אגודת אזוב יורה דעה קו

אשטרא אפ"ה קני שטרא שלא מדעתו דלא גרע ידו מחצירו דקונה לו שלא מדעתו ואע"ג דהתם ודאי ידע דשטרא דהפקירא הוא ועם כל זה לא נתכוין לקנות אפ"ה קני כמו שפסק הש"ע שם הרי דאפילו במציאה ס"ל דאין חילוק בין היכי דלא ידע כלל להיכי דידע ולא איכוין לקנות כ"ש בדעת אחרת מקנה דאין מקום לחלוקה זו וכיון שכן אפילו להתוס' שהמציאו חלוקה זו גבי מציאה ונכסי' הגר מ"מ הבו דלא לוסיף עלה מדעתינו להמציא עוד חלוקה זו גם בדעת אחרת מקנה באין אונס והכרח כלל בשגם שאינו מן הסברא לחלק בהכי גבי דעת אחרת מקנה דטעמא משום הקנאת הנותן דמכוין לאקנויי שעולה במקום כוונת המקבל במידי דזכות הוא לו מה לי דלא ידע המקבל כלל או ידע ולא איכוין ש לקנות דא ודא אחת היא כנ"ל

בהא נחתי ובהא סלקי שאין לפקפק ולגמגם במכירת חמץ שלנו עפ"י ב"ד כדת של תורה ומ"מ לכתחילה טוב ונכון הדבר למכור לאיש היודע בטיב מו"מ שיש לו דעת לכוין לקנות כמו שאומרים לו ועכ"פ שיהי' המכירה בזול כמו שדקדק בתה"ד סי' ק"כ וכתב שימכרנו לו בדבר מועט ונתבאר לעיל באות ג' (ואין לחוש לאונאה וביטול מקח אם הוא בכדי שאין הדעת טועה כדאי' בפ"ה דב"ב דף ע"ח ובח"מ סי' ר"כ סעי' ח' (ועפ"ז מסולק טענת הש"ך בח"מ סי' ס' ס"ק ה' ע"ש) ואם הוא בכדי שהדעת טועה צריכין הב"ד להתנות ע"מ שלא יהי' להבעלי' טענת אונאה או ביטול מקח וכל זה צ"ל ברשות בעלים ע' ח"מ סי' קפ"ב) אבל בדיעבד אין לחוש ותו לא מידי: דברי ידידו הק' משה זאב בעהמ"ס מה"צ ואג"א

שאלה טז

בעז"ה יום ב' י"א כסלו תק"צ פ"ק בילאסטאק יצ"ו שלום למר למר ולתורתו היא אומנתו אשרי יולדתו והורתו ה"ה כבוד אהו' תשב"ל ידידי הרב המופלג בתורה ויראה החריף ושנון חכם המושלם הספ' מו"ה בנימין נ"י

מכתבו הק' הגיעני לנכון בעש"ק העבר סמוך לערב מגילה עפה כתובה מזה ומזה במידי דאיתא בשאלה שאלת חכם ותשובתו בצדה דמצדד אצדודי להקל באיסור חדש לעצמו בשביל כבוד אביו הרב נ"י אשר גזר עליו בגזירת כבוד אב שלא יתנהג בחומר' איסור חדש אלא שנתחבט בדברי מוהריק"ו שורש קס"ז והביאו הרמ"א ססי' ר"מ בהגה"ה דאין מצות כבוד ומורא האב אלא במידי דשייך האב בגוה כגון מאכילו ומשקהו או לא ישב במקומו אבל במידי דלא שייך האב בגוה כגון שהבן חפץ באשה פלונית לקחתה לו לאשה כי ישרה היא בעיניו אין כח ביד האב למחות בו אם הוגנת לו כיון שהוא מילי דבן לעצמו ואין האב שייך בגוה וה"נ בנידון זה זהו תורף שאלתו

תשובה הגם ששאל כהוגן וגם בתשובתו ע"ז פלפל בחכמה עם כל זה הי' עלי כהוגן כדרכי מאו כי איש חלוש אנכי והגיעו ימי הזקנה אשר אין לי חפץ עוד בעיון וכ"ש בכתיבה ומה גם כי רבו טרדותי אשר הקיפוני בהקפת כל הראש הא במילי דשמיא והא במילי דמתא ודעלמא מה שהוא הכרחי וא"כ תורתי אימתי נעשית ומתי אעשה גם אנכי לביתי לאהדר תלמודאי וכמעט נגמר בדעתי שלא להשיב כלל לולא שראיתי מתוך מכתבו שכוונתו רצוי' לש"ש כאשר גלה דעתו בסוף דבריו שאינו מבקש רק להשיבו בקצרה מה שדעתי העניה נוטה בזה לפסק הלכה ומסוף דבריו נשמע שגם ראש דבריו אמת והכל לש"ש לכן אשיב כאשר עם לבבי בקצרה אשר יאמר כי הוא זה

