אגודת אזוב יורה דעה עא

ש"כ ואמרו דבלוע שמנונית טובא לכן יראה פשוט דמ"ש התוס' אין השמנונית נבלע אין ר"ל דאינו נבלע כלל אלא שאינו נבלע כ"כ כמ"ש כאן גבי דם דודאי לא עדיפי מדם דאתי למשרך מחמתי' ור"ל דלא דמי לסכין ש"כ דבלוע שמנונית טובא אבל סכין טריפה מחמת הדם דשריך אין השמנונית נבלע בו כל כך וכמו שמחלקים בכאן להדי' בהכי אליבא דשמואל ולא בעי למימר דמ"ד סכין טריפה בצונן ס"ל דאין כח בחום ביה"ש להבליע בסכין כלל ולית לי' דשמואל וכפרש"י משום דס"ל כהרשב"א דהך מימרא דשמואל פכ"ה דס"ל חום ביה"ש מבליע בסכין ואסור לחתוך בו רותח ודאי הלכתא היא וכמו שנראה להדי' ג"כ מדבריהם כאן בד"ה סכין (כמ"ש מהרש"א) והא דאית לי' בסכין טריפה דלא בעי הגעלה זהו משום דאין כח בחום ביה"ש אלא להבליע ולא להפליט ואהכי תש' להו א"כ דבלע סכין ע"י חום ביה"ש ג"כ ליבעי נעיצה כמו בסכין ש"כ דבעי נעיצה אפי' לחתוך בו צונן ובשלמא בדשמואל התם בסכין כשרה שהאיסור משום דם ניחא שהדם משרך שריך ואינו נבלע בו כ"כ ומש"ה סגי לי' בהדחה לצונן כמ"ש כאן אבל בסכין טריפה הא בלע שמנונית דלא שריך וע"ז תירצו דבסכין טריפה נמי מחמת דם דשריך גם השמנונית אינו נבלע בו כל כך ומש"ה סגי בהדחה כמ"ש כאן במסקנתי' הרי מבואר שלפי מסקנת התוס' גם לפיר"ת איתא להא דשמואל דפנ"ה וס"ל דחום ביה"ש יש בו כח להבליע ולא להפליט כדעת הרשב"א ז"ל ואזדא לה ג"כ ראיות התב"ש דלעיל מדברי התוס' בע"ז ע"ה ב' הנ"ל דלפי מה שביארנו משם ראי' להפך והבן וכדעת הד"מ וט"ז: וכבר הראית לדעת שעפ"י האמור גם קושייתך מסתלקת במה שהקשית בתוס' ד"ה השוחט שהביאו ראי' מדין עכברא בשיכרא שהוא פגם בעין לפגם דאינו ב"י שאינו בעין והחילוק מבואר כמ"ש בעצמם בסוף הדבור וכן בפסחים למד דלפי מה שנתבאר שכל האיסור בכאן אינו רק משום הטיחה בעין שע"פ הסכין וכשאינו ב"י גם הטיחה נפגמה בעודה בעין ודמי' לנבילה שנסרחה אליבא דר"ש ושפיר הביאו ראי' מדין עכברא בשכרא לכאן וכנ"ל

עוד הבי' הרב ז"ל מדברי התוס' בע"ז ס"ח ב' ד"ה אמר רבא שהקשו לשם קושי' התוס' דהכא ד"ה השוחט ותירצו כמו כאן דאיירי בידוע שהוא ב"י ותו כתבו אי נמי התם טעמא משום שמנונית דאיסורא הנדבק בדופני הסכין שהוא בעין והוה לשבח גם כשאינו ב"י ע"כ משמע דמעיקרא ס"ד דהאיסור הוא משום הבלוע כבר כתב הרב בעצתו דאיכא למדחי ולמימר דמעיקרא נמי הוה ס"ל שכלו נפגמה האיסור הוא משום הטיחה בעין דהוה ס"ד שגם הטיחה ולא אתי עלה אלא מפאת משמעו' הלשון לבד וכיון שכבר הוכחנו בביאור מדברי התוס' חולין דלעיל דלפי המסקנא אין האיסור אלא משום הטיח בעין ודס"ל התם שאין ב"י גם הטיח נפגם כנ"ל א"כ ילמוד סתום מן המפורש שגם בע"ז הוה ס"ד מעיקרא שגם הטיח בעין הוא נפגם כשאינו ב"י ומה שהקשה עוד מדברי הטור סי' קכ"ב שכ' בפשיטות דכלים שאין ב"י אין הטיח שעליהן נפגם לק"מ דהכא בסכין שאני כמ"ש הט"ז בשם הרשב"א שע"י הברזל מקבלת טעם ונפגמה והנסיון מעיד ע"ו ע"ש משא"כ בשאר כלים

