא ולא משום חומרא עכ"ד וכיון שכן בנ"ד נמי לא מוקמי' אחזקה בריעותא דמחיים ובחידושי הבאתי' ראיי נכונה לדעת הש"ך ז"ל מפ' יש נוחלין קל"ה בעובדא דההוא גברא דהוה מוחזק לן דלית לי' אחר וכו' דקאמר רב יוסף עדי' בצד אסתן ותיאסר ואביי ורבא פליגי עלי' ומסקי אם הקלנו בשבוי' ניקל באשת איש וכו' ופרשב"ם שם וז"ל אם הקלנו בשבויה וכו' ואוקמה אחזקה דאיסור קל הוא נקל באיסור אשת איש דאיכא איסור חנק והרי היא בחזקת איסור עד עתה ואל תתירנה מספק וכו' ע"ש

והנה מה שפי' דנקל באיסור אשת איש דאיכ' איסור חנק לכאורה אינו מובן דהא יבמה לשוק הוא איסור לאו כמו שבוי' וצ"ל דהר"ש ז"ל קאי אלשון הש"ס דאמר נקל באיסור אשת איש ובש"ס הוא אשגירת לשון בעלמא מסוגי' דקדושי' דף י"ג דאיירי התם באיסור אשת איש ממש ועלי' קאי הר"ש בפירושו דאיכא איסור חנק אבל בכאן עיקר הטעם הוא משום חזקת איסור כמו שסיים הר"ש בפירושו והרי היא בחזקת איסור עד עתה אבל גם זה צריך להבין דמאי חזקת איסו' יש שם הלא כבר היתה בחזקת היתר לשוק ובהכרח לפרש דמיירי שקול זה יצא בעוד שהי' הבעל חי שיש לו אחים במדה"י שכיון שנולד הספק בעוד שהיתה בחזקת איסור אשת איש הו"ל חזקה לאיסורא גם לענין יבמה לשוק דמחזיקין מאיסור לאיסור וכדעת הרמ"א והש"ך ז"ל ועפי"ז יתפרש לשון הש"ס ג"כ שפיר שאמר אם הקלנו בשבוי' שחין שם חזקה נקל בזו שהיתה עומדת בחזקת איסור אשת איש ולכן אמר נקל באשת איש. מעתה רב יוסף ואביי ורבא כל חד לטעמי' אזיל דרב יוסף יליף להיתרא לשם גבי יבמה לשוק מדין שבוי' לטעמי' אזיל דאית לי' ביבמות שם דאפי' היכי דאתיליד ריעותא בחיי הבעל נמי אוקמה אחזקת היתר לשוק דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ואמטו להכי מייתי ראי' שפיר מדין שבוי' לדין יבמה דהתם אוקמה בחזקת היתר ואביי ורבא דאקשו עלי' דאם הקלנו בשבוי' וכו' גם לטעמייהו אזלי דמשקי ביבמות דגם בספק גירושין נמי חולצת ולא מוקמי' אחזקת היתר לשוק משום דמחזיקין מאיסור אשת איש לאיסור יבמה לשוק מש"ה אקשו עלי' שפיר דאם הקלנו בשבוי' נקל בזו דהוה קיימא מעיקרא באיסור אשת איש וזה ראי' ברורה להש"ך ז"ל דאביי ורבא פליגי אדרבה ורב יוסף וס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור וגבי טריפה נמי בריעותא דמחיים לא אמרינן נשחטה הותרה

