אגודת אזוב יורה דעה קח

כשאביו מצוה להביא לו גוזלות ומצאם בביה"ק הל"ת ממילא נדחית מפני העשה המוטלת עליו אפילו שאומר לו אביו היטמא אינו נעשה רשע ע"י כן שאינו מחויב למחול עכ"ד בקצרה

ואני אומר דודאי לדברי הרב שומעין הנה הנם רבותינו הסמ"ג והגמיי' הנ"ל שדבריהם ברורי' דזה לשון הסמ"ג עשין קי"ג אהא דאמר אני ה' כולכם חייבין בכבודי וכו' ולמדנו מכאן שבדבור לעבור אינו נחשב רשע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין שאם הי' נחשב רשע בדבור פשיטא שלא ישמע לו ולא הי' צריך קרא לזה ולא מצינו עונש בדבור אלא למסית בלבד שדיבר לאחד לעבוד (ע"ז) עכ"ל והנה במ"ש דדברי הרב ודברי התלמיד וכו' לכאורה אין משם ראי' אלא דלח מחייב כעושה מעשה אבל אכתי אפשר דמקרי רשע וחייב בדיני שמים ויראה שדעת הסמ"ג כדעת התוס' פרק הכונס דבדבור לבד אפי' בדיני שמים לא מחייב מטעם דברי הרב ודברי התלמיד וכו' והש"ך בח"מ סי' ל"ב הבי' ראי' לדבריהם מהא דאי' בסנהדרין פ' ז"ב דף כ"ט מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמר רבי שמלאי הרבה טענות הי' לו לנחש לטעון ולא טען דהו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד וכו' והתם דיני שמים הוה אלמא דבהך טענה דדברי הרב וכו' פטור אפי' מדיני שמים לבד המסית לא מפטר בטענה זו לפי שנצטוה שלא להסית כמ"ש התוס' שם (ר"ל דלא שייך גבי מסית דברי הרב וכו' דהרי הכתוב מחייבו מיתה גם אם לא שמע לו הניסת כנ"ל אולם מה שסיים הסמ"ג דלא מצינו עונש בדבור אלא למסית בלבד וכו' קשה הלא גם במעילה וטביחה ומכירה ושליחו' יד יש עונש בדבור כדאי' להדי' בקדושין מ"ג דבהנהו יש שליח לדבר עבירה ומחייב שולחן בדבורו ואי משום דבהנהו לא מחייב שולחן אלא במעשה השליח משא"כ במסית דאפי' לא שמע לו הניסת ולא עשה על פיו מחייב בדבורו לבד הלא בכאן נמי הבן עושה מעשה על פי האב ע"כ יראה דשפתיו ברור מללו דהכי נמי אין כאן אלא דבור בלבד ולא מעשה דמה שהבן עושה על פיו אין במעשה זו עבירה דהלא ברשות הוא עושה משום העשה של כיבוד דוחה ל"ת ואין כאן אלא דבור בלבד שמצוה לעבור על דת דהא גבי אב ליכא עשה ובמתכוין הוא אומר להעביר על דת והוה ס"ד דהסמ"ג דבדבור בלבד מקרי רשע כמו שכפל ושילש בדבריו שבדבור לעבור וכו' שאם הי' נחשב רשע בדבור וכו' דלא מצינו עונש בדבור וכו' (וכ"ה באמת דעת הש"ג שאם האב מכוין לזלזל במצות לא ישמע לו דרשע הוא) ע"ז השיב הסמ"ג דבדבורו לעבור לא מקרי רשע כמו שמצינו בכל דוכתי' דאמרי' דברי הרב וכו' ופטור בזה אפי' מדיני שמים כנ"ל אעפ"י שהסית את חבירו לעבור על ד"ת ועוד שחבירו עשה מעשה העבירה על פיו כ"ש בזה שאין במעשה הבן שעושה על פיו שום עבירה דלא מקרי רשע בדבורו לבד אפי' שמכוין לעבור על ד"ת דלא מצינו עונש בדבור לבד אף שלא נעשה מעשה העבירה על פיו אלא במסית לעבוד ע"ו דאפילו לא שמע לו חבירו ולא עשה על פיו מחייב לפי שנצטוה ע"ו שלא להסית משא"כ בכל התורה כולה ודלא כש"ג (ואפי' לדעת הש"ך בח"מ שם דאפי' היכי דאיכא למימר דברי הרב וכו' אפ"ה מחייב בדיני שמים היינו כשנעשה העבירה עי"כ שגרם מכשול העברה אבל אם נעשה העבירה פשיטא דפטור אפי' מדיני שמים ואפי' רשע לא מקרי בדבור בעלמא כנ"ל וא"כ דברי הסמ"ג והגהמיי' מיוסדים על אדני פו

