אגודת אזוב יורה דעה קז

ליה מינה להכלימ' הלא לא יחסר לו כלום אלא ודאי דאיירי שהארנקי של בן ואין לו להאב במה לשלם בענין שיש בו חסרון ואפ"ה לא יכלימם משום דכבוד הוא אפי' משל בן ועלה משני דלעולם איירי בשההפסד הוא של האב שיחזור להשתלם ממנו ונ"מ טובא להבן בזה משום דראוי ליורשו כגון שהוא בן יחיד שראוי לירש כל הארנקי ובהכי ניחא טפי הא דמשני בראוי ליורשו דלפרש"י שהארנקי הות של האב אכתי מאי רבותא דשלא יכלימו הלא שלו הוא וכי לא יוכל לעשות בשלו מה שירצה ומי יאמר לו מה תעשה אבל לפי הנ"ל דהארנקי הוא של הבן שפיר יש מקום להכלימו ולמונעו מלהפסיד את שלו אע"פ שיוכל להשתל' אח"כ ואהא קאמר דאפ"ה אסו' להכלימ' ויתכן שגם שאר הפוסקי' יודו להרמב"ם בזה כשיוכל לחזור ולהשתל' מן האב שאסור להכלימ' דהו"ל כיבוד שאין בו חסרון כיס ועוד מטעם הא דאית' בפ' אלו מגלחי' דף י"ז אם ממון נתחייבתי לך נדוי מי נתחייבתי לך ע"ש

אמנם שאין אנו צריכין לכל זה לפמ"ש הטור בשם הרמ"ה והביאו הרמ"א בהגה"ה שם דאפילו בארנקי של בן דוקא קודם שזרק לים יכול הבן להכלימו כדי למנעו אבל אחר שזרקן מה דהוה הוה והשתא הו"ל כיבוד שאין בו חסרון כיס ואסור להכלימו ע"ש והרי פשט לשון הרמב"ם מורה דאיירי אחר שכבר זרקן לים דאסור להכלימו שהרי כתב אפילו נטלו כיסו של הבן והשליכו בפניו לים משמע שכבר נטלו וכך עלה במחשבה תחלה לפני בהשקפה ראשונה ושוב מצאתי בלח"מ שם שפי' כן הדיא אלא שצריך ליישב גם דעת הרמ"ה דא"כ מאי פריך מעיקרא למ"ד משל אב למאי דס"ד שהארנקי של בן נימא דאיירי אחר שזרקו לים וכבר הרגיש הלח"מ בזה ותי' דלשון הברייתא דכדי שיטול ארנקי ויזרקנו משמע קודם שזרקו ע"כ וזה עולה יפה ליישב דברי הרמ"ה אבל דברי הרמב"ם ז"ל עדיין אינו מיושב א"כ למה הניח את הדבר האמור בברייתא והביא דבר אחר במקומו ואפילו נאמר דלשון הברייתא שלא יכלימם לעולם בין לפני זריקה בין לאחר זריקה דמדאמר כדי שיטול ארנקי משמע קודם זריקה ומדאמר ויזרקנו ולא אמר וירצה לזורקו משמע גם אחר זריקה ופריך למ"ד משל אב מהא דמשמע שגם קודם זריקה אינו יכול למונעו ואהא מוקי לה בארנקי של אב אבל בהא דלא יכלימנו אחר זריקה הוא אפי' בארנקי של בן והן הם דברי הרמב"ם ז"ל אכתי קשה למה שביק הרמב"ם גם אידך חלוקה דאיתא בברייתא שלא יכלימנו קודם זריקה כדי למונעו אם הי' ארנקי של אב

