אגודת אזוב יורה דעה ק

ויהי כמצחק בעיניהם אהובי ידידי הנה הקפוני חבלי טרדין מכל צד לא יתנוני השב רוחי. אולם ויהי מה מוכרח אני להשיב מפני הכבוד כאשר עם לבבי בקצרה אשר יאמר כי הוא זה בעזה"י

ראשונה הסכימה דעתו בענין מכירת בכור שאינו רק הערמה דלא מהני בשל תורה שראוי לתקן שאחר הקנין והלידה יצוה לעכו"ם לעשות מום בהולד קודם שחיטה דהטלת מום בבכור בזה"ז לדעת רוה"פ אין בו אלא איסור דרבנן כדאי' בפ"ק דע"א דף ט"ו ובתוס' והרא"ש פ"ה דבכורות דף ל"ג ואפילו להרמב"ם ז"ל פ"א מה' א"מ שסובר דהטלת מום בקדשים בזה"ז עובר בלא תעשה אלא שאינו לוקה הנה בבכור דחוצה לארץ גם הוא יודה דאין בו איסור תורה דהלא אפי' בזמן הבית אינו ראוי להקרבה כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות בכורות א"כ דמי למטיל מום בתמורת בכור ומעשר שכתב הרמב"ם בה' א"מ שם דין ט' דאינו עובר בל"ת הואיל ואינו ראוי להקרבה (כמו שדקדק הלח"מ שם בדין ז' גבי מטיל מום בבע"מ) משא"כ בשחוטי חוץ שהוא בכרת לדעת הרמב"ם ז"ל סוף הלכות מעה"ק דין ט"ו עכ"ד: ב

ב הנה מטוני' דמר אמינא דבכור בחוצה לארץ גם לדעת הרמב"ם ז"ל אינו עובר משום שחוטי חוץ כיון שאינו מתקבל בפנים שהרי אינו ראוי להקרבה מדין תורה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מה' בכורות דין ה' שהרי הוא כחולין ויאכל במומו וכו' וכל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אינו עובר עליו משום שחוטי חוץ ומר נמי מדמי בכור בחוצה לארץ ובכור בעל מום שאין בו משום שחוטי חוץ

ג תו כתב מר בטעמו של הרמב"ם שסובר דמטיל מום בקדשים בזמן הזה נמי עובר בל"ת רק שאינו לוקה דהיינו משום שמא יבנה ביהמ"ק בעוד הבהמה חיה ויהא ראוי להקרבה ומ"מ אין בו מלקות דהוה התראת ספק ומפאת זה הוציא דס"ל להרמב"ם ז"ל מטיל מום בבעל מום עובר חייב ודלא כסתימו' הש"ע ביו"ד סי' שי"ג לע"ד זה אינו דא"כ אמאי עובר בל"ת מספק הלא כללא כייל הרמב"ם ז"ל בסוף הלכו' כלאים ופ"ט מה' ט"מ דכל ספיקא מדאורייתא שרי' ואין בו אלא איסור דרבנן וה"נ ספיקא הוה שמא לא יבנה כל ימי חיי הבהמה ונמצא דלא חזי להקרבה ועוד דהא איכא חזקה קמייתא שוה כמה שלא נבנה דמה"ט שרי כהני בזה"ז בחמרי מפני שתקנתם קלקלתם כדאי' בפ"ב דתענית דף י"ז. גם מ"ש דהתראת ספק אין לוקין ליתא דקיימ"ל כרבי יוחנן דהתראת ספק שמה התראה כמ"ש הרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין

