אגודת אזוב אורח חיים ס

תנא אחר דלית ל' ברירה אפי' בדרבנן דכל כמה דלא אשכחן בהדי' דס"ל תחומין דאורייתא אית לן למימר דס"ל תחומין דרבנן (כמ"ש השעה"מ דלעיל) ואפ"ה לית לי' ברירה ומשני שפיר דלא שמיעא לי' מהא ברייתא כלל כנ"ל

ועפי"ז ניחא לי נמי מה שיש להעיר עוד ע"ו מההיא דפ' משילין דף ל"ז ב' דבעי למימר התם דר' יוחנן דלית לי' ברירה בדאוריי' אפ"ה בדרבנן אית לי' ופריך עלה מהא דתני איו משמי' דר' יהודה ואמר רבי יוחנן וכבר בא חכם אלמא אפי' בדרבנן אין ברירה ולפי דברי הרא"ש דלעיל דר' יהודה ס"ל תחומין דאורייתא מאי אייתי מהא דאיו משמי' דר' יהודה דאפי' בדרבנן אין ברירה הא רבי יהודה אית לי' תחומין דאורייתא משא"כ לדידן דקיימל"ן תחומין דרבנן (ובזה אינו עולה ג"כ תי' השעה"מ דלעיל) ולדרכינו דלעיל נמי קשה הא ר' יהודה ס"ל ספק עירוב לחומרא אמטו הכי ס"ל גבי עירוב דאין ברירה משא"כ לדידן דקיימל"ן ספק עירוב כשר אולם לפי הנ"ל א"ש דכבר הוכיחו התוס' שם דרבי יוחנן ס"ל דליתא לדאיו אלא תנא אחר אמרו ולא ר' יהודה אמטו הכי דייק שפיר כנ"ל: ע

או יאמר דלכאורה יש להעיר עוד בסוגי' דהתם לדעת הר"ן דלעיל דטעמא דיש ברירה בדרבנן משום דברירה ספיקא הוא ובדרבנן לקולא אדפריך אדר' יוחנן מברייתא דאיו עדיפא הו"ל למפרך מהא דרבי יוחנן גופי' דאמר בפ' כל הגט דף כ"ה דאפי' לקולא נמי אין ברירה אלמא דס"ל דלאו משום ספיקא הוא דאין ברירה אלא דודאי אין ברירה וא"כ אפי' בדרבנן נמי אין ברירה לדברי הר"ן הנ"ל ומה שנראה ליישב בזה עפ"י מ"ש התוס' בביצה שם דיש לחלק בין תולה בדעת עצמו דאין ברירה לתולה בדעת אחרים אלא דרבי יוחנן ע"כ לית לי' חלוקה זו מדקשיא לי' בהא דאיו מאי שנא לכאן ולכאן דלא דאין ברירה מזרח ומערב נמי אין ברירה ומאי קושי' הא בלכאן ולכאן למקום שארצה אלך הוא תולה בדעת עצמו אמטו הכי אין ברירה משא"כ אם בא חכם למזרח שתולה בדעת אחרים א"ו דלא ס"ל לר' יוחנן חלוקה זו ע"ש והשתא דמההיא דר' יוחנן בגיטין שם במי שאמר לאיזו שארצה אגרש דאמר רבי יוחנן אין ברירה אפי' לקולא ושרי' אפי' לכהן הו"מ למדחי דשאני התם שתולה בדעת עצמו מש"ה ס"ל דאפי' לקולא אין ברירה דבהא ודאי דאין ברירה אבל בביצה שם בשנים שחלקו בהמה ביו"ט דאינו תולה בדעת עצמו ס"ל דספיקא הוה ובדרבנן יש ברירה אמטו פריך מדאיו דמשם בארה דרבי יוחנן לית לי' חלוקה זו ובזה מיושב ג"כ הקושי' דלעיל והבן: אמנם מה שיש להקשות על הרא"ש ז"ל בזה לכאורה מהא דאי' בפ' אה אי שהוציאוהו דף מ"ו דדייק רב פפא דעירובי תחומין חמיר מעירוב חצירות מהא דאמר רבי יהודה בס"פ חלון במה ד"א בעירוב תחומין וכו' אבל בעירוב חצירות וכו' ולפי דברי הרא"ש הנ"ל דר' יהודה ס"ל תחומין דאורייתא מה ראי' מדרבי יהודה לדידן דלר' יהודה דאית לי' תחומין דאורייתא פשיטא דחמיר טפי מעירוב חצירות דרבנן משא"כ לדידן דקיימל"ן תחומין דרבנן אימא דע"ח חמיר טפי או כהדדי נינהו ויראה ליישב בזה דבל"ז יש להבין מאין זה להרא"ש דר' יהודה ס"ל תחומין דאורייתא ואי משום דמחמיר בספק עירוב אימא כרבי יוסי ס"ל דמחמיר אפי' בספק טומאה דרבנן וה"ה לספק עירוב דהא עד כאן לא אתינן למימר אליבא דר"מ דס"ל תחומין דאורייתא אלא מפאת הרומי' דרמינן דר"מ אדר"מ דאית לי' גבי ספק טומאה דרבנן לקולא משא"כ לר' יהודה שפיר מצינו למימר דס"ל תחומין דרבנן אלא דס"ל כר' יוסי גבי ספק טומאה דרבנן דאזיל לחומרא וה"ה בעירוב דרבנן לכן יראה דודאי לפום הך שנוייא דמשני התם בדף ל"ו אליבא אדרבי יוסי דאמר ספק עירוב כשר דמשמי' דרבי' קאמר ולי' לא ס"ל דכשר אלא אזיל לחומרא כמו גבי טומאה ודאי מצינו למימר דרבי יהודה נמי ס"ל כרבי יוסי בתא ואין ה"נ דס"ל תחומין דרבנן אבל הרא"ש ז"ל תופס עיקר לאוקמתא דרבא דמשני דעד כאן לא החמיר רבי יוסי גבי טומאה דרבנן אלא משום דהעמד טמא על חזקתו אבל גבי עירוב דרבנן לכ"ע אזלינן להקל וא"כ אם נאמר דס"ל לר' יהודה תחומין דרבנן ועם כל זה אזיל לחומרא הוא דלא כמאן דהא רבי יוסי נמי מודה בעירוב דרבנן דודאי אזלינן לקולא לכן בהכרח לומר דרבי יהודה ס"ל תחומין דאורייתא וא"כ יש לומר דרב פפא בפ' מי שהוציאוהו ס"ל כהך שנוייא דר' יוסי משמי דרבי' קאמר ולי' לא ס"ל דספק עירוב כשר דלפי"ז לא מוכח מדי מדר' יהודה דס"ל תחומין דאורייתא ואמטו הכי דייק שפיר מדר' יהודה דעירוב תחומין חמיר מע"ח אבל הרא"ש תופס עיקר להך שנוייא דרבא דגם ר' יוסי נמי מודה בספק עירוב שכשר לכן ע"כ ר' יהודה דמחמי' בספק עירוב ס"ל תחומין דאורייתא וא"ש ומ"מ עדיין אינו מוכרח בל כך דאולי רבי יהודה מחמיר טפי מדר' יוסי וגבי ספק עירוב דרבנן נמי מחמיר כמו בספק טומאה דרבנן לכן מחוורתא בישוב קושי' מהרש"א ז"ל כדאמר

