אגודת אזוב אורח חיים מג

דור ודור מתנין עליהם בכל עת אלא דתקנת חכמים הוא מימות נביאי' הראשונים שהתנו על ככה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד תה' שקלים שתנאי ב"ד הוא (ר"ל תק"ח כמו שאמרו בכתובה) וא"כ גבי אבודין דלא שכיחי דלא התנו עלה ולא תקנו בזה אין בידינו להתנות עתה בתה שלא התנו ולא תקנו מעיקרא בפרט במידי דאקראי כנ"ל

וראיתי בחדושי מהרש"ך ז"ל שהוקשה לו במ"ש התוס' ד"ה אי הכי ש אליבא דאביי דס"ל לחלק בין פרה שהיא קדושת דמי' לקדוש' הגוף א"כ אמאי לא דחי הש"ס במסקנא נמי בפשיטו' דשאני פרה דקדשי בדק הבית היא משא"כ בתמידין והניח בקושי' ואנא גברא רבה חזינא ותיובתא לא חזינא דמ"ש התוס' דאביי מחלק בין קדושת דמים לקדושת הגוף היינו משום דס"ל דגבי קדושת הגוף לא אהני תנאי ב"ד כלל דקדושה שבהן להיכן הלכה ושאני קטורת דקדושת דמים היא כדדחי רב חסדא לעיל אבל רבי יוחנן מצי סבר כרבה דקטורת קדושת הגוף היא ומשם בארה דבקדושת הגוף נמי מהני תנאי ואמטו הכי הוצרך הש"ס לדחות אליבא דרבי יוחנן גבי קטורת משום דלית להו תקנתא ברעי' וכיון שכן קשי' בההיא דפר ושעיר של יה"כ אמאי ימותו לרבי יהודה כיון דלית להו תקנתא ברעי' לימא לב ב"ד מתנה עליהם כמו בקטורת (דהא אפי' ר"ש לא פליג בהא כמ"ש התוס' ד"ה מקיצין וכו') ובהכרח לומר כדשני רבה לעיל דשאני אבודין דלא שכיחי וקשי' עלה מהא דפרה דחזינן דלב ב"ד מתנה עלי' אע"ג דלא שכיח כדפריך אביי ובהכרח לשנויי כדשנינן דשאני פרה דדמי' יקרי' מש"ה הוכר' לומ' במסקנא טעמא דדמי' יקרי' כנ"ל ותו דזולת זה נמי אין מקו' להך חלוקה שבין קדשי בדק הבית לקדוש' הגוף אלא לענין שנא' דבקדושת הגוף לא תהני לב ב"ד מתנה כלל אבל לרבי יוחנן במסקנא דודאי מהני לב ב"ד מתנה אפי' גבי קדושת הגוף כדילפי מקטורת אלא דאתינן עלה גבי תמידין משום דאית להו תקנתא ברעי' לא שייך הך חלוקה כלל דנהי דפרה קדשי בדק הבית היא סוף סוף הא חזינן דלב ב"ד מתנה אפי' במידי דאית לה תקנתא ברעי' ואפי' בשביל הפסד מועט דעורה מה לי בד"ה או קדושת הגוף אמטו הכי הוכרח לדחו' ולומר שאני פרה דדמי' יקרין וכדאמרי אינשי מגמלא אונה כדלעיל ופשוט הוא כנ"ל

עוד יש ליישב קושי' דלעיל בפשיטו' טפי עפ"י מה דאי' בפ' שני שעירי' דף ס"ג ב' בש"ס ופרש"י שם ד"ה דלמא מייתי ומגריל וכו' דכשמת העזאזל ומביא זוג אחר ומגריל דאעפ"י שהראשון קרב ואין הגורל אלא בשביל עזאזל לחוד אפ"ה בעינן שהשני שעמו בגורל יהי' ראוי לשם דאם השני שעמו אינו ראוי לשם אין הגורל קובע העזאזל ג"כ וכיון שכן אי אפשר לב"ד להתנות בשעת לקיחה על שעיר השם שישתייר שלא יהי' קדוש קדושת הגוף כלל דהרי עפ"י תנאי זה איגלאי מילתא למפרע שלא הי' קדוש קדושת הגוף מעולם וא"כ בשעת הגרלה לא הי' ראוי לשם וגם לא נקבע לשם כלל וא"כ גם של עזאזל לא נקבע דכל שעיקר קדושת הגוף דסוגי' זו קאי אליבא דר"י דשני יקרב וכ"ש וכו' למפרע נעקר גם קביעות הגורל למפרע משא"כ בפר ושעיר שאבדו דלא אכפת לן בהגרלה קמייתא כלל וכ"ש אם נאבד קודם הגרלה כנ"ל