ד אולם יש מקום לה"ר לדעת הרמב"ם ז"ל לכאורה מפ"ה דתמורה דף כ"ד ע"ב דאמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור בזה"ז קודם שיצא לאויר העולם ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא נגזר דלמא יצא רוב ראשו וקשדי בי' מומא ופריך ואימא ה"נ דנגזור ומשני אפ"ה הא עדיפא מדאתי בי' לידי תקלה דגיזה ועבודה ע"כ משמע דאי לאו הך חששא דתקלה פשיטא ליה להש"ס דאיכא למגזר דלמא יצא רוב ראשו וקשדי בי' מומא ואם איתא דמטיל מום בקדשים בזה"ז נמי אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן ומשום מראית העין לחוד דנראה כמטיל מום מאין פשיטא ליה דנגזר גזירה לגזירה בקודם שיצא לאויר העולם אטו אח"כ ושאחר שיצא לאויר משום מראית העין דפריך ואימא ה"נ וכו' ואדרבה איפכא איכא לאקשויי אדר"י דהא נמי פשיטא דלא גזרינן אלא ודאי פשיטא ליה להש"ס דהטלת מום בקדשים בזמן הזה נמי עובר בל"ת כנ"ל ובעיקר טעמו של הרמב"ם ז"ל יראה עפ"י מה דאיתא בפרק י"ג דזבחים דף ק"ז פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בשוחט קדשים בחוץ בזמן הזה דרבי יוחנן מחייב ור"ל פוטר ופסק הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות מעה"ק דין ט"ו כרבי יוחנן דמחייב וביאר שם הטעם משום שהוא ראוי ליקרב בפנים דהא מותר להקריב אעפ"י שאין בית שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא וכו' וכדאיתא בזבחים שם וא"כ ה"ה והוא הטעם נמי גבי מטיל מום בקדשים בזה"ז דעובר בל"ת דהא חזי להקרבה אלא דאיפכא קשה אמאי אינו לוקה נמי מה"ט כמו גבי שחוטי חוץ דחייב כרת אפי' בזה"ז ולכאורה נראה עפ"י מ"ש הרא"ש פ"ה דבכורות סי' ד' גבי מטיל מום בבע"מ עובר דאינו חייב משום דלא קרינן תמים יהי' לרצון באותה שעה משמע וה"נ במטיל מום בזה"ז אינו לוקא משום דלא חזי להקרבה באותה שעה דאעפ"י שמקריבין אעפ"י שאין בית אכתי מחוסר בנין המזבח כמ"ש התוס' בפ"ו דיומא דף ס"ג והיינו דקאמר רבא בפ"ק דע"א דף י"ג דבזמן הזה לא חזי להקרבה ר"ל נמי משום דמחוסר עדיין בנין המזבח וס"ל להרמב"ם ז"ל דמ"מ עובר בל"ת כדמוכח מסוגי' דתמורה הנ"ל משא"כ גבי שחוטי חוץ דחייב אפי' בשוחט בע"מ עובר כדאיתא ברפ"ו דבכורות דף ל"ז. או יאמר דנהי דמקריבין אעפ"י שאין בית מ"מ בזמן הזה לא חזי להקרבה לפי שאין לנו כהן טהור להקריבו שכולנו טמאי מתים ואין לנו אפר פרה להזאה אלא דגבי שחוטי חוץ לא איכפת לן בזה משום דכתיב ואל פתח אוהל מועד לא הביאו ודרשי' בראוי לבוא אל פתח אוהל מועד וכיון שהקרבן מצד עצמו ראוי לבוא אל פתח אוהל מועד ואין המניעה אלא מצד המקריבים מחייב מה שא"כ גבי מטיל מום דכתיב תמים יהי' לרצון משמע דלא מחייב אלא בשעה שיוכל להיות לרצון להקריבו לה' אמטו הכי בזמן הזה דלא יוכל להיות לרצון אינו לוקה ומ"מ עובר בל"ת כיון שאין המניעה מצד הקרבן והמקדש אלא מפאת המקריבין לא דמי לבע"מ שפסולו בגופו וכדמוכח מסוגי' דתמורה הנ"ל

ה אלא שצ"ע בסוגי' דפ"ק דע"א דף י"ג דמסיק רבא התם גבי תטיל מום בזה"ז דגרע טפי ממטיל מום בבע"מ משום דבע"מ נהי דלא חזי לגופי' לדמי חזי משא"כ בזמן הזה דלא לדמי חזי ולא לגופי' חזי ומלשון הרמב"ם שם משמע דמטיל מום בבע"מ אינו עובר בל"ת א"כ כ"ש בזמן הזה דאינו עובר בל"ת וכבר עמד הלח"מ ע"ז והניח בקושי'

