אגודת אזוב יורה דעה קט

ובין בסוף ס"ל דהך מילתא שהוא מילי דהבן לעצמו עדיף טפי מממון הבן שאינו מחויב לכבדו בהם וכ"ע מודו בהא

ומה שתמה מעכ"ת עוד על מוהריקו ז"ל במ"ש וכ"ש צערא דגופא דלא מחייב הבן מהא דקיימל"ן שצריך הבן לחזור על הפתחי' ואין לך צער גדול מזה הנה באמת לכאורה ק"ו דמוהריקו ז"ל ק"ו גמור הוא כדאי' בש"ס בכמה דוכתי' דצערא דגופא עדיף מצערא דממונא כדאמרי' בפ' הזהב דף נ"ח גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה בגופו וזה בממונו וכן גדול התענית יותר מן הצדקה מה"ט דזה בגופו וזה בממונו ובס"פ החובל מבואר דיותר אדם מקפיד על צער הגוף מעל הפסד ממון וכדאי' בסמ"ע סי' תכ"א סי"ב ומ"ש מר בפשיטות שהבן צריך לחזור על הפתחי' לפרנסת אביו ליתא דאדרבה הסכמת הפוסקי' הוא שאין הבן צריך לחזור על הפתחי' לפרנס אביו זולת לבטל מלאכתו וגם זאת אם בסיבת ביטול מלאכה יצטרך הבן לחזור על הפתחי' בו ביום אינו מחויב לבטל מלאכתו אם לא שיתגלגל הדבר למחר וליומא אוחרי שאינו אלא גרם וסיבה שיתגלגל הדבר לאחר זמן מה שא"כ בנידון מוהריק"ו כל עצם הצווי של האב הוא על צערא דגופא תיד ולאחר זמן אולם מעובדא דרבי טרפון בירושלמי שהביאו התוס' שם דף ל"א ע"ב שהיתה אמו דורסת על ידיו להלך עליהן בחצרה ואמרו חכמי' ע"ו שעדיין לא הגיע לחצי הכבוד משמע שמחויב לצער גופו בשביל מצות כיבוד אפי' אם הי' מזדמן ביותר מזה הצער ואין קצה וסוף לדבר

אמר בן המחבר. בלב נשבר מדבר. הנה התשובה הזאת מצאתי באמתחת כ"י אאמו"ר הגאון זצללה"ה כמו שהיא שלא נגמרה בשלמות. והטעם לזה נראה לי כי לפי חשבון זמן כתיבתה שהיתה בשנת תק"ץ י"א כסליו כמו שנכתב בראש התשובה א"כ היתה קודם פטירת אאמו"ר הגאון זצללה"ה כ"ד ימים ולא הניחו לגמרה עד שנלקח ארון א' ביום ד' ד' טבת וחבל על דאבדין וכו'

טז

חולין ד"מ ע"ב

פרש"י ד"ה מחתך בעפר וכו' שחט סימן אחד בחוץ וכו' הקשה מהרש"א ז"ל לפי מה שפרש"י לעיל דף כ"ט דההיא דשחט סימן אחד בחוץ בעוף קדשים קמיירי דהיינו עולת העוף מאי קושי' הא למאי דקיימינן השתא בחטאת בהמה איכא למימר דכ"ע בעי שני סימנים בחוץ דהכי הכשר שחיטתה הוא ותו הקשה אמה שפירש"י טעמא דהתם משום דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דאינו מדוייק דהא אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף אמרינן התם דחייב אסימן אחד בחוץ מטעם שעשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ יעוי"ש הנה מ"ש דלמאי דקיימינן השתא בחטאת בהמה איכא למימר דכ"ע בעי שני סימנים בחוץ דהכי הכשר שחיטתה לא עמדתי על ס"ד בזה דנהי דגבי חטאת בהמה לא מהני טעמא דעשה בה מעשה חטאת העוף מ"מ למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף חייב בסימן אחד אפי' גבי חטאת בהמה כדאי' התם וגדולה מזו אמר התם דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אפי' שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים נמי מחייב ומרי' דשמעתא בכאן הוא עולא משמי' דרבי יוחנן דאית לי' התם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ורב הונא נמי מצי סבר הכי ואמטו הכי קשי' לי' לרש"י שפיר דמאי פריך אדרב הונא ועולא משמי' דר"י דאין ה"נ דחייב משום שחוטי חוץ בסימן אחד וממילא מיושב ג"כ הקושי' השני' במ"ש רש"י וטעמא דהתם משום דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ולא מטעם דעשה, בה מעשה חטאת העוף משום דהתם איירי בעוף ואפשר דבחטאת בהמה לא מהני הך טעמא דעשה בה מעשה חטאת העוף אמטו הכי נקט רש"י טעמא משום דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אולם מיהו בתחילת לשונו נקט רש"י להך טעמא דעשה בה מעשה חטאת העוף ומצינו למימר דרש"י ספוקי מספקא לי' אי שייך האי טעמא נמי בבהמה או לאו ובתחילה נקט לישנא דהש"ס שם דאיירי בעוף ואפשר דה"ה בבהמה ואפי' אם תמצי לומר מכח קושי' זו דגבי חטאת בהמה לא מהני הך טעמא דעשה בה מעשה חטאת העוף מ"מ מחייב בסימן אחד מטעמא דישנה לשחיטה מתחילה עד סוף כדמסיק וכל שכן לפמ"ש מהרש"א גופי' בתירוצו השני דמ"ש רש"י בתחילת לשונו שהרי עשה מעשה חטאת העוף קאי נמי אעוף ע"ש דאין מקום לקושייתו השני' אמ"ש רש"י וטעמא דהתם משום דישנה לשחיטה מתחילה עד סוף דר"ל בכאן אחטאת בהמה וכנ"ל