הנה בראש דבריו סייע דברי מוהריק"ו הנ"ל מדברי התוס' ביבמות ה' ד"ה הכשר וכו' וקדושין ל"ב ד"ה ר"י שכתבו דהא דאמרו ביבמות שם וב"מ ל"ב יכול אמר לו אביו אל תחזיר אבידה ישמע לו ת"ל וכו' היינו שאומר לו אל תחזיר ועסוק בכבודי דאל תחזיר בחנם לא איצטריך קרא עכ"ל והיינו משום דאל תחזיר בחנם כיון שאין לו לאב הנאה מזה ולא שייך בגוה אין בזה מצות כיבוד אב כלל וכ"כ הרשב"א בחדושיו ליבמות שם בהדיא וז"ל שאין עיקר הכבוד אלא במה שיש לו בו הנאה כדאמרינן איזהו כיבוד מאכילו ומשקו וכו' אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו בו הנאה של כלום כבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפילו לאו גרידא וכו' ע"ש. אולם מעכ"ת השיא דברי התוס' לכוונה אחרת. ושוב צדד כ"ת בנדון דידי' שיש לאביו צער מגוף הנהגה זו שמונע עצמו ממאכלים ומשקים הצריכים לשמירת הבריאות ודואגים שלא יבא ח"ו לחלישות הגוף אפשר שגם מהריק"ו יודה בזה ע"פ מ"ש הר"ן ז"ל בקדושין בעובדא דדמא בן נתינה] אליבא דמ"ד כיבוד הוא משל אב ולא משל בן וקיימ"ל כוותי' היינו דוקא כיבוד לחוד אבל במקום שיש צער לאב הוא אפילו משל בן דוה עדיף מכבוד וה"ה בנדון דידי' נמי כיון שיגיע לאביו צער מהנהגה זו אפי' לטורח מאד עסק הכתיבה והעיון להשיבו שהוא במילי דהבן נמי יש בו מצות כבוד וכה"ג כתב מהריק"ו עצמו שש וכן הב"י והכ"מ פ"ו מה' ממרים על דברי הרמב"ם דצער האב הוא אפי' משל בן דעדיף מכבוד עכ"ד: לע"ד אין זה ענין לנדון דידי' דהרי בתה"ד סי' מ' כתב להדיא שאין לחלק בין צער האב לכבוד אב והביאו ג"כ בד"מ וכדי להשוות דבריהם בהכרח לומר דעד כאן לא כתב הר"ן דצער האב הוא אפילו משל הבן ועדיף מכבוד אב אלא כשצריך לצערו בידים כעובדא דדמא בן נתינה שהי' צריך להקיץ את אביו משנתו ולשנו' מקומו ובכה"ג איירי נמי מוהריק"ו שם והב"י וכ"ת שם גבי זרק ארנקי של בן לים שלא יכלימו הבן ויצערו בידים אבל בצערא דממילא גם הם יודו להרב בתה"ד דלא עדיף מכבוד ותדע שהרי הסכמת הפוסקים הוא למאי דקיימלן כבוד משל אב ולא משל בן אפי' שאין לאב ויש לבן חין הבן חייב לפרנסו אלא כשיעור שיחוייב מתורת צדקה אע"פ שלא יספיק זה להאב ויבלה ימיו בחיי צער או יצטרך האב לחזור על הפתחים אפ"ה אין הבן מחוייב להספיקו משלו הרי דאפי' ובמקום צערא אין הכיבוד משל בן כיון שהוא צערא דממילא ובשב ואל תעשה וה"ה בנדון דידיה שצער האב הוא צערא דממילא ובשב ואל תעשה שנמנע מלאכול חדש בכה"ג ודאי לא עדיף צער מכבוד וכנ"ל