לכן יראה לע"ד דודאי הברייתא איכא לפרושי ולאוקמה הכי והכי ואפי' הכי פריך שפיר דיש להבין במה דסיים הש"ס בהך שינויא דראוי ליורשו וכדרבה בר ר"ה מהצורך עוד להא דרבה בר ר"ה ומה ענינו לכאן ויראה משום דעדיין קשה נהי דנפקי' מינה להבן בזה משום דראוי ליורשו אכתי פשיטא ומאי קמל"ן בזה דלא יכלימנו דהלא מ"מ של האב הוא וכל אדם יכול לעשות בשלו מה שירצה ומהי תיתי להכלימו ולפוטרו מכיבוד אב בענין זה ע"ז אמר דאין הכי נמי דלענין החיוב אין רבותא בזה ומילתא דפשיטא היא שיתחייב בזה רק דהרבותא הוא משום שאעפ"כ קשה לעמוד בדבר זה שיראה שהאב בשגעון ינהג לאבד ממון חנם וישתוק ולא ידבר לו כלום כדאשכחן לרב הונא שהיה מנסה לבנו רבה בדבר זה וכיון שכן מצינו למימר דהיינו דפריך מעיקרא ואי משל אב מאי נ"מ אלא ודאי שהארנקי הוא של הבן וליכא לאוקמה לאחר זריקה לחוד ומשום דמה דהוה הוה ועכשיו הוא כיבוד שאין בו חסרון כיס וכנ"ל קשי' ומאי קמ"ל בזה דמהי תיתי לפוטרו הלא מה שעבר אין אלא ודאי דאיירי בארנקי של בן וקודם זריקה דאתי לאשמועינן דמצות כיבוד הוא משל בן ואפילו בהפסד גדול כזה ולזה משני דלעולם מצינו למימר דאיירי אפילו בארנקי של אב ובראוי ליורשו ולא בא לאשמועינן לענין החיוב דפשיטא דמחייב בזה רק הרבותא הוא משום שקשה לעמוד בנסיון הזה וכדרבה בר ר"ה וכו' והשתא דאתינא להכי מצינו לפרושי דאיירי אפילו בארנקי של בן ולאחר זריקה דמילתא דפשיטא היא שאינו רשאי להכלימו משום מאי דהוה הוה אלא דהרבותא הוא ביורש לעמוד בנסיון הזה שיראה באבדן ממונו וישתוק והמתרץ לא אתי אלא לאפוקי מסברת המקשה שהקשה דאי משל אב מאי נ"מ וכ"ש דמאי רבותי' עלה קאמר דבשל חב נמי נ"מ בראוי ליורשו והרבותא הוא משום דקשה לעמוד בנסיון הזה כדרבה בר ר"ה וכ"ש דמתוקמי שפיר בארנקי של בן ולאחר זריקה שיש בו נסיון ביותר שיראה באבדן ממונו וישתוק ואמטו הכי נקט הרמב"ם הנסיון היותר גדול דהיינו אפילו בארנקי של בן אחר זריקה דהברייתא מתפרשה שפיר גם בכה"ג

וע"פ זה אצטמיד ביותר ג"כ הדרך הראשון שכתבנו למעלה דמצינו לפרושי אפילו בארנקי של של בן וקודם זריקה אלא דאיירי שיש להאב נכסים שיחזור וישתלם ממנו עד פ"א דהשתא אין בו חסרון כיס אלא דקשי' ליה להמקשה א"כ פשיטא ומאי קמ"ל ומזה הכריח דאיירי בארנקי של בן ובמקום חסרון כיס שאין להאב לשלם משא"כ למאי דמשני ליה דלא אתי לאשמועינן מידי לענין חיוב רק לענין הנסיון שפיר איכא לאוקמי בהכי דהוה נסיון ביותר ובפרט בראוי ליורשו כנ"ל אולם פשט לשון הרמב"ם ז"ל מורה דאיירי אחר זריקת הארנקי כמ"ש הלח"מ ודוק מינה הא קודם הזריקה יכול להכלימו כדי למונעו ולא חיישינן לצערא דאבא דלא עדיף מכבוד שהוא משל אב ולא משל בן הפך דברי מוהריק"ו והב"י וכ"ת שמחלקין ביניהם אלא שיש לבע"ד מקום לחלק ולומר דשאני הכא שהאב גורם לעצמו הצער הזה במה שאין דרך בני אדם לעשות כן וכ"ש להצטער משא"כ בצער אחר שראוי להצטער בו כמש"ל בישוב דברי הר"ן לחד שינויא ומ"מ אין זה מוכרח כיון דמשני הר"ן ז"ל עוד שינויא אחרינא וגם לפום שינויא קמא דהר"ן אינו ענין לנדון דידן שהצער הוא בשב ואל תעשה דודאי לא עדיף מכבוד כמו שהוכחנו למעלה

