אגודת אזוב יורה דעה קב

וכו' ע"ש ועדיין יש להבין לפר"י דאיירי בקדשי מזבח והא דפריך ונשחטי' משחט משום דבזה"ז אפי' בקדשי מזבח אין בו משום שחוטי חוץ א"כ מאי פריך נראה מטיל מום מעלי' הוא הא כבר אסיק אדעתי' דבזה"ז אין בו משום שחוטי חוץ כיון דלא חזי להקרבה ה"נ אין בו משום מטיל מום וכדמסיק לכן יראה דהאי דקאמר נראה מטיל מום ממש הוא לאו פרכא הוא דפריך אלא פירושא דמילתא דרבא הוא שבא לפרש לישנא דרבא דאמר נראה משום דבזה"ז לא חזי להקרבה והנה אם נאמר דגם הפרכא דבתרה וליהוי כמטיל מום בבע"מ הוא ג"כ דרך פירוש שבא לומר דאפי' למ"ד מטיל מום בבע"מ אסור אפ"ה מודה בזה"ז דאין בו איסור רק שנראה כמטיל מום הי' מיושב הקושי' הראשונה בפשיטות דבאמת כבר אסיק המקשה אדעתי' מכל זה דבזה"ז לכ"ע אין איסור בהטלת מום ואמטו הכי קשי' לי' דנעקרינהו ונשוי' גיסטרא דס"ד דאין בו איסור כלל ושני לי' רבא דמ"מ נראה כמטיל מום והדר מפרש מ"ט לא הוה מטיל מום ממש

יא אמנם בל"ו קשה בהא דפריך ונשחטי' משחט נהי דבזה"ז אין בו משום שחוטי חוץ מדין תורה מ"מ איסור דרבנן מיהו איכא אפי' בזה"ז ובהכרח לומר דאפ"ה קשי' לי' שפיר דלא ניחוש לאיסור דרבנן בזה משום חששא דתקלה דהא השתא דנעל דלת בפני' עד שתמות איכא תרתי בזיון קדשי' כמ"ש הרא"ש שם וגם צער ב"ח משא"כ בשחיטה ליכא בזיון ולא צער ב"ח כמש"ה טובי' היו חללי חרב מחללי רעב אלא איסור דרבנן דשחוטי חוץ לבד וסמי תרתי מקמי' חדא א"כ מאי משני רבא אהא דפריך נמי ונשוי' גיסטרא משום דנראה כמטיל תום וכו' מה בכך הא עכ"פ אין בזה אלא איסור דרבנן לחוד וגבי נעילת דלת איכא תרתי צער ב"ח ובזיון קדשי' ונהי דס"ל לרבא דצער ב"ח דרבנן או דמוקי להך ברייתא כמ"ד צער ב"ת דרבנן (כדאי' בשבת דף קמ"ה) מ"מ סמי תרתי מקמי' חדא ובהכרח לומר דס"ל לרבא דאיסור הטלת מום בקדשי' חמיר לן טפי משום חומרא דקדשי שמים דמחמירינן בהו טובא כדאשכחן שעשו כמה מעלות בקודש אמטו הכי עדיף טפי מאיסור צב"ח כנ"ל ועפ"י הצעות האלה יתיישב הסוגי' שפיר אשר יאמר כי הוא זה: **(הגה"ה וצ"ע על הרא"ש שטרח למצוא טעם לאסור הכנסה לכיפה לבכו' בזה"ז משום בזיון קדשי' תיפוק לי' משום צער ב"ח כדאי' במרדכי בשם הרא"מ ואולי ס"ל להרא"ש כדעת הש"ג דבמקום צורך מצוה אין לחוש לצער ב"ח דלא כמשמעו' להתוס' בשמעתי' לעיל ע"א ד"ה אמר אביי