שם בפרש"י דחתוך עפרא בעלמא הוא וכו' בפ"ו דב"ק דף ע"א פריך הש"ס כה"ג לר"מ דמחייב תשלומי ארבעה וחמשה בגנב ושחט לע"א כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולאו דמרי' קא טבח והקשו התוס' שם דלמה לי' טעמא דלאו דמרי' קא שחיט תיפוק לי' דאין זה טביחה כלל דמחתך בעפר הוא כדאמר הכא ותירצו דהכי נמי לא בעי למימר דלאו שחיטה הוא כלל אלא משום דבעינן ראוי לפתח אוהל מועד וכיון דנאסרה בשחיטה פורתא תו לא חזי לפתח אוהל מועד עכ"ל ועפי"ז צריך לחלק ולומר נמי בהא דמחייב לעיל בשחט סימן אחד בחוץ היינו היכי דלא נאסרה בשחיטת הסימן באיסור אחר אז חייב כשגמרה בפנים דשפיר מקרי גמר שחיטה אבל היכי דנאסרה בשחיטת הסימן משום ע"א או שאר איסור ונפסל דלא חזי לפתח אוהל מועד הואיל שהסימן השני נגמר בפסול אחר דלא חזי לפתח אוהל מועד לא מקרי גמר שחיטה ואמטו הכי לא מחייב משום שוחטי חוץ בסימן הראשון כנ"ל ואיך שיהי' לפי' התוס' לא מתיישב שפיר לשון הש"ס שאמר בכאן מחתך בעפר הוא ולא אמר איסורי הנאה הוא וכו' כדאמר התם דהא טעמא הוא משום דאסור בהנאה ולא מתקבל בפנים אולם מלשון רש"י ז"ל למדנו תירוץ אחר שכתב כיון דנאסר משום ע"א פקע שם קדשי' מינה ונעשי' של ע"א ועפרא בעלמא הוא וכו' ובסוף הדבור סיים ואמר אבל לענין שחוטי חוץ לאו שחיטת קדשים הוא כו' ר"ל דלגבי חולין ודאי אקרי שחיטה כדמוכח בפ' מרובה שם אבל הכא פקע שם קדשים מינה ולאו שחיטת קדשים בחוץ הוה וזהו שאמר מחתך בעפר הוא ר"ל הואיל ונעשית של ע"א שהוא כעפרא בעלמא פקע שם קדשים מינה ולאו שחיטת קדשים בחוץ היא משא"כ בשחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים דגמר השחיטה בעודה קדשי' כדפרש"י בהדי' אבל ודאי מקרי שחיטה כדאי' בפ' מרובה שם וממה שסיים רש"י ז"ל דלאו שחיטת קדשים היא משמע דשחיטה מיהא הוה וכ"מ להדי' מפרש"י בפסחים דף ע"ג דחשיב שפיר שחיטה אפילו לטהרה מטומאת נבילה אי לאו דמטמאה בל"ז משום תקרובת ע"א וא"כ צריך להיות מה שפרש"י ולענין שבת דחייבי' אנטילת נשמה הוא דמחייב אע"ג דלאו שחיטה הוא וכו' קושטא דמילתא קאמר דלענין שבת לא בעי שחיטה כלל ואפי"ת דלא הוה שחיטה כלל נמי מחייב ומכאן תשובה למ"ש הרא"ה בבד"ה דאפי' למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ אסור באכילה משום דהאי גברא לא חזי לשחיטה והו"ל כנוחר ובהר"ן מסיים דהו"ל כמתה מאלי' דהלא מפ' מרובה מוכח להדי' דאפילו היכי דאוסר בהנאה משום תקרובו' ע"א אפ"ה חשיב שחיטה גמורה ומפרש"י והתוס' בפסחי' שם מבואר דהשחיטה מטהרה נמי מידי נבילה על כן יראה דלא קאמר הרא"ה דלא חשיב שחיטה אלא מדרבנן וכן יראה מלשון הר"ן ודלא כמו שהבין במשמרת הבית שם מלשון הרא"ה וכ"כ בת"ש סי' ד' ס"ק י"ד שכוונת הרא"ה דאסורה באכילה מדרבנן: **(הגה"ה והרשב"א במשה"ב הקשה על הרא"ה מהא דפריך ר"נ לר"ה מחתך בעפר הוא ולדעת הרא"ה תקשי לר"נ גופי' הא לאו שחיטה הוא ובספר כו"פ תי' דר"נ ידע דאיכא לאוקמי בחטאת העוף אלא דדחיקא לי' לאוקמי בחצי קנה פגום ואמטו הכי ניחא לדידי' דאימתי נעשה נבילה ברוב הקנה ואז נגמר שחיטתו בחוץ ובהדי הדדי קאתי ולא עמדתי על ס"ד דקושי' הרשב"א הוא כיון דלאו שחיטה הוא לא לחייב אשחוטי חוץ כלל וז"ל שם כיון דאין שחיטתו של זה אלא כנחירה אשחוטי חוץ לא ליחייב דהא אמרי' אשר ישחט ולא הנוחר עכ"ל וכן קשה נמי אהא דמוקי בחצי קנה פנו'

