אגודת אזוב אורח חיים מב

ביתו ואח"כ בא לבהכ"נ ומתעטף בטלית גדול צריך לברך שנית ומפרש הב"י הטעם דהלוך מביתו לבהכ"נ חשיב הפסק ואפילו לדעת הט"ז שם שכתב דהלוך לא הוה הפסק אלא הברכה שבירך על התפילין בביתו הוא דהוה הפסק אף דהוא ג"כ צורך תפילה ושייכי כי כל הקורא ק"ש בלא טלית ותפילין כאילו מעיד עדות שקר אפ"ה הוה הפסק א"כ יהי' ג"כ הפסק ענייני תפלות שעל סדר התקיעות וגם נוכל לומר אף לפי הוכחת הט"ז דהלוך לא הוה הפסק היינו הלוך בלא שהה אבל שניהם גם יחד נוכל לומר דהוה הפסק עכ"ד הנה כל דבריו אחד הן אלא שלשונו מגומגם דמ"ש א"כ יהי' הפסק ענייני התפלות שעל סדר התקיעות ר"ל בצירוף ההלוך [דזולתו אפי' שיחה בטילה לא הוה הפסק בדיעבד כדאי' בסי' תקצ"ב] והיינו הך שכתב אח"ז וגם נוכל לומר דהלוך ושהה גם שניהם הוה הפסק ורצה להכריח כן מדברי הט"ז גבי ברכת תפילין דחשיב הפסק דר"ל בצידוף ההלוך דאלו ברכת תפילין לבד לא מסתבר שיהי' הפסק כיון שהוא צורך תפלה ולע"ד פשוט דכוונת הט"ז דברכת תפילין לבד הוה הפסק כמו שאר שיחה שבנתי' כדאי' התם דאין ענין ברכת תפילין וק"ש לברכת ציצית דאטו מי שאינו קורא ק"ש ומתפלל וגם אינו מניח תפילין לאתה סיבה לא יתחייב בציצית שמצותן כל היום ומה עניינם לברכת הציצית ובהדיא כתבו התוס' פ"ב דבדכות י"ד ע"ב לחלק בין תפילין לטלית שחין הטלית שייך לק"ש ותפלה כלל וכ"ש לתפלין יעוי"ש לכן הוה ברכת תפילין הפסק משא"כ בין התקיעות וגם מה שנסתפק מצד הסברא החיצונה לומר דהלוך עם השהי' בצירוף שניהם יחד יחשב הפסק גם זה אינו לפי הוכחת הט"ז מהתוס' בסוטה פ' א"ג ד' ל"ט משם בארה דהלוך לא מעלה ולא מוריד כלל שהרי התוס' שם למדו מדין הלוך ך"ב אמה משער נקנור לבית המטבחי' דהוה הפסק לדין שהי' כדי הלוך ד"ב אמה בלי הלוך ולא אמרי' דבהלוך איכא תרתי שהי' והלוך משא"כ בשהי' לחוד א"ו דהלוך לא מעלה ולא מוריד כלל (ועוד יתבאר בסמוך ראי' ברורה מהש"ס דאין הצירוף כלום) וא"כ גבי תקיעו' דענייני התפלו' לא חשיב הפסק כלל גם להלוך אין לחוש ומעשי' בכל ר"ה שהולכין בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד לנקיות ושאר צורך ולא ערער אדם מעולם: אולם גם לדעת המ"א בסי' ח' שהסכים להב"י דהלוך הוה הפסק בטעם שינוי מקום (אע"ג דשיחה בטילה לא הוה הפסק בדברי' שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן (משא"כ ההלוך שמשער נקנור לבית המטבחים דהוה בחד מקום) דהשתא אין ראיה ממה שנוהגין לצאת חוץ בין התקיעו' ולחזור דבסי' קע"ח שם דעת הרמ"א בהגה"ה והמ"א דאפי' בדברים שאין טעונין ברכה במקומן אם הניח מקצת חבירי' ויצא כשחוזר למקומו א"צ לברך והכי נמי כן הוא משא"כ בנ"ד שמעכ"ת הולך למקום אחר דלא מהני בזה הניח מקצת חברים הואיל ולא חזר אליהם כמ"ש המ"א שם מ"מ נראה שבין התקיעות אין השינוי מקום הפסק כלל דלא דמי לשינוי מקום באמצע האכילה דחשיב הפסק משום דאיבעי בעי לא אכילה יותר לכן אמרינן דעמידתו ממקומו הוא גמר סעודתו כמ"ש הר"ן פ' ערבי פסחים ק"ב בטעם הדבר וכן גבי ציצית אי בעי לא לביש הטלית גדול בלל לכן הוי הפסק בין הברכה לתחילת הלבישה של הטלית גדול משא"כ הכא שתקיעות דמיושב עם התקיעות דמעומד כולה חדא מצוה היא כמ"ש הרי"ף פ' בתרא דר"ה בשם