)** יב דהנה יש לדקדק לכאורה בהא דפריך מעיקרא ורמינהו זכו' וה"נ ליהוי עיקור בנשירת פרסות חדא מאי אולמי' דעיקור פרסות מהכנסה לכיפה אימא באמת דדא ודא אחת היא ונקט חדא וה"ה לאידך שנית אפי"ת דבדוקא קתני הכא הכנסת כיפה והתם עיקור פרסות נמי א"ש לפמ"ש לעיל ע"א ד"ה מנשר גבי נישא ונותן בשוק של ע"א דלכך אמר התם דמנשר פרסותיהן מן הארכובה ולמטה כדי שיוכל ליהנות מהן דסגי בהך קנסא דעיקור משא"כ במן הארוכה ולמעלה דטריפה אינה חי' א"כ מאי קושי' דהלא כאן אסור בהנאה אמטו הכי מכניסה לכיפה כדי שתמות משא"כ התם גבי נושא ונותן בשוק של ע"א דיכול להנות מהם אמטו הכי אמרו דסגי בעקור פרסות ויראה דקשי' לי' להמקשה אמאי התירו לשם צער ב"ח טפי הו"ל למימר התם דלשוי' גיסטר' או ימיתם בשאר מיתה דליכא צער ב"ח כדמוכח להדי' בפ"ק דחולין דף ז' בעובדא דרבי פנחס ב"י דבמיתה ליכא צער ב"ח וכי משום הפסד ממון יתירו צער ב"ח דאיכא למ"ד שהוא דאורייתא והכי קיימל"ן (בא"ח סי' ש"ה סעי' י"ט) ובהכרח לומר דעיקור עדיף משום דאיכא פרסום טובא בזה ושפיר דמי למיעבד הכי כדי לרדותן ולבזותן בפרהסי' ואמטו הכי נמי קשי' לי' שפיר גבי מקדיש בזה"ז שאמרו בהמה תעקר משום קנס כמ"ש התוס' טפי עדיף לעקור פרסות כדי לרדותן ולבזותן דהא מה"ט שרינן התם צער ב"ח כדמייתי מקרא דאת סוסיה' תעקר ועלה משני שפיר דמידי הוא טעמא התם כדי לרדותן ולבזותן בפרהסי' אבל הכא גבי קדשי' אדרבה יש לחוש לבזיון קדשי' מש"ה עדיף טפי שלא לבזותן בפרהסי' אמטו הכי מכניסן לכיפה בצנעה ואהא פריך א"כ למה יכניסם לכיפה דאיכא תרתי חדא דאכתי איכא קצת בזיון קדשי' כמ"ש הרא"ש ותו איכא צער ב"ח נשחטי' משחט או לישוי' גיסטרא דליכא בזיון ולא צער ב"ח דטובי' היו חללי חרב מחללי רעב אלא איסור דרבנן דשחוטי חוץ או דהטלת מום בזה"ז וכנ"ל ובזה מיושב שפיר הקושי' דלעיל אהא דפריך מעיקרא ולעקרינהו ולא חייש להטלת מום דכבר אסיק המקשה אדעתי' דהטלת מום בזה"ז אין בו אלא איסור דרבנן כמו בשחוטי חוץ ואמטו הכי קשי' לי' שפיר דלעקרינהו דהא חזינן גבי נושא ונותן בשוק של ע"א שהתירו איסור צער ב"ח בשביל קנסא זו דלרדותן בפרהסי' כ"ש שיש להתיר איסור דרבנן דהטלת מום בשביל לרדותן בפרהסי' דעדיף טפי מהכנסה לכיפה שהוא בצנעה ועלה משני דאדרבה הכא משום בזיון קדשי עדיף טפי שלא לבזותן בפרהסי' ופריך עלה א"כ לשחטי' משחט או לשוי' גיסטרא דהשתא עדיף טפי דליכא בזיון קדשי' ולא צער ב"ח אלא איסור דרבנן דשחוטי חוץ או דהטלת מום בזה"ז עלה משני רבא דלא היא דאיכא למיחש משום דנראה כמטיל חום בקדשי' דחמיר לן טפי מאיסור צער ב"ח דבקדשי' החמירו טובא אפילו בזה"ז משום חומרא דקדשי' כדאשכחן שעשו כמה מעלות בקודש וזה מוכרח בדעת רבא וכנ"ל וס"ל להך ברייתא דצער ב"ח דרבנן כמ"ש המרדכי וכבר כתבנו דהא דאמר נראה מטיל מום ממש הוא רק פירושא דמילתא דרבא וכנ"ל

יג ובזה מיושב ג"כ הקושי' השני' בהא דפריך וליהוי כמטיל מום. בבע"מ דאסור דלאו אליבא דר"מ פריך דא"כ למה אמר דאסור הו"ל למימר דעובר דהא לר"מ מטיל מום בבע"מ עובר בל"ת דכל מום לא יהי' בו ותו דבפ"ג דביצה דף כ"ו מוכח דרבא לא ס"ל כר"ת אלא כרבנן דמוקמי לקרא דכל מום לא יהי' בו אגרמא ע"ש ואמטו הכי קאמר רבא דאפי' לרבנן נמי עדיף טפי בהכניסה לכיפה מהטלת מום בזה"ז אלא לרבנן נמי פריך אלישנא דרבא דאמר נראה דמשמע שאין בו אלא משום מראית העין לחוד כמ"ש התוס' במנחות שם הלא איסור גמור הוא מדרבנן כמ"ש התוס' בבכורות דף ל"ג דאפילו לרבנן נמי אסור להטיל מום בבע"מ מדרבנן והו"ל למימר משום דהו"ל מטיל מום בבע"מ כדפרש"י ז"ל ועלה משני שפיר דלא דמי ממש למטיל מום בבע"מ דבע"מ חזי לדמי ובזה"ז אפי' לדמי לא חזי מש"ה קאמר נראה וכל זה לרבנן דקיימל"ן כוותייהו אבל לר"ת דס"ל תטיל מום בבע"מ אסור מן התורה מקרא דכל תום וכו' וקרא דתורם יהי' לרצון מוקי לה במילי אוחרי אין ה"נ דלא מחלק בהכי ואמטו הכי ס"ל דאסור מה"ת להטיל מום אפי' בבכור בע"מ דאין לו פדיון ולא חזי אפי' לדמי וא"ש ורבא לא בעי לאוקמי הברייתא כר"מ אלא כרבנן דהלכתא כוותייהו ואשמועי' דהך ברייתא אתי נמי כהלכתא כנ"ל