ולכאורה הי' אפשר ליישב דבל"ז קשה לשיטת הרמב"ם ז"ל דשחוטי חוץ בזה"ז חייב קושי' התוס' בהא דפריך הש"ס ונשחטי' משחט הא הו"ל שחוטי חוץ ותו בהא דקאמר רבא אבל בזה"ז דלא חזי להקרבה וכו' אמאי הא מקריבין אעפ"י שאין בית ובהכרח לומר דסוגי' זו קיימא אליבא דריש לקיש דפטר בזה"ז אשחוטי חוץ וא"כ אליבי' דריש לקיש מסיק רבא שפיר דה"ה לענין מטיל מום בזה"ז נמי אינו עובר משום דלא חזי להקרבה דהא ריש לקיש לית לי' הא דמקריבין אעפ"י שאין בית אבל הרמב"ם ז"ל דפסק כרבי יוחנן דמקריבין אעפ"י שאין בית אמטו הכי ס"ל דעובר בל"ת כיון דחזי להקרבה אבל זה אינו דהא בזבחים שם מסיק להא דריש לקיש בפלוגתא דתנאי דפליגי אי קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא או לאו א"כ מי הכריחו לרבא אליבא דריש לקיש לומר דנראה כמטיל מום ולאו מטיל מום ממש לוקמה כהאי תנא דס"ל דמקריבין אעפ"י שאין בית והוה ניחא טפי דהוה מטיל מום גמור ועובר בל"ת וכה"ג הקשו התוס' ביומא דף ס"ג ותדע שכן הוא דהא פריך התם אדרבא וליהוי כמטיל מום בבע"מ וכו' ומאי קושי' הא רבנן דר"מ אית להו דמטיל מום בבע"מ נמי אינו עובר ורבא גופי' בפ"ג דביצה דף כ"ז אית לי' כרבנן דר"מ דמוקמי ריבויא דכל מום אגרמא אלא ודאי דקשיא לי' אדרבא דמי הכריחו לומר דאינו אלא משום דנראה כמטיל מום בלבד הו"ל לאוקמי כר"ת דס"ל מטיל מום בבע"מ חייב וה"ה בזה"ז דהוה מטיל מום ממש וא"כ כ"ש דקשי' אדרבא דהו"ל לאוקמי הברייתא אליבא דהלכתא כמ"ד דמקריבין אעפ"י שאין בית דחוי להקרבה אפי' בזה"ז והו"ל מטיל מום ממש דעובר בל"ת וג"כ אין לומר דהרמב"ם ז"ל מפרש להך סוגי' בקדשי בד"ה כמו שפי' התוס' שם אליבא דפרש"י שגם בקדשי בד"ה אסור להטיל מום מדרבנן גזירה אטו קדשי מזבח ועלה הוא דקאמר רבא שנראה כמטיל מום דזה אינו דגם להאי פירושא בהכרח לפרש הא דאמר רבא השתא דלא חזי להקרבה וכו' קאי אקדשי מזבח כמ"ש התוס' בהדי' דבקדשי בדק הבית לא שייך לשון הקרבה כלל ותו מדפריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ וכו' וא"כ הדרא קושי' לדוכתי': **(הגה"ה ועפ"י האמור יש אתנו מקום ליישב קושי' מהרש"א ז"ל לפי' התוספת דשנויא דרבא קאי דוקא אקדשי מזבח לחוד קשי' והא נקט בברייתא חרמי' וסתם חרמי' לבדק הבית ע"ש ולע"ד יראה דהא דאמרינן סתם חרמי' לבדק הבית היינו לאפוקי דלא הוה לכהנים אבל לא עדיף מסתם הקדש ותליא בפלוגתא דתנאי דאי' בפ"ד דשקלי' משנה ז' בסתם הקדש שהי' בהן בהמה ראוי' למזבח דר"א סובר סתם הקדש לבדק הבית וימכרו לצרכי עולות וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכו' ערכין וחרמי' דין ג' ורבי יהושע ורבי פפייס סוברים דסתם הקדש בדבר הראוי למזבח הוא למזבח והם עצמן יקרבו עולות וא"כ יש לומר נהי דקיימל"ן כר"א מ"מ מצינו למימר דרבא מוקי להך בריית' כר"י ור"פ דסתם הקדש בדבר הראוי למזבח הוא למזבח וא"כ ה"ה לסתם חרמי' בדבר הראוי למזבח דהוא למזבח דלא עדיף מסתם הקדש כנ"ל

)** ו ויראה לע"ד ליישב בזה אשר יאמר כי הוא זה דודאי הרמב"ם ז"ל מוכרח לפרש הסוגי' בקדשי בד"ה מפאת קושי' התוס' דמאי פריך ונשחטי' משחט הלא שחוטי חוץ הוא בכרת אפי' בזה"ז לדעת הרמב"ם ז"ל ותו דהא סתם חרמי' קדשי בד"ה הם כקושי' מהרש"א ז"ל אלא ודאי דהסוגי' מיירי בקדשי בד"ה אבל לא כפי' התוס' אליבא דרש"י דמטיל מום בקדשי בד"ה אינו אסור אלא מדרבנן משום גזירה אטו קדשי מזבח דא"כ מאי פריך נראה הא מום מעלי' הוא הלא בקדשי בד"ה באמת אין איסו' בהטלת מום מד"ת אלא משו' דנראה כמטיל מום בקדשי מזבח ואתי לאחלופי בקדשי מזבח אלא ס"ל דבקדשי בד"ה נמי מדינא אסור להטיל מום ועפ"י מ"ש התוס' בפ"ו דזבחי' דף נ"ט ע"ב בהקשותם על פרש"י דהכא שפי' דאיירי בקדשי בד"ה דמאי משני רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשי' הלא בקדשי בד"ה אין איסור בהטלת מום כלל ותו כתבו וליכא למימר דיש איסור מטיל מום אף בבהמה תמימה של קדשי בדק הבית כדאמר המתפיס תמימים לבד"ה אין יוצאין מידי מזבח לעולם דהלא אינן אלא מדרבנן משום קנס כדמוכח בפרק המנחו' והנסכי' ד' ק"א דקאמר משום דלא שכיחי תמימים תקנו שיהא למזבח וכו' עכ"ד שם מבואר מלשונם בזה