אגודת אזוב יורה דעה קג

בגיזה ועבודה הואיל וכבר יצאו לחולין לשחוט ולאכל במדינה ולא חזו לגופי' ולא לדמי ואע"ג דהוה חזו להקרבה קודם המום והלא בכור בע"מ נמי א"צ פדיון ומותר לשחוט ולאכל במדינה ואפי' לעכו"ם שרי להאכילו רק שאסור בגיזה ועבודה כפסולי המוקדשין ואמאי פליג ר"מ בבכור שאחזו דם דהוה כבכור בע"מ ואוסר להטיל בו מום מדין תורה ומה בינו לפסולי המוקדשין שנפדו דלא חזי נמי אפילו לדמי והא תינח להך שנויא דהתוס' שם דף ל"ד ע"א ד"ה אי לימא וכו' שכתבו דבכור שאחזו דם אינו אלא כבעל מום עובר ואסור לשחוט עליו במדינה מדין תורה וכן הוא מסקנת הרא"ש להלכה וסתם הש"ע כוותי' בסי' שי"ג סעי' ה' דהשתא ודאי לא דמי לפסולי המוקדשין שנפדו שיצאו מקדושתן לגמרי ומותר לשחטם ולאכלם במדינה משא"כ בבכור שאחזו דם דלא הוה אלא מום עובר ואסור לשחוט במדינה מד"ת ואמטו הכי אוסר ר"מ להטיל בו מום מן התורה (מה"ט נמי לא דמי לקדשי' בזה"ז דאין בהם משום שחוטי חוץ לפר"י) אולם לשנויא קמא דהתוס' שם דס"ל דבכור שאחזו דם חשיב מום קבוע דמותר לשחוט עליו במדינה מדין תורה ואין בו איסור שחוטי חוץ אלא משום גזירה דרבנן דאתי לאחלופי בתם דהשתא מדין תורה דמי ממש לפסולי המוקדשין שנפדו דמודה ר"מ דשרי להטיל בהם מום ואמאי פליג ר"מ אדרבנן גבי בכור שאחזו דם הא לתרווייהו אין בו איסור הטלת מום מדין תורה אלא מדרבנן והיכי מסיק הש"ש דבקרתי פליגי ואולי יש לחלק ולומר דבכור בע"מ שאני הואיל דחזי להקרבה קודם שנעשה בו מום ולא נעשה בו מעשה משא"כ בפסולי המוקדשין שנפדו אע"ג דהוה חזי להקרבה קודם המום מ"מ אחר שנפדו ויצאו לחולין וכבר נכנסו אחרי' תחתיהן לקדושה הו"ל עכשיו כפנים חדשות וכאלו לא חזו להקרבה מעולם כנ"ל ס"ד אכתי לא מטינא לשחיטת קדשים וצ"ע ולכן יראה דיפה הכריע הרא"ש ז"ל כאידך שנויא דהתוס' דאחוזת הדם לא חשיב אלא כמום עובר והוציא מכאן דמדין תורה מותר להטיל תום קבוע בבכור שנפל בו מום עובר ואין בו אלא איסור דרבנן דמה"ט שרינן בבכור שאחזו דם דהוה מום עובר להקיזו ולהטיל בו מום קבוע משום הפסד קדשי' וכן פסק הש"ע בסי' שי"ג סעי' ה' בפשיטות

יז אלא שיש להבין כיון דמטיל מום בבע"מ עובר אין בו איסור תורה מטעם שכתב הרא"ש דלא קרינן בי' תמים יהי' לרצון באותה שעה אמאי פסק הרמב"ם ז"ל במטיל מום בזה"ז דעובר בל"ת נהי דמקריבין אעפ"י שאין בית הלא אכתי מחוסר מעשה דבנין המזבח ולא קרינן בי' תמים יהי' לרצון באותה שעה כמו שטענו התוס' בפ"ו דיומא דף ס"ג ואולי יש לחלק בין מום עובר שפסולו בגופו מצד הקרבן עצמו שאינו ראוי להקרבה באותה שעה ועוד שאין בידו להעביר המום משא"כ בחסרון בנין המזבח שהוא בידו ומה"ט מחייב הרמב"ם אשחוטי חוץ בזה"ז וכנ"ל. אולם דעת התוס' הוא להפך דאע"ג דאסור לשחוט בחוץ מן התורה על מום עובר כדאי' בפ"ו דבכורות דף ל"ז משום דהמום ממילא עובר אבל שוחט קדשי' בחוץ בזה"ז אינו אסור מה"ת משום דמחוסר מעשה בנין המזבח כמ"ש התוס' ביומא שם וא"כ ק"ו למטיל מום בקדשי' בזה"ז דאין בו איסור תורה דהא אפי' מטיל מום בבע"מ עובר אינו אסור מה"ת אע"ג דהמום ממילא עובר משום דלא קרינן בי' תמים יהי' לרצון באותה שעה ק"ו בזה"ז דמחוסר מעשה בנין המזבח דאינו עובר בהטלת מום מה"ת ואתי' במכ"ש משחוטי חוץ