יד איברא דהתוס' בבכורות שם כתבו להדיא דאפילו לר"מ דמחייב תטיל מום בבע"מ מודה בקדשי' בזה"ז דגרע טפי משום דלא לדמי חזי והדרא קושי' לדוכתי' דמ"ש מבכור שאחזו דם דהו"ל כבכור בע"מ דלא חזי לגופי' ולא לדמי ואפ"ה אוסר ר"מ להטיל בו מום מדין תורה והיראה ראה ליישב בזה עפ"י מ"ש התוס' פ"ג דתמורה ריש דף כ"א אהא דאיבעי לן במטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו מי אמרינן כיון דלא קריבן לא מחייב וכו' דהבעי' קאי אפי' לר"מ דמחייב במטיל מום בבע"מ דהתם חזי' להקרבה קודם המום אבל הני מעולם לא חזי להקרבה ומסיק התם דלא מחייב ע"ש וכדבריהם מוכח בש"ס דבכורות שם דבעי למימר דר"מ מוקי לקרא דתמים יהי' לרצון אבעל מום מעיקרו ופריך פשיטא דיקלא בעלמא הוא משמע דאי לא הוה כדיקלא בעלמא הוה א"ש דמודה בי' ר"מ ועל כרחי' מטעם דמעולם לא חזי להקרבה וא"כ מה"ט נמי ניחא דמודה ר"מ בקדשי' בזה"ז דמעולם לא חזי להקרבה ולא דמי לבכור בע"מ דחזי להקרבה קודם המום והי' לו שעת הכושר למזבח והש"ס דקאמר דלא לדמי חזי וכו' קאי אשאר קדשי' ויתכן דהכי פירושו דבע"מ נהי דלא חזי לגופי' חזי לדמי לאפוקי הכי דלא לדמי חזי ואמטו הכי לא דמי לשאר קדשי' בע"מ ולא לגופי' חזי מעולם ומה"ט לא דמי לבכור בע"מ ובזה מדוייק נמי מה שהוצרך עוד לומר ולא לגופי' חזי הא עיקר החלוקה הוא משום דלא חזי לדמי וכבר אמר זה מקודם ובהא דלא לגופי' חזי לכאורה אין נ"מ דהא בע"מ נמי לא חזי לגופי' אבל לפי הנ"ל א"ש דר"ל דלא לגופי' חזי מעולם ואמטו הכי לא דמי נמי לבכור בע"מ דמחייב ר"מ בהטלת מום אע"ג דאין לו פדיון ולא חזי לדמי משום דהוה חזי לגופי' קודם המום ומ"ש התוס' בבכורות שם ד"ה בע"מ מעיקרו פשיטא וכו' תימא לימא דלבכור איצטריך שיש בו קדושת הגוף (ולאו דיקלא הוא) ואין לו פדיון דמודה ר"מ שם קיימי התוס' להדי' אבכור בע"מ מעיקרו קודם שיצא לאויר העולם כמו שציינו דבריה' להדי' אבע"מ מעיקרו דלא חזי להקרבה מעולם דומי' דבע"מ מעיקרו ודאי ממש לקדשי' בזה"ז בכור שנולד בו מום אחר לידה אע"ג דלא חי לדמי מחייב לר"מ כיון דהוה חזי להקרבה קודם המום

טו ובהכי ניחא מה שקשה לכאורה על דברי התוס' דתמורה הנ"ל דלמה הוצרכו לומר דאפשר דמודה ר"מ גבי תמורת בכור ומעשר משום דמעולם לא הוה חזו להקרבה עדיפא הו"ל למימר דשאני תמורת בכור ומעשר דלא לגופייהו חזי להקרבה ולא לדמי דאין להם פדיון כדמחלק הש"ס בהדי' בשמעתין גבי קדשי' בזה"ז דמודה ר"מ משום דלא חזי אפי' לדמי ולפי הנ"ל ניחא דהוצרכו לזה משום בכור בע"מ דמחייב ר"מ בהטלת מום אע"ג דאין לו פדיון ולא חזי לדמי וע"כ משום הך חלוקה דהוה חזי להקרבה קודם המום וכנ"ל

טז איברא דבר מן דין צ"ע בסוגי' דבכורות שם גופי' דמסיק התם דר"מ מוקי לקרא דתמים יהי' לרצון למעוטי פסולי המוקדשין שנפדו דמותר להטיל בהם מום אעפ"י שעדיין אסורין