העולה מזה דמתלתא קראי שמיע לי' מדברי התוס' ד"ה השוחט וד"ה סכין והיותר מבואר נגלה בד"ה שליבנה דס"ל כהרשב"א ז"ל דסכין של כותי סגי לי' בנעיצה כדי לשחוט בו וזולת זה דעת הרי"ף והרמב"ם דהלכה כרבה בב"ח דביה"ש צונן הוא לגמרי לכן יפה הכריע הרמ"א בהגה"ה להתיר בשעת הדחק לשחוט בסכין ש"כ ע"י נעיצה

עוד אני חוזר ליישב קושייתך בתוס' דע"ו ס"ח ב' ד"ה אמר רבא לפי מה שהבין הת"ש ממשמעו' לשונם דהוה ס"ד מעיקרא דהאיסור בסכין ש"כ הוא משום הבלוע בסכין ואהא נמי קשי' להו מהא דעפרא בשיכרא דמספקא לן אי סבר רב נ"ט לפגם מותר וא"כ חוזר וניער לשם קושייתך דלעיל ואומר דהתם ודאי לק"מ ובצירוף מה שהקשית עוד על דברי התוס' דחולין הנ"ל דמנ"ל להוכיח דסתם כלים אינם ב"י מדשרי שמואל השמן של נכרים מטעם נ"ט לפגם אימא דהשמן פוגם בעין והא דשרי ת"ק בדבש ואוסר השמן הא כתבו התוס' בע"ז ל"ז דגם אליבא דשמואל נמי לא אסרו השמן משום נטל"פ לחוד אלא בצירוף הטעם דחתנות ובדבש ליכא חתנות ותו הקשית להפך על דברי התוס' דע"ז ל"ו מדברי התוס' דחולין דף ח' הנ"ל ופסחים למד שמחלקים בין כשהאיסור פוגם בעין לפגם שאינו בעין אלא שנפגם אחר ששהה בדופני הכלי א"כ מי הכריחו לתרץ שם דשמואל נמי אית לי' טעם חתנות הו"ל לתרץ דהא דאסרו שמאי והלל השמן משום שאינו פוגם בעין משא"כ דבש שפוגם בעין ושמואל דפסק הלכתא גבי חומץ וכו' דנטל"פ מותר התם נמי פוגם בעין וגבי משחא שליקא דקאמר למאי ניחוש להאי משום געולי עכו"ם וכו' נטל"פ מותר התם משום דלא פשט איסורו ואין הצבור יכול לעמוד בו עכ"ד ולפי דרכך הי' לך להקשות בפשיטות על דברי התוס' בע"ז ל"ו על מ"ש ועוד קשי' אי ס"ל לתנא דמתניתי' דנטל"פ אסור תקשי הא דאמר לקמן גבי דבש וכו' נ"ט לפגם הוא וכו'. הא תנא דמתניתי' מיסר קאסר וכו' והלא בחולין שם יישבו קושי' זו דיש חילוק בין פגם בעין לפגם דשמן שאינו פוגם בעין אלא אחר ששהה בדופני הכלי וא"כ נראה להדי' דהתוס' בע"ז שם לא ס"ל חלוקה זו בין פגם בעין לשאינו בעין וע"כ הקשו שפיר מהא דפסק שמואל גבי חומץ והכריחו מזה דגם שמואל ס"ל הטעם דחתנות (וממשחא שליקא נמי הקשו שפיר דהא דשמן אין הצבור יכול לעמוד היינו שמן חי אבל משחא שליקא לא שכיח ופשיטא דיכולין לעמוד בו) אבל התוס' דחולין שמחלקים בין פגם בעין לפגם שאינו בעין ועפ"י חלוקה זו אין הכרח מדברי שמואל דאית לי' טעמא דחתנות דהא שפיר מתיישב דברי שמואל בל"ז א"כ מהי תיתי לומר דשמואל אית לי' ג"כ טעמא דחתנות באין אונס והכרח כלל אלא דעדיין קשה קושי' הראשונה שהקשו התוס' בע"ז שם דהאיך הותר נטל"פ דאין ב"י בשאר דברים שיכולין הצבור לעמוד בו כגון משחא שליקא ובד' ל"ט גבי חלתית נמי מוכח דנטל"פ דאין ב"י שרי בכל דבר. לזה יש לומר דהתוס' בחולין ס"ל כדעת התוס' בפ' השולח דף ל"ו דכל שלא פשט איסורו ברוב ישראל אפי' בגזירה שהצבור יכולין לעמוד בו אינו כלום ולא הוצרך בכאן לטעמא דאין הצבור יכול לעמוד בו אלא כדי ליישב על מה שלא נמנו ר"י נשיאה וב"ד לגזור ולאסור מחדש שהוא בשביל שאין הצבור יכול לעמוד בו יעוי"ש וא"כ ניחא דגזירת נ"ט לפגם ודאי לא פשט גם בשאר דברים וכיון שהתירו השמן שהוא נ"ט לפגם ולא רצו לגזור בו מחדש בשביל שאין הצבור יכולין לעמוד בו לא רצו לגזור מחדש גם על שאר דברים דלא ליהוי כתרתי