ועפי"ז יש מקום ליישב מה שגמגם הט"ז בססי' שי"ג על מה שהשמיט הש"ע לדעת הרא"ש וטור שפסקו כרבנן דר"ש גבי בכור שאחזו דם דאעפ"י שמותר להקיזו אפילו במקום שעושה בו מום מ"מ אסור לשחוט על מום זה שנעשה בו ופי' התוס' שם הטעם משום גזירה אטו היכי דלא מייתי בלי עשיית המום דחשיב כתם וכו' יש לומר דעד כאן לא גזרו רבנן בזה אלא בזמן הבית אבל בזמן הזה דאפילו מטיל מום בתם אין בו איסור תורה ליכא למגזר אטו היכי דלא מייתי בעשיית המום כיון דהא גופי' אין בו אלא איסור דרבנן ואפי' להרא"ש ז"ל דנסיב טעמא משום דמטיל מום בבע"מ נמי אסור מדרבנן ולא התירו אלא להקיז משום פסידא אבל לא לשחוט עליו אעפ"י שעשה המום בהיתר ע"ש נמי יש לומר דבזה"ז כיון דאפי' מטיל מום בבכור תם נמי אין בו אלא איסור דרבנן לא גזרו גבי מטיל מום בבע"מ דהוה תרי דרבנן וגם שעשה המום בהיתר וא"ש

יח אולם שצ"ע בלשון הרא"ש פ"ה דבכורות שם דף ל"ה סי' ו' שכתב הרמב"ם ז"ל (כן הגיהו ב"ח וט"ז סי' שי"ג) פסק כלישנא בתרא ולא ידענא טעמא מאי דבשל תורה הוא ואפשר דהיינו טעמא דאע"ג דאיסור הטלת מום הוה מדאורייתא מה שאינו נאכל באותו מום הוה מדרבנן עכ"ל והלא הרא"ש עצמו שם סי' ד' פסלן דהטלת מום בזמן הזה נמי אינו אסור אלא מדרבנן וכמו כן יש לדקדק בלשון הש"ע סי' שי"ג סעי' ה' שכתב דבר תורה בכור שנפל בו מום עובר מותר להטיל בו מום קבוע וכו' הלא אפי' בבכור תם אין בו איסור תורה בזמן הזה ומזה יראה לכאורה שכל שאסור מדין תורה בזמן הבית גם בזמן הזה יש להחמיר בו כשל תורה וא"כ ה"ה בנדון זה דבכור שאחזו דם ויש לדחות דאולי' הרא"ש לא כתב הא דבשל תורה וכו' אלא כלפי הרמב"ם ז"ל לשיטתו שפסק דמטיל מום בזה"ז עובר בל"ת וכנ"ל והש"ע בסעי' ה' נמי אתי לאשמועינן דהיכי שנפל בו מום עובר אפי' להרמב"ם אין בו איסור הטלת מום מדין תורה כנ"ל מ"מ יותר נראה שדעת הרא"ש וטור להחמיר בזה"ז כמו בזמן הבית וכנ"ל

יט ונשוב אל הראשונות שכתב מר דבבכור בחוצה לארץ גם הרמב"ם יודה דאינו אסור בהטלת מום אלא מדרבנן כיון דאפילו בזמן הבית לא חזי להקרבה כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' בבכורות א"כ דמי למטיל מום בתמורת בכור ומעשר שכתב הרמב"ם ז"ל בה' א"מ דאינו לוקה משום דלא חזי להקרבה ופשיט לי' למר דלשון אינו לוקה שכתב הרמב"ם ז"ל שם ר"ל דאין בו איסור תורה כלל כמו גבי מטיל מום בבע"מ שכתב הרמב"ם ז"ל דאינו לוקה ודקדק הלח"מ שם בפ"א מה' א"מ דין ח' דר"ל דאינו עובר בל"ת וה"ה בזה לע"ד אין הכרע משם דאטו כולהו בחדא מחיתה מחתינהו דאין בו איסור כלל מה"ת דלמא הא כדאיתי' והא כדאיתי' ותו דגבי מטיל מום בבע"מ גופי' אין הכרע מלשון הרמב"ם ז"ל אלא דאינו עובר בל"ת מ"מ אפשר דאיסור תורה מיהא איכא והנה ב"א הרב מוהרא"ב שי' כתב דהרמב"ם ס"ל גבי מטיל מום בבע"מ דעובר בל"ת (ומה שלא ביאר בהדי' דעובר בל"ת אפשר דסמך אמ"ש לפני זה בדין ז' גבי מטיל מום בקדשי' דעובר בל"ת ואתי' במכ"ש כמ"ש הלח"מ שם) דפסק כר"מ דדריש כל מום לרבות מטיל מום בבע"מ אלא דר"מ לטעמי' בפ"ג דפסחי' דף מ"ג דדריש כל אפילו לענין מלקות גבי חמץ נוקשה וה"ה בזה אבל אין קיימל"ן דלא דרשי' כל לענין מלקות אלא לענין איסור לחוד כמ"ש התוס' בפסחים שם ריש דף מ"ד אליבא דרבי יוחנן דדריש כל לרבות חצי שעור לאסור לחוד יעוי"ש ותו דכתב הה"מ פ"ב מה' מאכלו' האסורו' בשם הרמב"ם ז"ל שסובר שכל שבא מן הרבוי אין להביאם בענין המצות והמלקות עכ"ד ולכאורה דבריו תמוהי' דהלא הרמב"ם גופי' פסק כרבנן דר"מ דמוקמי לדרשא דכל אגרמא וא"כ ליכא קרא לאסור הטלת מום בבע"מ כלל וזהו עיקר קושי' הלח"מ כמבואר בלשונו שם וע"ז לא אתי' כלום