או יאמר בכנעני שהלוה אפי' שיעבד לו בפירוש לא מהני דאכתי הלואה היא ולא חל השעבוד כלל דמנה אין כאן שעבוד אין כאן והא דס"ד מעיקרא דטעמא דמתניתי' דאחה"פ מותר בהנאה משום דלמפרע גובה הנה בל"ז צריך להבין למאי דס"ד דלא איירי בהרהינו אמאי שרי בהנאה נהי דלמפרע גובה והו"ל דנכרי הלא הי' באחריות הישראל ולא גרע מקיבל אחריות על חמצו של עכו"ם דעובר ב"י וכבר עמד הפ"י ז"ל בזה ותי' דאיירי בשעשאו הישראל אפותיקי מפורש דהו"ל באחריות הנכרי כדאי' בח"מ סי' קי"ו דאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים אלא שהוקשה להרב ז"ל א"כ מאי פריך לרבא דלמא באפותיקי מפורש מודה רבא דלמפרע גובה והניח בקושי' וכבר כתבתי בתשובה דלעיל דלק"מ דהא טעמא דרבא דמכאן ולהבא גובה משום דלוה הוה מצי מסליק בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקא קני והא באפותיקי מפורש נמי לוה מצי מסליק לי' בזוזי כדאי' בח"מ שם ותו דבהדי' מוכח בגיטין דף מ' דאפי' באפותיקי מפורש נמי ס"ל לרבא דמכאן ולהבא גובה וכ"כ הפ"י גופי' בחדושיו לגיטין שם וא"ש וא"כ ניחא השתא השתא דאפי' בהלואה דנכרי נמי גבי למפרע כיון דעשאו אפותיקי שאם לא יפרע לא יהא לו פרעון אלא מזו לא שייך הפקעת הלואתו בזה דהא מיד שאינו פורע השדה מכורה והו"ל מכירה ולא הלואה וא"ש. **(הגה"ה דהא במתניתי' דגיטין בעשאו לעבדו אופתיקי ושחררו מיירי באפותיקי מפורש כמ"ש התוס' וכדמוכח בש"ס שם ד' מ"א ומייתי עלה דרבא דאמ' חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבו' ופי' התוס' שם דרבא לטעמי' דאמר מכאן ולהבא גובה מש"ה מפקיע מידי שעבוד הרי דבאפותיקי נמי אמר: אלא שעדיין קשה א"כ מאי פריך אהא דאמ' לימא כתנאי וכו' ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה וכו' ד"ה עובר אפכא מבעי לי' מאי קושי' אימא דלא איירי באפותיקי אלא בשעבוד חמצו מש"ה ברישא פליגי בדין למפרע גובה או לאו אבל בסיפא בנכרי שהלוה לא שייך למפרע גובה כדאמרן מש"ה לד"ה עובר וצריך ליישב ג"כ משום דבל"ז קשה מאי פריך ותסברא אימא סיפא למאי דס"ד דלא איירי בהרהינו מש"ה לד"ה עובר משום שהי' באחריות ישראל דאיירי בלא אפותיקי ומתניתי' באפותיקי כנ"ל ובהכרח לומר דס"ל להמקשה דודאי טעמא דסיפא לאו משום קבלת אחריות הוא דאל"כ אדאשמועינן הכי בחמץ של ישראל הלא אפי' בחמץ של עכו"ם ממש על אחריות של ישראל דינא הכי אלא ודאי דלאו מטעם קבלת אחריות אתינן עלה דעובר אלא משום חמץ של ישראל ממש (וכה"ג כ' מהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה שקונה) מש"ה צריך שציר ותסברא אלא דהיא גופיה קשי' ותיפוק לי' דעובר משום האחריות של ישראל דהא כשהוא בביתו סתמא הוא על אחריותו דמהי תיתי יקבל אא אחריות על חמץ ישראל שבבית ישראל חנם וצ"ל כתי' הפ"י דלעיל ממתניתי' דאיירי באפותיקי מפורש שאו הוא ממילא על אחריות העכו"ם המלוה מש"ה פריך שפיר ותסברא וכו' איפכא מבעי' לי' דהא באפותיקי גם בהלואה דעכו"ם נמי שייך למפרע גובה וכנ"ל ועלה מסיק אלא הב"ע בהרהירנו והשתא דאתית להכי בלא אפותיקי נמי לא אכפת לן באחריות הישראל דהו"ל קיבל אחריות על חמצו של נכרי בבית הנכרי דשרי ועוד דע"כ לא איירי באפותיקי דאי באפותי' שהאחריו' על המלוה קשי' רישא בישראל שהלוה לעכו"ם אמאי לת"ק אינו עובר הא הו"ל באחריות הישראל אלא ע"כ בלא אפותיקי איירי וכיון שכן ממילא א"ש אליבא דאביי ג"כ דברישא בישראל שהלוה פליגי ר"מ ורבנן בדין למפרע גובה ואביי כר"מ כדאמרי' מעיקרא וסיפא בנכרי שהלוה ד"ה עובר דבהלואה דנכרי לכ"ע מכאן ולהבא היה גובה ומתניתי' דקתני אחה"פ מותר בהנאה מתוקמי באפותיקי מפורש והשתא לא מוכח מידי מפאת הרומי' דמתניתי' אבריית' דשני לן בין היכא דאמר מעכשיו דמתוקמי שפיר מתניתי' באפותיקי וכנ"ל ולכן אמר הש"ס ומנא תימרא דשני לן בין היכי דאמר מעכשיו וכו' והוצרך לאתויי מברייתא דנכרי שהרהין דמשם מוכח ודאי חלוקה דשני לן בין אמר מעכשיו וכו' אליבא דכ"ע דהא גם לאביי ברייתא זו אתי כת"ק דלעיל דמכאן ולהבא גובה ומחלק בהדי' בין אמר מעכשיו ללא אמר ומיושב שפיר קושי' התוס' וקו' הפ"י כנ"ל