ואפילו לדעת הש"ג דלעיל שסובר דמקרי רשע בדבור לחוד היינו כשמתכוין לזלזל במצות אבל אם מתכוין לטובתו לא וא"כ, משכחת לה דאומר לו אל תחזיר האבידה לחוד מפני שחס על טורח הבן שלא יחלש או שהוא שנא לבעלי' מפני שראהו לבדו עובר עבירה או שכפר לו ממון וכן באומר הטמא למת שהי' קרובו וריעו אשר כנפשו ורוצה לכבדו וכדומה ואכתי מנ"ל להתוס' דאיירי באומר לו עסוק, בכבודי להבי' גוזלות

אולם יתכן לכוין דברי התוס' עפ"י דברי התוס' ישנים פ' אלו נערות דף מ' אהא דאי' התם גבי אונס שאם היתה אסורה עליו באיסור לאו לא אתי עשה דלו תהי' לאשה ודחי ל"ת מטעם דאי אמרה לא בעינא לי' ליתא לעשה והקשו א"כ היכי ס"ד דליתי עשה דכיבוד וידחה ל"ת דאבידה הלא אם יאמר האב לא בעינא לכיבוד מי איתא לעשה כלל ותירצו וז"ל ויש לומר דהתם מ"מ מיד כשצוה האב הוה עשה לעשות מצותו עכ"ל ולכאורה אינו מובן דהא גבי אונס נמי מיד שאמרה בעינא לי' הוה עשה דלו תהי' לאשה ויראה דר"ל דגבי כיבוד איירי שאמר האב הבא לי גוזלות מאשר תמצא ואח"כ נזדמן לו עסק האבידה או שפרחו הגוזלות לביה"ק ואמר לו אביו אח"כ שיניח עסק האבידה ויביא לו הגוזלות או שיטמא דכבר חל העשה דכיבוד מיד כשצוה האב על הגוזלות קודם שנזדמן עסק האבידה והטומאה אמטו הכי גם אח"כ נשאר העשה בקיומה דלא שייך לומר בזה אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה דהא כבר איתא לעשה מקודם הל"ת משא"כ גבי אונס דהל"ת הוא קודם העשה וכיון דמתחילה הי' העשה במקום ל"ת ואז אי אמרה לא בעינא לא חיילא העשה מעולם וזהו שאמר מי איתא לעשה כלל ר"ל דמעולם לא חיילא העשה כנ"ל ולכן מזה הוכיחו התוס' בקדושין דאיירי שאמר לו עסוק בכבודי להבי' גוזלות וכנ"ל דאי אמר לו אל תחזיר בחנם לא איצטריך קרא דלא ישמע לו כיון דהעשה היא מעיקרא במקום ל"ת ואי אמר לא בעינא לכבוד או הוה שתיק לא הי' כחן עשה מעולם פשיטא דלא דחי ל"ת כמו גבי אונס וא"ש