אולם בנ"ד יש לצדד להקל עפ"י מה דמסיק התב"ש שם דאפי' לשי' ר"י והרשב"א והר"ן דס"ל בספק השקול לא אמרי' נשחטה הותרה מ"מ בעינן עכ"פ ריעותא ברורה ובנ"ד בנשבר העצם וחזר ונקשר שאשי"י אין כאן ריעותא ברורה לחוש לעיכול ניבי' שהרי לא הוזכר ריעותא זו בש"ס ולא בדברי הראשונים (והש"ך גופי' מחלק בצר מה בין נשבר לנשמט) א"כ לכ"ע אין לחוש לספיקא דעיכול ניבי' בכה"ג ועוד דהא הר"ש מאייברא מתיר בחזר ונקשר אפי' במקום צומת הגידין שאין הטריפות הצד עצמו ס"ל שאם הי' טרופה בשבר זה בשום צד לא הי' אפשר להתרפאות שאשי"י והיש אוסרי' שבסי' נ"ו נמי לא אסרו כי אם מספיקא א"כ עכ"פ לכ"ע הוה ריעותא ברורה ויש לומר בזה נשחטה הותרה כצ"ל: ובתשו' נ"ב חי"ד סי' ק' צדד ג"כ להקל בהפ"מ והוצי' כן מדברי הש"ך שכ' דבנשבר אפי' רואה שנפסקו רק שאינו בקי בנתעכלו יש להקל בהפ"מ ק"ו אם לא ראה כלל שנפסקו ע"כ ובס' לבושי שרד השיג עליו וכ' שהרב ז"ל שגה בלשון הש"ך שכ' ואינו בקי בנתעכלו והבין דהיינו שיודע בעצמו שאינו בקי וליתא דא"כ האיך כתב הש"ך דיש להחמיר בנשמט בכה"ג אפי' בהפ"מ כל שרואה שנפסקו ותיפוק לי' דאפי' בלא נפסקו נמי טריפה מספק אפי' בהפ"מ ב י שאינו בקי בעיכול ניבי' א"ו דכוונת הש"ך הוא למה שאין בקיאין בנתעכלו ובזה הקיל בהפ"מ וא"כ אין ראי' מזה להקל בלי בדיקה כלל עכ"ד ושלא כדת השיג בזה דפשט לשון הש"ך שכתב רק שאינו בקי וכו' משמע שהוא אינו בקי ולא שאין אנו בקיאין דלשון אין אנו בקיאין לחוד ולשון אינו בקי לחוד ותו דא"כ לאיזה צורך כתב הש"ך כלל האי שאינו בקי דהיינו מה שאין אנו בקיאין הלא כבר מבואר להדי' כן בהגה"ה ולא הי' לו לומר בי אם שרואה שנפסקו לחוד או שרואה שנפסקו ולא נתעכלו דיש להחמיר אפי' בהפ"מ משום שאין אנו בקיאין דהא עלה קאי ותו לפי דרכו צ"ל דהרמ"א בהגה"ה שהקיל בהפ"מ איירי דוקא בדלא נפסקו לחוד ומסתימות לשונו לא משמע כן אלא דאיירי בכל ענין משום דבהפ"מ לא קיימל"ן כי"א אלו שסוברים דאין אנו בקיאין אלא להמחבר דבקיאי' שפיר דהא על דברי המחבר קאי וכן משמע מלשון הש"ך גופי' בס"ק ג' שכתב שנראה מדברי הרב דאפי' בלא נפסק אין אנו בקיאין משמע דעכ"פ איירי הרב גם בנפסק ע"ש אלא ודאי דהרב בהגה"ה איירי בחשש ואין אנו בקיאין דבזה שוה נשמט לנשבר דבאין הפ"מ יש להחמיר אפי' בלא נפסקו ובהפ"מ שרי אפי' בנפסקו ורואה שלא נתעכלו ולא חיישי' דלמא אין אנו בקיאין והש"ך איירי באי שאינו בקי דאם רואה שנפסקו יש להחמיר אפי' בהפ"מ דאע"ג דבשאר ספיקות השקולי' העלה הש"ך בסי' נ' להקל בהפ"מ בזה שאינו בקי גרע טפי דהו"ל ספק חסרון חכמה משא"כ בלא נפסקו יש להקל בהפ"מ אפי' למי שאינו בקי מטעם שכתב בס"ק ג' דכל שנעכל ודאי אפסיק א"כ זה שלא נפסק ודחו לא נעכל ועכ"פ בל שלא נפסקו יותר קרוב שלא נעכלו ושכיח להתירא טפי מלאיסורא וכל כה"ג דשכיח להתירא טפי מלאיסורא לכ"ע מוקמינן אחזקת היתר כמ"ש הש"ך רסי' נ' וא"כ עלו דברי הש"ך כפשטן ושפיר יליף תשובת נ"ב בדין ועבר סמוך לגוף שיש להקל בהפ"מ בלי בדיקה כלל ואין מקום להשגת בעל לבושי שרד בזה תו צדד הרב בתשו' נב"י שם להקל במקום הפ"מ מטעם שיש לצרף עוד דעת הר"ש מאייברא שהוא היש מתירין שהבי' הש"ע ססי' נ"ו דכל שחזר ונקשר אין לחוש שנטרפה בצה"ג אעפ"י שאין הטריפות מצד עצמו ואף שהרמ"א הכריע שם לאיסור זהו בצה"ג שהוא טריפה גמורה המוזכר בש"ס משא"כ בדין נשבר שלא נזכר בש"ס ושא"פ ראשוני' שפיר יש לסמוך בהפ"מ על דברי היש מתירין הנ"ל יעוי"ש וכמו שהזכרתי זה בתשובתי הראשונה בקצרה ולזה הסכים גם בספר לבושי שרד וכתב דהכי נהוג עלמא להתיר בהפ"מ

אולם מעכ"ת יצא לדון בדבר החדש ולומר שאפי' שלא במקום הפ"מ יש להקל בזה וטעמו עפ"י דברי בה"ג ושא"פ שהבי' הש"ך בסי' נ' שכתבו לאסור גבי שמוטה וא"י אם נתעכלו ניבי' משום דהוה ספק חסרון חכמה משמע דאם כבר נתבשלו ואי אפשר לעמוד על הבדיקה דהוה ספק גמור תלינן להקל ואפי' להחולקים גבי שמוט ושאר ספיקות השקולים יודו גבי נשבר שאינו אלא חומרת ומנהג כדברי' המותרי' ואחרים נהגו בו איסור שיש להקל בספיקו כמו בספיקא דרבנן ע"כ זו אינו מן המדה שהוא נגד הכרעת הרמ"א ז"ל שהכריע להחמיר שלא במקו' הפ"מ אפי' בלא נפסקו הניבי' וגם רואה שלא נתעכלו רק משום חשש שמא אין אנו בקיאי' דכה"ג ודאי עדיף משאר ספק שאי אפשר לעמוד על הבדיקה כמ"ש המנ"י כלל פ"ה ס"ק מ"ח והלבושי שרד בקושייתו הנ"ל ועוד דכל שלא נפסקו הוא קרוב לודאי שלא נתעכלו כמש"ל ואפ"ה החמיר שלא במקום הפ"מ ולא מטעם מנהגא דלא נזכר מנהגא כלל בדינים אלו אלא מדינא שהכריע להחמיר כסמ"ק ואו"ה והגה ש"ד שדינו כשמוט ומי יבא אחר הכרעתו בפרט להחמיר ואין זה ענין לספיקא דרבנן כלל (ותו דכ' הש"ך בסוף דיני ס"ש דלא בכל ספיקא דרבנן אזלי' לקולא) וכן בתשו' נב"י שם ולבושי שרד כתבו בפשיטות לאסור שלא במקום הפ"מ ותו לא מידי: דברי ידידו ד"ש הק' משה זאב