ושוב בעיקר חלוקה זו שכתב הר"ן שם בשינויא קמא צ"ע טובא דלא משמע כן בש"ס פ"ק דקדושין דף ל"ב דפריך למ"ד משל אב מהא דתניא עד היכן כבוד אב כדי שיטול ארנקי בפניו וישליכנו לים ולא יכלימנו וקס"ד דהיינו ארנקי של בן ומאי קושיא הא בלצערו בידים מודה כ"ע שהוא אפילו משל בן ועוד דמוקי לה התם בארנקי של אב הא של בן רשאי להכלימו ולצערו בידים. ולישב דברי הר"ן ז"ל צריך לומר דשאני התם שהאב פושע בנפשו וגורם לעצמו הצער הזה כי בשגעון ינהג במה א דרך בני אדם לעשות כן וכ"ש להצטער במניעתו והואיל והוא גרם לעצמו הצער הוה אין לחוש לצערו ולא עדיף מדין כבוד שהוא משל אב ולא משל בן משא"כ בעובדא דדמא בן נתינה שהיה האב ישן ולא פשע בכלום ומ"מ כבר כתב הר"ן שם עוד תי' אחר דעבורי רווחא לא חשיב פסידא כמו שחייב לבטל מלאכתו אפילו למ"ד משל אב והך שנויא בתרא דהר"ן קבע הרמ"א להלכה בסעיף ח' בהגה"ה אולם מוהריק"ו ז"ל דקאי אהך דזריקת ארנקי גופיה וכתב דאפילו בארנקי של בן אסור להבן להכלימו ולצערו כדי למונעו אפילו למ"ד כבוד משל אב ולא משל בן משום דצערא עדיף מכיבוד הוא ודאי נגד סוגיו' הש"ס דלעיל ומה שהוציאו כן מלשון הרמב"ם ז"ל לע"ד משם ראיה להפך כמו שיתבאר בעזה"י וז"ל

הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' ממרים דין ז' עד היכן כיבוד אב ואם אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם וכו' וכ"ה בש"ע סעיף ח' הרי דס"ל להרמב"ם ז"ל דאפילו בארנקי של בן לא יכעוס כנגדם ולא יכלימם מזה הוציא מוהריק"ו דהרמב"ם לחלק יצא בין כיבוד אב שהוא משל אב כמו שפסק הרמב"ם גופי' שם ובין צער האב שהוא אפילו משל בן דעדיף טפי מכיבוד וכ"כ הב"י וכ"ע שם וכבר הרגיש הב"י וכ"מ שם שהוא נגד סוגי' הש"ס דפריך אמ"ד כבוד משל אב מהא דתניא עד היכן כיבוד אב כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו ואי אמרת משל אב (פרש"י שהארנקי של אב) מאי נפקא לי' מינה ומשני בראוי ליורשו וכי הא דרבה בר ר"ה וכו' משמע דלמ"ד משל אב אם הארנקי של בן רשאי להכלימו וכיון שהרמב"ם פסק כמ"ד משל אב האיך כתב שגם בארנקי של בן אינו רשאי להכלימו ותי' שם כמוהריק"ו הנ"ל דדוקא כיבוד הוא משל אב אבל שלא לצערו הוא אפילו משל בן ומאן דמותיב לא אסיק אדעתיה לפלוגי בהכי והמתרץ הו"מ לשנויי ולפלוני בהכי אלא דאהדר ליה לפום שיטתי' דלא הוה מפליג בינייהו עכ"ל ולכאורה אינו מובן דכיון דהמקשה ודאי לית ליה חלוקה זו וגם דברי המתרץ מראין כן מנ"ל להרמב"ם ז"ל לפלוגי בהכי ולמימר דהמתרץ פליג על המקשה בזה ויראה שנשען על דברי הר"ן דלעיל בשנויא קמא וס"ל דמהך עובדא דדמא בן נתינה הוציא הרמב"ם חלוקה זו ובהכרח לומר דהמקשה לא אסיק אדעתיה חלוקה זו והמתרץ אהדר ליה לפום שיטתיה וכבר נתבאר שמדברי הר"ן בעובדא דדמא בן נתינה אין ראי' לכאן שהוא גרם לעצמו הצער הזה במה שאין דרך בל אדם לעשות כן ולהצטער בצער הזה וכנ"ל ועוד שהר"ן כתב עוד שינויא אחרינא רויחא לשם וא"כ אין משם הכרח להוציא הסוגיא מפשטה

אולם לע"ד יתכן ליישב דברי הרמב"ם גם לפי דרכם דעד כאן לא כתב הרמב"ם דאפילו בארנקי דבן לא יכלימם היינו לכעוס כנגדם לצערם אבל פשיטא שיכול לתבוע את האב לדין ולהוציא מידו מה שהפסידו כמ"ש הטור בשם הרמ"ה והביאו הרמ"א בהגה"ה וא"כ יתכן דהרמב"ם איירי שיש להאב ממון כדי להתפרע ממנו פרעון שלם בלי שום חסרון וכיון שיכול לחזור ולהתפרע מן האב לא יוכל להכלימם ולצערם דהו"ל כיבוד שאין בו חסרון כיס דהיינו משל אב שהרי יחזור להשתלם ממנו והיינו דפריך אי משל אב דהיינו שהארנקי של אב או שהוא של בן ויוכל לחוור ולהשתלם מן האב בענין שאין בו חסרון כיס דהיינו משל אב מאי נפקא