)** אולם יש להבין לשיטת התוס' דהיכי ששחט בה פורתא ונאסרה לגבוה נמי לא חייב משום שחוטי חוץ כיון דאינו מתקבל בפנים א"כ אדפריך, רב נחמן לרב הונא מחתך בעפר הוא לדידי' נמי תיקשי דהא במס' ע"א דף נ"ב יליף מכלים דאחז דאפילו במעשה כל דהו נמי אסור לגבוה ומייתי לה התוספת בשמעתי' דף מ"א ד"ה תא שמע ע"ש וא"כ כיון ששחט בה פורתא אסורה לגבוה ואינו מתקבל בפנים ואמאי חייב אשחוטי חוץ יש לומר דכלים דאחז לא מתסרי לגבוה אלא מדרבנן לחוד כדפרש"י להדי' בע"א שם וכן נראה מדברי התוס' שם דקנס חכמי' הי' (ומכאן תשובה למ"ש הת"ש סי' ד' סק"ט דדברי קבלה כד"ת דמי אפי' לפטור מכרת דשחוטי חוץ דא"כ תקשי לרב נחמן נמי ודוחק לומר דרב נחמן פליג אדרבי וס"ל כהס"ד דש"ס דהכננהו היינו דאטבלינהו)

איברא דשם בדף נ"ד דתניא איזהו נעבד כל שעובדי' אותו בין באונס בין ברצון ומפרש לה התם כגון שאנס בהמת חבירו והשתחוה לה ומוקי לה רב אדא בר אהבה כגון שניסך לה יין בין קרני' ומבואר בתוס' שם דגרע ממעשה כל דהו דגבי שחיטה כיון דלא עשה מעשה בגופה כלל ואפ"ה אסור לגבוה מדאורייתא דהא הבריית' מפרשה נעבד דאסור מה"ת דומי' דנעבד ברצון דהיינו בשלו ויראה דרב אדא בר אהבה קאי התם כרב הונא כמ"ש התוס' שם דיליף מדרב הונא דאוסר במעשה כל דהו בגופה אפי' להדיוט ה"ה בנסוך בין קרני' דלאו מעשה בגופה אסירא מיהא לגבוה מה"ת אבל לר"נ דהכא מצינו למימר דבמעשה כל דהו בגופה נמי לא אסירא לגבוה אלא