והנה מידי עברי בסוגי' זו ראה זה חדש הוא שנתחדש לי בלשון הרמב"ם ז"ל אשר יאמר כי הוא זה. הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' פסולי המוקדש' הלכה א' כתב אבל חטאת צבור שאבדה ונמצאת לאחר כפרה בין ראוי בין אינה ראוי תרעה עד שתפול בה מום ותמכור ויפלו דמים לנדבה עכ"ל והנה אלו הן חטאת הצבור שעירי ראשי חדשים ושל מועדות (וכן שעיר החיצון דיה"כ) ולכאורה קשה טובא בהסוגי' דעכ"פ לדברי הכל אם אבד שעיר החטאת ברגל זה יקרבו ברגל אחר וכן אם אבד שעיר החטאת דר"ח יקרב בר"ח אחר והאיך כתב הרמב"ם ז"ל שירעו עד שיסתאבו מיהו בזה יש לומר דס"ל להרמב"ם דמה שאמרו יקרבו ברגל אתר זהו כשנמצא ברגל או בר"ח כדפרש"י במתניתין בהדיא אבל אם נמצא קודם הרגל אין ממתינין עד הרגל משום חשש תקלה כדאי' בפ' שני שעירי' דף ס"ו דכל שעומד לקרב בזמן אחר חיישי' לתקלה משום דלבו טרוד על הקרבתן יש לחוש שישכח ויקריבם קודם הזמן משא"כ כשניתק לרעי' דלא טריד בה וכו' ע"ש ואין לחלק בין זמן מרובה לזמן קצר דהא לר' יהודה בפר ושעיר שאבדו אעפ"י שכשרים ליוה"כ הבא ימותו משום תקלה כדאי' התם וסתמא קאמר ימותו אפי' ימצאו סמוך ליוה"כ וכ"מ בתוס' בסוגי' דף י"ב ד"ה ממאי וכו' וא"צ למה שנדחק מהרש"א ז"ל שם והא דכתב הש"ך ביו"ד סי' נ"ו בשם תה"ד דבזמן ך"א יום לא חיישי' לתקלה יש לומר בקדשי' החמירו בלא פלוג להכי כתב הרמב"ם ז"ל בנמצאו שלא בזמנן דירעו דבנמצאו בזמנן פשיטא שיקרבו כיון שראוין להקריב ביומן ולא איירי הרמב"ם ז"ל אלא באינן ראוין להקרבה עכשיו אבל הא קשיא מהא דפריך עלה בסוגי' דהכא לימא לב ב"ד מתנה עליהן שיקרבו אפי' שלא בזמנן, ומסיק דר"ש לית לי' לב מתנה כלל אפי' בתמידין אבל לרבנן דאית להו לב ב"ד מתנה אין ה"נ דגבי חטאות של ראשי חדשים ומעדות שאבדו לב ב"ד מתנה עליהן שיקרבו והאיך כתב הרמב"ם ז"ל שירעו לימא לב ב"ד מתנה עליהן שיפדו תמימים כמו גבי תמידין כדמוכח להדיא בש"ס ועכ"פ הו"ל להרמב"ם ז"ל נמי לאשמועי' שגם אם נמצאו של רגל בר"ח או להפך או של רגל ור"ח שנמצאו ביה"כ או להפך דאעפ"י שאין כפרתן שוה אפ"ה קריבין של זה בזה מטעם לב ב"ד מתנה והנה התוס' הקשו אהא דפריך אביי ממתניתין מדין שעירי רגלים ושל יוה"כ שאבדו דנימא לב ב"ד מתנה וכו' דמאי קושי' הא אמר לעיל דאבודין לא שכיחי ואין לב ב"ד מתנה עליהן ותירצו לחלק בין שעיר הפנימי שאינו אלא פעם אחת בשנה וכן שעירי ע"א לא שכיחי כלל לבין שעירי החיצוני' דשכיחי טובא ואבודין דידהו שכיחי ומסקי ב"ד אדעתייהו להתנות עליהן אולם הרשב"א ז"ל בחדושיו כתב יש מתרצין דהו"מ לתרוצי הכי (דאבודין לא שכיחי) אלא חד מתרי פירוקי נקט והנכון דניחא לי' לשרוקי קושטא דמילתא דר"ש לית לי' לב ב"ד מתנה עכ"ל ויראה שזהו דעת הרמב"ם ז"ל דלפי האמת כל אבודין לא שכיחי אפי' דחטאות החיצונות ואין לב ב"ד מתנה עליהן ולשון הש"ס דלעיל לכאורה דייקא הכי מדאמר אבודין קאמרת שאני אבודין דלא שכיח משמע דמטעם אבודין אתי עלה שכל אבודין לא שכיחי (דאל"כ הו"ל למימר אבודין דפר ושעיר לא שכיחי) ועוד דמתמה עלה דאביי וקאמר אבודין קאמרת וכו' בפשיטות משמע דמילתא דפשיטא היא שאבודין לא שכיחי מצד עצמו אלא שיש להבין בזה חדא דאכתי קשה אדאביי מאי פריך עלה לימא לב ב"ד מתנה עליהן הא כבר שני דאבודין לא שכיחי ותו האיך שייך לומר דהו"מ לשנויי וכו' אלא דקושטא