תוס' ד"ה בדר' יצחק קמפלגי וכו' והכא שהלוה על חמצו תנן דמשמע בשעת הלואה וכו' הש"ך ז"ל בח"מ סי' ע"ב ס"ק ט' תמה על התוס' ושא"פ שהרעישו העולם בקושי' זו ותירץ דבריו דודאי הלוהו על המשכון פירושו בשעת הלואה אבל הכא לא תנן אלא הלוהו על חמצו והוה ס"ד מעיקרא דלא הרהינו כלל אלא שעבד לו חמצו שיש לו בביתו א"כ לבסוף נמי דמוקי לה בשהרהינו היינו שאחר הלואה הרהינו אצלו ולעולם הא דר' יצחק ליתא אלא במשכונו שלא בשעת הלואה עכ"ד והפ"י תמה עליו א"כ דהלוהו על חמצו פירושו ששיעבד לו חמצו שיש לו בביתו העיקר חסר מן הספר דוה שהרהינו לא נזכר במשנה כלל אפי' ברמז ותו דמסתימות לשון הש"ס משמע שמפרש לשון המשנה דהלוהו על חמצו היינו שהרהינו ואין זו מן הטענה כל כך דכמה אוקמתות מצינו בש"ס מה שלא נזכר במשנה כלל אפי' ברמז אבל הא קשי' דאם תאמר