דסתרי דאין לגזור מתחילה לחצאין והתוס' בע"ז שהקשו משארי דברים שהצבור יכול לעמוד בו לטעמייהו אזלי שם בד"ה והתנן דבעינן תרתי דלא פשט ברוב ישראל וגם אין הצבור יכול לעמוד בו ולכן הקשו שפיר אבל לשיטתם בגיטין שם לק"מ וזוהי שיטתם ג"כ בחולין איברא בע"ז ל"ח ב' תוס' ד"ה אי משום וכו' לשם יש מקום ללון כי שם נקבצו באו שני הסברות יחד שבתחילה כתבו דאפי' ב"ש וב"ה שגזרו עליו הכי ס"ל דנטל"פ מותר כדפי' לעיל ור"ל דלא גזרו אלא בשמן בצירוף הטעם דחתנות ואח"כ מיד כתבו דמדבש אין ראי' להלכה דנטל"פ מותר שפוגם בעין אבל משמן שאינו פוגם בעין יש ראיה דנטל"פ ע"י ששהה בדופני הכלי מעל"ע מותר דמנ"ל זה דשמן אינו פוגם בעין נימא דגם השמן פוגם בעין אלא שגזרו עליו בצירוף הטעם דחתנות משא"כ בדבש שאין בו חתנות כדמוכח אליבא דרב לא גזרו עליו ואין בידי ליישב אלא שדייקו הכי דע"כ השמן אינו פוגם בעין דאם אי' שגם השמן פוגם בעין כמו הדבש ואין הפרש ביניהם אלא בטעם חתנות בלבד היכי קפריש שמואל לטעמא דמתניתי' גבי שמן משום נטל"פ שלפי טעם זה אין הפרש בינו לדבש ושביק טעמא דחתנות שהוא עיקר ההפרש שבינו לדבש דהא שמואל אמתניתי' קאי ואין די עולה טעם זה במתניתי' שהתירה הדבש ואסרה השמן ושניהם בשוה נטל"פ אלא ודאי דגם להך טעמא דנטל"פ נמי יש הפרש בינו לדבש שהדבש הוא פוגם בעין משא"כ בשמן ולכך גזרו עליו בצירוף טעם דחתנות אבל בדבר הפוגם בעין לא היו גוזרים בשום פנים אפי' אם הי' שייך בו קצת חתנות כמ"ש התוס' דמשום שני הטעמים ביחד גזרו ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דבין לרב ובין לשמואל גם בדבש איכא קצת חתנות אלא דרב ס"ל דגבי שמן איכא חתנות גמור ואהכי גזרו עלי' ולא על הדבש ושמואל ס"ל דגם בשמן ליכא חתנות גמור אלא שההפרש בינו לדבש הוא משום דגבי שמן זליפתן של כלים אוסרתן משא"כ בדבש שהוא פוגם בעין ומש"ה נקט שמואל ה"ט דנטל"פ לחוד ולא טעם השני דחתנות משום דאמתניתי' קאי לפרושי טעמא דמתניתי' שהתירה הדבש ואסרה השמן ואין הפרש ביניהם אלא זה דנטל"פ משא"כ חתנות שייך בשניהם בשוה ומיהו על כרחין צ"ל דמשום טעמא דחתנות נמי גזרו מדלא גזרי' על שאר דברים הא שויין בכלי שאינו בן יומו כמו שהוכיחו התוס' בדף ל"ו בקושי' ראשונה שהקשו בשאר דברים שהצבור יכולין לעמוד בו כגון מישחא שליקא האיך הותר וכו' וכן מוכח בדף ל"ט גבי חלתית דבשאר דברים העשויין בכלי שאינו ב"י שרי ובהכרח לומר שלא גזרו עליהם מעיקרא אלא בשמן לחוד משום דאית בי' קצת חתנות משא"כ בשאר דברים אבל ההפרש שבין דבש לשמן דמתניתין אינו אלא מטעם זליפתן של כלים כדפריש שמואל משא"כ בדבש שהוא פוגם בעין ובזה מיושב שפיר ג"כ התוס' דחולין הנ"ל דאית להו נמי צירוף טעמא דחתנות ואפ"ה הוכיחו שפיר דהשמן אינו פוגם בעין מהני תרי טעמי דאמרן

אולם התוס' בדף ל"ו ד"ה בשלמא הנ"ל שכתבו ועוד קשיא אי ס"ל לתנא דמתניתין דנטל"פ אסור תקשי וכו' גבי דבש הא תנא דמתניתי' מיסר קאסר נטל"פ וכו' ע"כ ס"ל דאין הפרש בין דבר שפוגם בעין לפגם שע"י הכלי שאינו ב"י דאל"כ אין מקום לקושייתם כלל ובהכרח לומר לשיטתם שההפרש שבין דבש לשמן במתניתין אינו אלא בשביל טעם חתנות דבדבש ליכא חתנות כלל כמו בשאר דברים ושמואל לא הוצרך להזכיר טעם חתנות שהוא עיקר ההפרש שבין דבש לשמן