אגודת אזוב אורח חיים ח

בקידוש שבת שהוא דאורייתא לא קבעו בו יציאת מצרים בתפלה אלא על הכוס לבד כיון דהזכרה זו דיציאת מצרים בקידוש אינו אלא מדרבנן ובקידוש שבתפלה אינו יוצא בו דרבנן דבעינן על הכוס ובמקום סעודה ובשל תורה סגי בלי יציאת מצרים לכן די שיאמרנו אח"כ על הכוס כתיקון חכמי' משא"כ בקידוש יו"ט שכל עיקרו אינו אלא מדרבנן כמו שהסכימו הפוסקי' ז"ל א"כ הקידוש שבתפלה ועל הכוס שוין הם לכן קבעו בשניהם יציאת מצרים בשוה (אי משום דמעין המאורע דכולהו יו"ט הוא יציאת מצרים כנ"ל וא"כ הקושי' במקומה עמדת מכ"מ ועדיין הי' מקום ליישב המנהג גם לפי הנחה זו דנהי שיצאו ידי קידוש מה"ת בברכת מעין שבע עדיין לא יצאו ידי חובת יצ"מ דאסמכוה רבנן אקראי שלא קבעוה בתפלה הואיל ועתיד לאומרה על הכוס לכן צריך לקדש בבה"כ בשביל נשים ועמי הארץ שאין יודעי' לקדש על הכוס שיצאו יד"ח בהזכרת יצ"מ הגם שאין יוצאין עדיין בקידוש זה מדרבנן בשביל שאינו במקום סעודה מ"מ הזכרת יצ"מ שהוא מעיקר נוסח הקידוש מילתא אחריתי היא ולא תלי במקום סעודה משא"כ תקנת הכוס של קידוש דמעיקרא לא אתקן אלא במקום סעודה כדפרשב"ם ז"ל דעל יין שבשעת סעודה הוקבע אמטו הכי פריך שפיר לשמואל למה לי לקדושי בבה"כ על הכוס כדפרשית לעיל אלא דלישנא דאין קידוש אלא במקום סעודה משמע דכל שלא במקום סעודה מדרבנן מיהת לא הוה קידוש כלל ותו עדיין קשה על מה שמקדשי' בבה"כ ביו"ט שכל עיקר הקידוש ביו"ט אינו אלא מדרבנן. איברא שכבר הראית לדעת דבס' אלי' רבה הביא בשם בעל ה"ג דס"ל קידוש יו"ט דאורייתא ויליף לה דחג המצות מדכתיב למען תזכור את יום צאתך ודחג שבועו' מדכתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ושמרת ועשית ודחג הסוכות מדכתיב וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ע"ש ומינה דהזכרת יצ"מ נמי דאורייתא הוא דהא מינייהו יליף וכן בשבת בג"ש וא"כ א"ש כדלעיל ותו בס' א"ר שם סי' רס"ח הביא בשם בעל המנהיג ואבודרה"ם שכתבו משם תשו' הגאונים כהטור דאין הש"צ מוציא בברכת מעין שבע ידי תפלת ערבית ע"ש וא"כ אסתגר בקמייתא וכנ"ל

ה והרשב"א בתשו' שם וכן הר"ן פ' ע"פ שם כתבו לקיים המנהג מטעם שתקנות חכמי' קבועות הן בכל מקום ובכל ומן כמו שמצינו בברכת מעין שבע דמעיקרא לא אתקן אלא בשביל המאחרי' לבא לבה"כ שיסיימו תפלתם בעוד שהש"צ מאריך באמרת ברכה זו שלא יבא לידי סכנה כשישאר יחידי' בבה"כ שלהם שהי' בשדו' ולא פלוג בה בין אם יהי' בבה"כ איזה יחיד שאיחר לבא או לאו וגם עכשיו שכל בתי כנסיות שלנו הם בעיר אפ"ה נשארה תקנה זו קיימת לעולם וכן בחזרת התפלה לש"צ דאיתקן להוציא את שאינו בקי לא פלוג בין אם יש בבה"כ מי שאינו בקי או לאו וגם עתה דכולהו בקיאי להתפלל אפ"ה נשארה תקנה זו קיימת לעולם וכן בקידוש זו של בה"כ מעיקרא כמי לא פלוג בה בין שיהי' שם אורחי' או לאו וגם עתה דליכא אורחי' תקנתן קיימת יעוי"ש. והב"ח ז"ל טען ע"ז דלא דמי לברכת מעין שבע וחזרת הש"צ שמצינו בש"ס שתקנת חכמי' הן אבל קידוש בה"כ לא היה תק"ח כלל אלא מנהג שנהגו כן מעצמן כדמשמע מלישנא דהש"ס דקאמר אותן בני אדם שקידשו בבה"כ וכו' משמע דלאו כ"ע מקדשי בה"כ ותו דאהא דקאמר לרב דס"ל שיוצאין בקידוש בבה"כ למה לי לקדושי בביתי' משני להוציא בניו