משני דר"ש לית לי' לב ב"ד מתנה דהא תינח בדר"ש אבל במאי דמשמע לפום האי שנוייא דלרבנן לב ב"ד מתנה גם באבודין הא לאו קושטא הוא דהא ע"כ מוכח מהא דלעיל בפר ושעיר של יוה"כ שאבדו דלכ"ע גבי אבודין אין לב ב"ד מתנה והאיך קאמר עתה דרבנן פליגי אדר"ש בהא והיותר קשה בהא דאמר לקמן אלא רבנן דאמרו לו ממאי דר' יהודה היא והכי קאמר לי' בשלמא לדידי דאמינא לב ב"ד מתנה וכו' הא באבודין גם לר' יהודה אין לב ב"ד מתנה דהא גבי פר ושעיר שאבדו קאמר רבי יהודה גופי' כולן ימותו ולא אמר לב ב"ד מתנה שיפדו וראיתי להר"ש כהן ז"ל בחדושיו שצדד לומר בהא דפריך לעיל מפר ושעיר שאבדו ואח"כ נמצאו דלא פריך אלא מדר"א ור"ש דקאמרי ירעו אבל מר' יהודה לק"מ דשאני הכא דאין כח להתנות דהוה הלכה למשה מסיני שימותו כדפרש"י ז"ל (ור"ל דשמא כך הלכה למשה מסיני שימותו ולא יועיל תנאי ב"ד בזה) אבל בעלמא ישכח להתנות ונסתייע מלשון רש"י ז"ל ד"ה נימא לב ב"ד מתנה עליהן שיפדו בלא מום יעוי"ש ועפי"ז הוה א"ש דלפום מאי דמסיק השתא דר"ש לית לי' לב ב"ד מתנה תו לא צריכין להך שנוייא דלעיל דאמר שאני אבודין דלא שכיחי ואין לב ב"ד מתנה דשפיר מצינו למימר גם באבודין לב ב"ד מתנה והא דקאמרי ר"א ור"ש גבי פר ושעיר שאבדו וכו' ואח"כ נמצאו שירעו משום דר"ש לטעמי' אזיל דלית לי' לב ב"ד מתנה וה"נ ס"ל לר"א חבירו בזה וכ"ש לפי הגירסא שהביא הכ"מ פ"ד מה' פסהמ"ק דגרסי' רבי אליעזר ברבי שמעון אומר ירעו וכו' דא"ש טפי דר"א בר"ש כאבוה ס"ל בזה דאין לב ב"ד מתנה כדאי' להדיא בפ' התודה ד' ע"ט אבל למאן דס"ל לב ב"ד מתנה גם באבודין נמי לב ב"ד מתנה ועלה קאמר הרשב"א שפיר דנהי דלפום שנוייא דהשתא לא צריכין כלל לומר אבודין שאני מ"מ מעיקרא דדינא הו"מ לשנויי כפום שנוייא קמא דאבודין שאני דאעפ"י שאין הכרח לזה מ"מ מצינו למימר הכי אלא דקושטא משני דלר"ש ודאי לית לי' לב ב"ד כלל אבל לרבנן מצינו למימר גבי אבודין הכי והכי וניחא השתא הא דבעי למימר דרבנן דר"ש במתניתי' רבי יהודה הוא והכי קאמר לי' בשלמא לדידי דאמינא לב ב"ד מתנה וכו' אפי' באבודין משום דלפום שנוייא דהשתא אין הכרח לומר אבודין שאני אפי' לר"ש וכ"ש לרבי יהודה דגבי פר ושעיר דמעיקרא דדינא לא קשיא מרבי יהודה דהתם וכנ"ל והוה א"ש אולם שמהרש"ך ז"ל שם גופי' מסתפק בזה אם הקושי' דלעיל הוא גם מדרבי יהודה או לאו יעוי"ש ותו דעדיין הקושי' הראשונה במקומה אדאביי דמאי פריך ממתניתין גבי חטאו' החיצונו' הא כבר שני לי' דאבודין שאני דלא שכיחי ואין לב ב"ד מתנה עליהן

לכן יראה לע"ד שדברי התוספת והרשב"א ז"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים הם דודאי אביי פריך שפיר לשיטתי' כמ"ש התוס' ורבה הו"מ לשנויי לפום שיטתי' כמ"ש הרשב"א ז"ל אשר יאמר כי הוא זה דאי' בפ' גט פשוט קע"ב גבי ההוא שטרא דהוה כתיב בי' אני פב"ב לויתי ממך מנה וקאמר רבה התם לנפילה לא חיישי' ופשיט לה מהא דתנן שנים שהיו בעיר אחת שם האחד יוסף ב"ש ושם השני יוסף ב"ש שהם יכולין להוציא שט"ח על אחרים ואמאי ליחוש לנפילה (פי' שמא נפל מיוסף ב"ש זה ומצאו יוסף ב"ש האחר) ש"מ לנפילה לא חיישי' ואביי פליג עלי' ומחלק בין נפילה דחד כי הכא גבי שני יוסף ב"ש שהחשש הוא שמא נפל מיוסף ב"ש וה לבד אבל לנפילה דרבים חיישי' וקיימל"ן התם כרבה דאפי' לנפילה דרבים נמי לא חיישי' כדאי' בח"מ סי' נו"ן