מ"מ הדין דין אמת דעד כאן לא קאמר מהריק"ו אלא בדבר שאין ראוי להאב להצטער מעניינו כנדון דידיה שהי' הבן חפץ ליקח אשה פלונית והיא הוגנת לו דהא אתי עלה מטעם שהוא מילי דהבן דלא שייך האב בגוה משא"כ בדבר שיגיע להאב צער מענינו שראוי לו להצטער מגוף הדבר הא ודאי דשייך האב בגוה שיצטער בזה ועל כן התנה מוהריק"ו שם שתהא אשה ההוגנת לו הא אם היתה אשה שאינה ראוי' לו לפי כבודו וכבוד משפחתו שיגיע מזה צער להאב אע"פ שהוא מילי דהבן חייב לשמוע להאב בשביל שלא יצטער וכן יש להכריח זה מדברי מוהריק"ו גופי' שם דאל"כ קשיא דידי' אדידי' שהרי הביא לשם תשו' הרא"ש שהביאו הטור ושו"ע סעיף ט"ז דאם צוה האב לבנו שלא ידבר עם פלוני ולא ימחול לו על מה שעשה לו עד זמן קצוב שאם הבן רוצה להשלים אין לחוש לציווי אביו מפני שאסור לשנוא שום יהודי ולאו כל כמיני' להעבירו על דת וכו' ועוד שאין האב עושה בזה מעשה עמך ואינו צריך לכבדו ע"ש (בכ"מ ט"ו סי' ה') משמע הא אם לא הי' בזה שום עבירה הי' צריך לשמוע לו שלא לדבר עם פלוני ולא להתפייס עמו אעפ"י שהוא מילי דהבן דלא שייך האב בגוה דמה לו להאב במה שהבן מדבר עם פלוני ואיך כתב מוהריק"ו שם מיד אח"ז בפשיטות דבמילי דבן דלא שייך האב בגוה א"צ לשמוע להאב שאין בזה משום מצות כיבוד ולא משום מצות מורא אלא ודאי כדאמרן דשאני התם אותו שהי' דבר של צער כיון שאותו פלוני עשה לו רעה וראוי לשנאותו מן הדין ומ"ש הרא"ש שהאב לא היה עושה מעשה עמך בזה היינו משום שאח"כ רצה אותו פלוני לפייסו ולא קבל אבל מ"מ זולת זה הי' ראוי לשנאתו שנאה גמורה כיון שעשה לו רעה ואם יתפייס הבן עמו ודאי יגיע להאב מזה צער גדול במה שבנו משלים עם שונאו ואינו חושש על הרעה שעשה לו וכיון שהוא דבר של צער ודאי שייך האב בגוה מש"ה הוצרך הרא"ש לטעם שעובר טל ד"ת בזה ואעפ"י שנראה קצת מלשון השאלה שהאב ציוה כן לפני מותו ממה שאמר לו עד זמן קצוב והשאלה הי' אחר שכבר מת האב מ"מ יש לומר דהרא"ש אתי לאשמועינן דאפילו בחיי האב לא הי' צריך לשמוע לו אע"ג דשייך בגוה משום הא דאמר שעובר על ד"ת (ואולי גם אחר מות האב נמי שייך בגוה הואיל וצוה ע"ז. הרואה שאינו חושש לדבריו ידמה ששנאת האב הי' שנאת חנם ויש בזה זלזול להאב). ולכאורה קשה על הרא"ש וביותר על השואל דקארי לה מאי קארי הלא זיל קרי בי רב הוא שמצינו ביהונתן ב"ש שהי' אוהב לדוד וכרות עמו הברית אע"פ ששאול אביו הי' שונאו והיה מקפיד על אהבת יהונתן בזה (כמ"ש שמואל א' כ"ב) ואין גולה אזני בכרות בני עם בן ישי כי הקים בני את עבדי עלי לאורב וגו' ואעפ"כ לא שמע יהונתן ויראה דשאני בנדון הרא"ש שאע"פי ששנאת האב הי' שלא מן הדין כמ"ש הרא"ש שלא הי' האב בזה הדבר עושה מעשה עמך היינו במה שלא רצה להתפייס מ"מ לא הי' בזה שנאת חנם שהרי הי' שונאו מפני הרעה שעשה לו בתחילה משא"כ שנאת שאול לא הי' רק שנאת חנם מתחילה ועד סוף ותו מדכתב הרא"ש בסוף דבריו ועוד לא הי' האב בזה עושה מעשה עמך מכלל דבתחילה ר"ל שגם עם הי' שנאת האב כדין בשביל שעשה לו רעה ולא רצה לפייסו עם כל זה אין לבן לשנוא אותו בעבור האב וזה לא נשמע מהא דיהונתן ב"ש כנ"ל וע' בתה"ד סי' מ' משם בארה ג"כ שאפילו במילי דבן שהוא עושה לעצמו אם יגיע להאב צער מזה חייב לשמוע לו ופשוט הוא

ונשוב לדברי מוהריק"ו דלעיל הנה מעכ"ת בתחילה עלה במחשבה לפניו לסייע דברי מוהריק"ו מדברי התוס' קדושין ל"ב ד"ה ר"י אומר וכו' שכתבו אהא דאיתא ביבמות פ"ק דף ה' יכול אמר לו אביו אל תחזור האבידה ישמע לו היינו שאומר עסוק בכבודי דאל תחזור בחנם לא אצטריך קרא וכו' עכ"ל דר"ל מטעם דברי מוהריק"ו הנ"ל דכיון שהוא מילי דבן דלא שייך האב בגוה אין בו מצות כבוד כלל ותו השיא דבריהם לכוונה אחרת עפ"י דברי הסמ"ג שהקשה תיפוק ליה דלא ישמע לו בזה כיון שמצוה לעבור על דברי תורה הרי הוא רשע ואינו חייב בכבודו ותי' דבדבורו לא מקרי רשע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכו' וכ"כ הגמיי' ותמה עליהם דהאיך שייך לומר בזה דברי מי שומעין לפום מאי דס"ד דמחויב לשמוע לדברי האב וא"כ דמי' לחצר בפ"ק דב"מ דף י' דמחייב אפילו לרב סמא וכ"ש לרבינא וע"כ הניח דברי הסמ"ג והגמיי' בתימה (וכה"ג הקשה בס' המקנה ומפרש שם דאיירי שהאב שוגג או מוטעה) ואמטו הכי פשיטא להו להתוס' דבאומר אל תחזיר בחנם דלא ישמע לו כיון שמצוה אותו לעבור עבירה מה שאינו רשאי לצוות כן אבל