ובני ביתו וכתבו התוס' דאליבי' הקידוש בה"כ הוא בשביל אנשי' שאין להם בני בית שלא יצטרכו לקדש בביתם והא ודאי לא שייך לומר שהי' תקנת חכמי' משום זה דמאי אכפת לן אם יצטרכו לקדש בביתם אלא שמעצמם. נהגו כן ומינה דה"ה לשמואל עכ"ד ולע"ד אין מזה טענה כלל דהרשב"א והר"ן ז"ל ס"ל דלרב נמי תקנת חכמי' היא להוציא אותן בני אדם שאין להם יין לקידוש מפני שאין ידם משגת לקנות או שאינו מצוי לקנות וכן נמי בשביל עמי הארץ שאין יודעי' לקדש בביתם שיצאו בזה הקידוש דבה"כ והתוס' שכתבו בשביל אותן שאין להם בני בית הוא לרווחא דמילתא וגם לפי דרכם מצינו למימר דתקנת חכמי' היה למי שאין לו בני בית שלא יצטרך לקדש בביתו משום הני אינשי דדחיקא להו שעתא טובא כמו שמצינו ברב הונא בפ"ד דמגילה כ"ז שהוצרך למשכן חגורתו לצורך יין קידוש והוה אסר ריתא ע"ש (דר"ה לטעמי' דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה) והרי אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ומה שדקדק מלשון הש"ס שאמר אותן בני אדם שקידשו בבה"כ דמשמע דאיכא דלא מקדשי בבה"כ לע"ד ליתא להאי דיוקא כלל דהש"ס ר"ל אותן שקידשו ושתו מכוס של קידוש דעלה קאי לאשמועי' דאפ"ה לא יצאו ידי יין משום שינוי מקום כדמסיק התם דאלו שאר בני אדם שלא שתו מכוס של קידוש לא אצטריך לאשמועי' דלא יצאו ידי יין דמילתא דפשיטא היא דהא איכא הפסק בין ברכה שהי' בבה"כ לשתי' שבביתי' כמ"ש התוס' בדף ק"א ד"ה ור"י דליכא מאן דפליג בהא דלא יצא אמטו הכי קאמר אותן בני אדם שקידשו ושתו (דהא לרב יצאו ידי קידוש ורשאין לשתות) אבל עיקר הקידוש ודאי תקנת חכמי' הוא לכולם ותדע לך שכן הוא שהרי פריך ולרב למה לי לקדושי בביתי' וכו' ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא ואם איתא דלא קאי אלא על אותן בני אדם שקידשו עפ"י מנהגם הו"ל למימר למה להו לקדושי וכו' ומדקאמר למה לי לקדושי וכו' משמע דאכ"ע קאי משום דתק"ח הוא לכולם וא"כ אדרבה מוכח מלישנא דהש"ס להפך דתק"ח הוא ותו אם אינו תק"ח אלא שנהגו קצתן כן מעצמן מאי פריך הש"ס לרב למה לי לקדושי בביתי' אימא באמת אותן שרוצין לצאת בקידוש בה"כ אין מקדשי' בביתם ואותן שיש להם יין לקדוש בביתם ורוצי' לקדש בביתם אין מכווני' לצאת בקידוש בה"כ כיון שאינו תק"ח אלא ודאי דתק"ח הוא לקדש בבה"כ להוציא את הרבי' ידי חובתן ועל כרחן צריכין לכוין ולשמוע הקידוש מהש"צ המוציא את הרבי' יד"ח לקיים תקנת חכמי' גם אם לא יכוין לצאת ויקדש שנית בביתו הוה ברכה שאינה צריכה דעובר בלא תשא לכן הוצרך לשנויי משום בניו ובני ביתו הא לא"ה לא היו מקדשי' בביתם והיו יוצאין בקידוש בה"כ כתיקון חכמי' כנ"ל

ועוד יראה לע"ד להבי' ראי' דתק"ח הי' לקדש בבה"כ מהירושלמי שהבאתי למעלה דאמר רבי יוסי בר בון נהיגין תמן (פי' בבבל) מקום שאין שם יין ש"ץ עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם מקדש ישראל ויום השבת ע"כ והביאו התוס' לקמן דף ק"ו ראי' מזו שאין מקדשין על הפת בלי יין לכן היו אומרי' ברכת מעין שבע להוציא את מי שאינו יודע להתפצל מידי קידוש של תורה דסגי בקידוש שבתפלה ע"ש והרא"ש דחה ראייתם והשיב דאין ה"נ דמקדשי' על הפת והקידוש הזה הי' בשביל אורחי' שאין יודעי' לקדש ואי אפשר להכניס הפת בבה"כ לכן