ב אולם יתכן לקיים דבריו בזה דאולי הרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל שסובר דדינא דגרמי חייב מדין תורה דדינא הוא ולא קנסא גם אינו מחלק בין גרמי לגרמא אלא ס"ל בכולהו מחייב מדין תורה כמ"ש הסמ"ע ברסי' שפ"ו וכן הש"ך שם לדעתו וא"כ יתכן דר"מ נמי אית לי' גרמא דהטלת מום מיהו רבי מאיר לטעמי' דדאין דינא דגרמי לענין הפסד ממון הדיוט וה"ה למטיל לגרמא דהטלת מום דמחייב משום הפסד קדשי גבוה דמה לי ממון הדיוט או ממון גבוה אמטו הכי לא צריך קרא לר"מ לרבות גרמא דתיפוק לי' דמחייב מדינא דגרמי דהוה כעושה מעשה אליבי' אמטו הכי מוקמי לקרא דכל מום אמטיל מום בבע"מ ותדע שכן הוא לפמ"ש התוס' כאן ובפסחי' דף מ"ג דלא דרשי' כל אלא למאי דמסתבר לרבות וא"כ לכאורה אפכא מבעי' לן דלר"מ דדאין דינא דגרמי מסתבר טפי למדרש כל אגרמא או אגרמי (דהלא דעת התוס' בכמה דוכתין ג"כ דדינא דגרמי הוא דין תורה בפ"ק דב"ק דף ה' ע"א ושם דף ע"א ובכתובות דף ל"ד) אלא ודאי משום דלר"מ לא צריך קרא אגרמי כיון דהוא דינא דאורייתא גבי ממון דמפסיד בגרמא הוה כמזיק בידים ה"ה בגרמא דהטלת מום לגבוה דמה לי ממון הדיוט או ממון גבוה ואמטו הכי מוקי לקרא אמטיל מום בבע"מ ורבנן לטעמייהו דס"ל גרמא בנזקין פטור אהכי אצטריך קרא דכל מום לאסור גרמא וכיון דקיימל"ן כר"מ בהא דדאין דינא דגרמי אמטו הכי פסק הרמב"ם ז"ל כר"מ בהא דמטיל מום בבע"מ אסור מדין תורה אלא דאינו לוקה מטעמא דאמרן דכיון דאתי מריבויא דכל אין לוקין ואוסר נמי גרמא מדין תורה משום דינא דגרמא דהוה כמזיק בידים מדין תורה כנ"ל ועפי"ז יתיישב ג"כ קושי' הלח"מ דלעיל מפ"ק דע"א דמסיק התם דמטיל מום בבע"מ חמיר טפי ממטיל מום בקדשי' בזה"ז דאין בו אלא איסור דרבנן משום דנראה כמטיל מום דכבר כתבנו לעיל דסוגי' דהתם קאי אליבא דרבנן דר"מ דמעטי מטיל מום בבע"מ מקרא דתמי' יהי' לרצון רק דאמור מדרבנן ובדרבנן שפיר יש לחלק חלוקה זו אבל לר"מ דמטיל מום בבע"מ אסור מדין תורה אע"ג דלא חזי להקרבה מריבויא דכל בשל תורה אין לחלק בין חזי לדמי או לאו כנ"ל. מ"מ העיקר כמש"ל בדעת הרמב"ם שמפרש הסוגי' דפ"ק דע"א בקדשי בד"ה אבל בקדשי מזבח ס"ל דשפיר חזי להקרבה דמקריבין אעפ"י שאין בית וכנ"ל משא"כ בכור בחוצה לארץ ותמורת בכור ומעשר דאפי' בזמן הבית לא חזו להקרבה וגם לא דמי למטיל מום בבע"מ דבע"מ חוי לדמי והנך אפילו לדמי לא חזו דאין להם פדיון כמו שמחלק הש"ס פ"ק דע"א או כמו שמחלקין התוס' פ"ג דתמורה דף כ"א דבע"מ חזי