תשוב' ריש מתיבתא דהוה כאילו מפסיק באמצע ההלל והק"ש מפני היראה או הכבוד דלא הוה הפסק אין לחוש כלל לשינוי מקום דלא שייך לומר בזה שעמידתו ממקומו הוא גמר מצותו שהרי עדיין לא נגמר מצותו ועל כרחו הוא צריך עדיין לשמוע תקיעות דמעומד על סדר הברכות ודמי' לדברי' הטעונים ברכה לאחריהן במקומן דקיימל"ן התם שאין שינוי מקום הפסק אעפ"י שגומר סעודתו במקום אחר משום דלקיבעא קמא הדר ואפי' לדעת המחבר שם שסובר דאפי' בדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן חשיב שינוי מקום הפסק הכי עדיף טפי דהתם מ"מ אי בעי לא אכיל יותר והכי לא סגי דלא לגמור מצותו ובהדיא כתב המ"א בסי' ח' ס"ק י"ז דבאמצע מצוה אחת לא שייך הפסק כלל כדאי' בשלהי ר"ה ופ"ג דברכות כ"ד ב' בעובדא דרבי אבהו דהוה קאזיל בתרי' דר' יוחנן וקרי ק"ש וכו' ובדיקת חמץ יוכיח שהולך בנתי' לכמה חדרים וכיון דהלוך ושינוי מקום לא הוה הפסק גם בצירוף ענייני התפלות לא חשיב הפסק כלשון המ"א הנ"ל דבאמצע המצוה לא שייך הפסק כלל ותו דמה שלא יועיל נפרד לא יצדק גם במחובר ולרווחא דמילתא אבי' ראי' לדבר מפ' ערבי פסחים דף ק"ב דפריך לרבי יוחנן דאמר התם דשינוי מקום לא הוה הפסק מברייתא דחברי' שהיו מסובין ועקרו רגליהן לילך לבהכ"נ להתפלל כשהן חוזרי' טעונים ברכה לכתחילה וכו' ע"ש ומאי קושי' נהי דלר' יוחנן שינוי מקום לחוד לא הוה הפסק וכן תפלה לחוד נמי לא הוה הפסק כמ"ש התוס' שם מ"מ ע"י צירוף שניהם גם יחד שינוי מקום עם התפלה שהתפללו בנתי' חשיב שפיר הפסק ור' יוחנן לא איירי אלא בשינוי מקום לחוד א"ו אם איתא דשינוי מקום לחוד לא חשיב הפסק וכן התפלה לחוד לא הוה הפסק גם בצרוף שניהם יחד לא הוה הפסק וה"ה בנ"ד שאין השינוי מקום הפסק וכן עניני התפלות לחוד לא הוה הפסק גם בצירוף שניהם יחד לא חשיב הפסק כנ"ל ותו לא מידי: דברי ידידו הק' משה זאב

יב

ועתה אשוב ואומר דברי שלום ואמת למרעהו ידידי הרב המופלג בתו"י חכם השלם והמושל' חריף ושנון כקש"ת מוהר"ש זנווויל נ"י מזאמושטץ אחיו של של הגאון המפורסם ראש הישיבה דק"ק בראד יצ"ו אשר הוקשה למעכ"ת ביומא פ' שני ס"ד ח' בפלוגתא דרב ורבי יוחנן אמתניתין דריש פרקין דתנן והשני ירעה וכו' דרב סבר שני שבזוג שני הוא שירעה והשני שבזוג ראשון יקרב דבעלי חיים אין נדחין ומצוה בראשון כרבי יוסי דפסחים **(הגה"ה ולדידי קשה לכאורה דלמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא גבי פסח אבל הכא מאי חזית לקרב הראשון משום מצוה בראשון דלמא בשני משום דלמצוה בענין שיהא לקיחתן כאחד משא"כ בראשון דלא הוה לקיחתן כאחד והי' נראה ליישב ולומר דלא קפדינן בלקיחתן כאחד אלא בהגילה אבל מהגילה ואילך דהיינו הקרבה לא קפדי' שיקרב זה שיהיה לקיחתו כא' עם השני של עזאזל לפמ"ש התוס' ישני' לעיל בר"פ דדוקא בלקיחתן מערב יוה"כ הוא דבעי' לקיחתן כא' למצוה אבל בלקיחתן ביה"כ לא קפדינן ע"ש דא"ש אבל לעיל בתוס' דף מ' ד"ה ואזדו לא משמע כן יעוי"ש אם לא שנאמר דלא כתבו כן אלא לר"י:)** ע"ש מסוגי' דשבועות פ"ק ד' י"א דאמר רבי יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים משום דלב ב"ד מתנה עליהן ופריך עלה אביי מהא דתני' פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפרי אחרים תחתיהן ר' יהוד' אומ' ימיתו כולן ור"א ור"ש אומרי' ירעו עד שיסתאבו ואמאי נימא לב ב"ד מתנה עליהן שיפדו בלי מום ומשני שאני אבודין דלא שכיחי (פי' ולא מסקו ב"ד אדעתייהו לאתנויי והשתא קשה בכאן לרב דאמר במת אחד מהן דמצוה בראשון השני אמאי ירעה נימא לב ב"ד מתנה עלי' שיפדה בלא מום ואין לומר משום דלא שכיח ולא מסקו אדעתיי' לאשתנויי הלא עכשיו בשעת לקיחת הזוג שני הנה הנם יודעים שבודאי ינתק אחד מהם לרעי' ולמה לא יתנו על שיפדה בלי מום שלא יבא לידי רעי' כמו בתמידין ואף אם נדחוק לומר דרב כיחידאי ס"ל דהיינו כר"ש דס"ל הת' אין נפדין תמיד' אכתי מה נענה בדברי הרמב"ם ז"ל שבפ"ד מה' שקלי' פסק כר' יוחנן דתמידי' וכו' נפדין תמימין ובפ"ה מהל' עבודת יוה"כ פסק כרב שהראשון יקרב ושני שבזוג שני ירעה וכעת הדבר צריך תלמוד בעיני עכ"ד (מ"ט דבש"ס י"ל דרב ס"ל כר"ש דאין נפדין וכו' אין זה מעלה ארוכה דהא רב מפרש למתניתי' דשני שבזוג שני ירעה ומתניתי' לא מתוקמי כר"ש דהא ר"ש ס"ל דאם מת אחד מהם מבי' חבירו שלא בהגרלה וכ"כ התוס' ס"ה א' ד"ה הוה לי' דאי אפשר לאוקמי מתניתי' כר"ש תה" אם לא שנאמר דרב פליג אדרבי יוחנן וס"ל דלכ"ע לא מהני לב ב"ד מתנה אע"ג דרבי יוחנן גמרא גמיר לה דרבנן ס"ל נפדין תמימין רב לא גמיר לה)

תשובה גברא חזינא תיובתא לא חזינא דודאי הא דאמרינן שאני אבודין אבודין דלא שכיחי אין ר"ל משום דכיון דלא שכיחי לא מסקו ב"ד אדעתייהו להתנות דאם איתא דראוי להתנות אפי' במידי דלא שכיח הו"ל לב"ד לאסוקי אדעתי' להתנו' דכי רבותא היא לאסוקי אדעתי' חשש אבודין אלא ר"ל במידי דלא שכיח כלל אלא אקראי בעלמא הוא אחת לס' או לפ' שנה לא חשו ב"ד להתנות עלה ומה שפרש"י ע"ז הילכך לא חשיב ב"ד להתנו' וכו' ר"ל לא חשיב אצל ב"ד להתנו' עלייהו (ויותר נראה דהב' של חשוב יתר וכנטול דמי וט"ס הוא וצ"ל לא חשו ב"ד) והיינו דמשני גבי פרה הואיל ודמי' יקרין ר"ל משום חשיבותה חשו ב"ד שפיר להתנו' עלי' אע"ג דהוא מידי דלא שכיח דאין לומר דמשום דדמי' יקרין מסקו אדעתייהו להתנות אפי' במידי דל"ש א"כ היכי דחי במסקנא לגבי תמידין נמי ואמר שאני פרה דדמא יקרין ומסקו אדעתייהו להתנות הלא גבי תמידי' כ"ש הוא דמסקו אדעתייהו להתנות דהרי בכל שנה ושנה יודעי' בודאי שישתיירו ארבעה כבשים מתרומה ישנה אלא ודאי ר"ל משום דדמי' יקרי' חשו להתנות עלה אפי' במידי דלא שכיח וגם אית לה תקנתא ברעי' משא"כ בתמידין אע"ג דודאי ישתיירו ויבאו לידי פסול אפ"ה לא חשו להתנות עלי' כיון שאין דמיהן יקרין משום שבקושי הם מתנין שיפדו תמימים דלא ליתי לאחלופי בעלמא לפדות קדשים תמימים כדאיתא בפ' התודה דף ע"ט אומר מעתה שבמקום דלא חשו להתנות אפי' היכי שידוע להם בודאי שיבאו לידי רעי' נמי לא חשו להתנות וכיון שכן גם לפי המסקנא דגבי תמידין נמי לב ב"ד מתנה עליהם מצינו למימר בהך חלוקה דשאני אבודין דלא שכיחי ולא חשו ב"ד להתנות אמידי דאקראי דאפי' שיודעי' הב"ד בודאי שיבאו לידי פסול נמי לא חשו להתנות במידי דאקראי בעלמא הוא אחת לששים או לשבעים שנה כדבעי למימר גבי תמידין אע"ג דידוע בודאי שיבאו לידי רעי' אפ"ה לא חשו להתנות וה"נ למסקנא גבי פר ושעיר דלא שכיחי וכנ"ל ותו דהא דאמר לב ב"ד מתנה עליהם אין ר"ל שהב"ד שבכל