הי' ש"צ מקדש להם בלי שום דבר ואומר ברכת מעין שבע ויראה לע"ד דראיות ר"ת הי' משום דלפי הנראה מהירושלמי דבמקום שהיין מצוי לא הי' ש"צ אומר ברכת מעין שבע רק במקום שאין היין מצוי הוא שתקנו לומר ברכת מעין שבע ואם איתא דמקדשין על הפת והקידוש הזה בשביל אורחי' האוכלי' בבית הסמוך לבה"כ דלהם הי' מקום סעודה ויוצאין בו ידי קידוש לגמרי אפי' מדרבנן למה תקנו ברכת ממעין שבע הי' לו לומר טפי ברכת הקידוש בעצמו מאחר שהאורחי' יוצאין בו ידי קידוש על הפת המונח לפניהם ומה בכך שאין הפת בבה"כ א"ו דאין מקדשי' על הפת כלל וכן אין מקום לברכת קידוש אלא משום דקידוש של תורה הוא מה שקבעוהו בתפלה ויש שאין יודעי' להתפלל לכן היה ש"צ אומר ברכת מעין שבע להוציאם בקידוש שבתפלה שיוצאין בו דבר תורה אולם הרא"ש מפרש דהירושלמי לא פליג אש"ס דילן פ' במה מדליקין דאיתא התם שהש"צ הי' אומר ברכת מעין שבע בבבל בכ"מ אפי' במקום שהיין מצוי' ומה שאומר הירושלמי מקום שאין יין מצוי ש"צ יורד לפני התיבה ואומר ברכת מעין שבע וחותם בה מקדש ישראל ויום השבת הכוונה על החתימה בלבד שנשתנה במקום שאין יין דהירושלמי סובר כרבא בפ' ע"פ דף קי"ז ב' שאמר שבתפלה שהיא ברבי' חותמין בה מקדש ישראל וקידוש שהוא על הרוב ביחיד (וקידוש בה"כ נמי הוא בשביל אורחי' יחידי') חותמין בו מקדש השבת לכן אמר בכאן שאומר הש"צ ברכת מעין שבע שהוא תפלה וגם במקום קידוש אצל אורחי' לכן חותמין בשתים מקדש ישראל ויום השבת (ע' ברכות מ"ט דבזו חותמין בשתי') משא"כ במקום שהיין מצוי' לא הי' חותם אלא מקדש ישראל לחוד וברכת קידוש הי' אומר בפני עצמו על הכוס דברכת מעין שבע שהוא תפלה לא שייכא על הכוס אבל כשאין יין וצריכין לקדש בלי כוס סגי בברכת מעין שבע שאומר הש"צ בל"ז מידי שבת בשבתו וא"צ עוד לברכת קידוש דאין להרבות בברכות חנם כנ"ל אבל ר"ת דייק מהלשון שאמר במקום שאין יין ש"צ יורד וכו' משמע דס"ל להירושלמי דבמקום שיש יין לא הי' ש"צ יורד לפני התיבה כלל אמטו הכי מוכיח שפיר שאין מקדשין על הפת והשתא מדחזינן שהוצרכו לתקן במקום שאין יין ברכת מעין שבע לכל מר כדאית לי' במקום קידוש על היין שבבה"כ מוכח דקידוש יין בבה"כ הי' מתק"ח בכל מקום שאם לא הי' תיקון חכמי' לא היו מחזירין עליו במקום שאין יין לתקן ברכה מעין שבע בשביל זה או לשנות בחתימתה אם לא שתקנה קבועה היתה כדעת הרשב"א והר"ן ז"ל

עוד יראה לי ראי' נכונה שתקנה קבועה היתה לקדש בבית הכנסת אפי' בזמן שלא יהי' שם אורחי' עפ"י מה שרמז הרשב"א ז"ל בלשונו דלעיל שגם בימי החכמי' ודאי לאו בכל זימני הוה מתרמי ארחי ופרחי בלילי שבת בבית הכנסת וא"כ ליחזי היכי נהוג בזמן שלא הי' שם אורחי' שאם הי' מקדשי' אעפ"י שאין אורחי' תקשי לשמואל שאמר שהקידוש הי' בשביל האורחי' לבד ואם לא היו מקדשי' בזמן שלא היו שם אורחי' א"כ ודאי אין קידוש אלא במקום סעודה וקשי' לרב ואין לומר דרב פליג אמנהגא א"כ מאי פריך לרב ממנהגא דנא דלמה לי לקדושי בביתי' וכו' הלא אינהו ס"ל דאין קידוש אלא במקום סעודה אמטו הכי הוה מקדש. בביתייהו ואי הוה מקדשי' גם בזמן שאין שם אורחי' א"כ ודאי ס"ל כוותי' דרב א"כ מאי פריך ולשמואל למה לי לקדושי בבה"כ א"ו שאפילו לשמואל נמי היו מקדשי' בבה"כ לעולם אפי' בזמן שלא היו שם אורחי'