אמנם מוהריק"ו ז"ל הבי' שם דברי התוס' הללו ולא נסתייע כלל מראש דבריהם הנ"ל רק מסוף דבריהם שכתבו דאפי' למ"ד כיבוד משל בן היינו דוקא להניח לאביו לעשות רצונו בממונו לפי שזהו גוף הכיבוד אבל באבידתו כיון שאין האב נהנה באבידה עצמה אין הבן חייב להפסיד האבידה בשביל אביו עכ"ל וסיים מוהריק"ו ע"ז וכ"ש למ"ד משל אב ועוד כ"ש וכ"ש היכא שאין הבן מניח מלעשות כבוד אביו המוטל עליו בשביל אותו מעשה שהאב מצוה עליו שלא לעשות ע"ש ר"ל דכמו שמחלקי' בהדי' למ"ד כיבוד משל בן בין דבר שהאב נהנה בו שהוא גוף הכיבוד לדבר שאין האב נהנה בו ה"ה וכ"ש למ"ד כבוד משל אב ומ"ש התוס' שאין הבן חייב להפסיד האבידה דמשמע הא שלא במקום הפסד יש בו מצות כיבוד משום דקיימי התם אגוף מצות כבוד במה שצוה לו האב לעסוק בכבודו בהבאת גוזלו' שהוא דבר שיש להאב הנאה דאפ"ה פטור משום הפסד ממונו כמו למ"ד כבוד משל אב שדוחה הפסד ממונו לגוף מצות כבוד ה"נ למ"ד משל בן במקום שאין לאב הנאה בגוף הממון דבכה"ג מודה דאין הכיבוד משל בן ודינו כמו למ"ד משל אב שאינו חייב להפסיד ממונו בשביל אביו אבל אם כל עצם הציווי הוא רק בדבר שאין להאב הנאה אין בו מצות כיבוד כלל אפילו שלא במקום הפסד ועכ"פ מבואר מדברי התוס' דכל שהאב מצה בדבר שאין לו הנאה אינו מעיקר מצות כבוד ולא משום מצות מורא דאל"כ למה לא יהי' גם זה משל בן כמו עיקר מצות כבוד למ"ד משל בן דמאי שנא כבוד ומ"ש מורא הלא גם שניהם הוקשו לכבוד ומורא המקום ב"ה אלא ודאי דדבר שאין לאב הנאה אין בו עכ"פ עשה של תורה כמ"ש הרשב"א ז"ל ביבמות שם כמובא למעלה וא"כ יגיד עליו שמסוף דבריהם ניכר ונודע כוונת בראש דבריה' שכתבו דאם אמר לו האב אל תחזיר בחנם לא איצטריך קרא דלא ישמע לו הוא מטעם שכתבו בסוף דבריהם דכל שאין להאב הנאה בדבר הציווי אינו מגוף מצות כבוד ועכ"פ אין בו עשה של תורה שידחה אפי' ל"ת גרידא כמ"ש הרשב"א ז"ל וכ"מ פשטא דהש"ס שלא לחנם אמרו איזהו כיבוד מאכיל ומשקה וכו' ולא אמר בכלל שיעשה כל רצונו משמע דוקא כגון הני שיש לאב הנאה וקורת רוח בהם אבל דברי' שאין להאב הנאה אינו במצות כבוד ומ"מ מלשון הרשב"א ז"ל שכתב שאין בו עשה של תורה יראה דעכ"פ יש בו מצות כבוד מדרבנן אבל מדברי התוס' אין הכרע שיהי' אפי' מדרבנן כמש"ל ואפי"ת דבדבר שאין לאב הנאה יש בו מצות כבוד מדרבנן זהו דוקא במילי דאבוה כגון שהאב אומר לו שיאמר אחר בהמתו דעלה קאי הרשב"א ז"ל שם או שאומר לו העבר לי חביות שלי ממקום למקום שאין לו בו הנאה אבל במילי דבן שיעשה הבן לעצמו דלא שייך האב בגוה ס"ל למוהריק"ו דאין בו משום מצות כיבוד כלל אפילו מדרבנן

ומה שתמה למעכ"ת ע"ז מהירושלמי בעובדא דאמי' דרבי ישמעאל רצונו של אדם זהו כבודו הנה מלבד מה שיש לדחות דלא אמרו זה אלא כלפי רבי ישמעאל שהי' מונע לאמו לרחוץ רגליו ולשתות מי הרחיצה מפני שהי' סבור שהוא דבר של בזיון לאמו ואסור לו להניחה שתתבזה על ידו ע"ז השיבו לו דכיון שהוא רצונה מגודל אהבתה אותו אין זה בזיון לה ואינו נראה כמבזה אמו דרצונו של אדם הוא כבודה כלומר שאינו בזיון לכן יניחנה על מנהגה ואולי איסורא נמי איכא למנוע דבר זה ממנה כיון שהי' לה צער מזה כדאיתא התם אבל לעולם אין הרצון מכלל הכבוד אולם גם שנאמר שהדברים כפשטן הלא כבר כתבנו דלהרשב"א ז"ל ג"כ הוא מכלל הכיבוד מדרבנן והיינו משום שאמרו רצונו של אדם הוא כבודו וגם על מוהריק"ו ז"ל אין מזה טענה כלל דלא אמר שאין זה מכלל הכיבוד דאין ה"נ דרצונו של אדם הוא כבודו אלא דס"ל דבמילי דבן שהוא עושה לעצמו אינו מחויב לעשות רצנו כדי לכבדו כמו שאינו מחויב לכבדו בממונו וכ"ש לפי מה שנתבאר דאפילו במילי דאבוה כל שאין לאב הנאה מאותו דבר אינו מחויב לעשות רצונו אלא מדרבנן משום דרצונו זהו כבודו שיתכן לומר דבמילי דבן שעושה לעצמו לא חייבוהו רבנן לשמוע להאב וז"ל מוהריק"ו שם נראה לע"ד שאין כח ביד האב למחות ביד הבן (שלא ליקח אשה פלונית הישרה בעיניו) דאפילו לענין ממון קיימל"ן כמ"ד משל אב כ"ש הכא שהוא דבר השייך בצערא דגופא שיניח האשה אשר חפץ בה וכו' ועוד דעד כאן לא מיפלגי אם משל אב אם משל בן אלא בדבר דשייך האב בגוה אבל במילתא דלא שייך האב בגוה כי הכא פשיטא שאין כח באב למחות ביד בנו לא משום כבוד ולא משום מורא עכ"ל הרי דבין בתחילה