אגודת אזוב אורח חיים מ

אמר מר להא מילתא דמ"ש דלא נאמר דברכת המצות אדם מוציא את חבירו אלא דוקא אם הוא עושה ג"כ מעשה המצות וא תינח בלשון הטור אבל התה"ד איירי בהדי' שהמברך הוא תוקע להוציא את חבירו הרי הוא עושה ג"כ מעשה המצוה ואם מפני שכבר יצא יד"ח לעצמו הא בהדי' איתא בש"ס ס"פ ראוהו ב"ד שכל ברכת המצות אעפ"י שיצא מוציא ותו מעיקרא דדינא פרכא דבש"ס שם משמע דאעפ"י שאינו עושה מעשה המצוה יפול לברך השביל חבירו דהא איתא התם שיכול לברך על אכילת מצה עם ברכת המוציא דידה בשביל האחרים אעפ"י שאינו אוכל מצה עמהם יעוי"ש ודברי הג"א בשם א"ו פ"ק דחולין הנ"ל יתבאר בסמוך בעזי"ה ומה שיראה בעיני בישוב לשון הטור שדבריו מיוסדים עפ"י דברי בה"ג שמביא הטור גופי' לעיל סי' רע"ט ובב"י שם בשם כלבו משם הריא"ו דהא דאמרי' בר"ה שם שבל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא ה"מ להוציא את שאינו בקי אבל לא להוציא את הבקי וכן פסק הש"ע שם ס"ד יעו"ש [ויראה לי בטעמו של דבר כיון דאתינן עלה דיכול להוציא את חבירו מטעם ערבות ולעולם אין הערב מחויב אלא כשאין ללוה במה לשלם הא אם יש ללוה נכסים אין חיוב על הערב ואמטו הכי כשהוא בקי ויודע לברך אין חבירו יכול להוציאו דאין כאן ערבות וכיון דהאידנא סתמא כולן בקיאי' ויודעי' לברך ברכת השופר ועוד שמצוים בידם מחזורי' לכן כתב הטור שפיר דלא הוה ברכה לבטלה הואיל והוא עצמו יוצא בתקיעת השני הא אם לא הי' יוצא בתקיעת השני כגון שיצא והלך לחוץ או שלא שמע תקיעת השני הוה ברכה לבטלה כיון שהאחרי' ידעו לברך בעצמן לא הי' יכול לברך בשבילם אלא א"כ שיצא גם הוא עמהם יד"ח בתקיעות שופר וזה פשוט וברור בכוונת הטור **(הגה"ה ועפי"ז יתכן בעיני ליישב דעת בה"ג שהביאו רש"י והתוס' פ"ז דברכות דף מ"ח ע"א שכתב דאחד שאכל כזית אינו יכול להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא והקשו עליו מסוגי' דהתם בעובדא דינאי מלכא שינאי וחבריו ודאי אכלו כדי שביעה ואפקינהו שמעון ב"ש ולא אמר דלגרמי עבד אלא משום דלא אכל כזית דגן הא אילו אכל כזית דגן שפיר דמי דהוציא אחרים שאכלו כדי שביעה יעיי"ש ולע"ד יראה שבעל ה"ג לטעמי' אזיל דס"ל דכל הברכות כשיצא אינו מוציא את הבקי היודע לברך ועלה קאמר דאפי' אכל כזית דגן כיון שאינו מחויב לברך מן התורה אלא מדרבנן אינו יכול להוציאו אחרי' שאכלו כדי שביעה וחיוב בבהמ"ז מדאורייתא כיון משא"כ בעובדא דינאי מלכא שינאי וחבריו לא ידעו לברך כדאמר בהדיא מאן יהיב לן גברא דמברך לן לכן הי' יכול שמעון ב"ש להוציא אעפ"י שאכלו כדי שביעה מדין ערבות דכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא את שאינו בקי אבל לא הבקי ולא דמי להא דבקי אינו מברך לאביו שאכל כדי שביע' אעפ"י שאין האב יודע לברך משום שהקטן איני מחייב בדבר כלל ולא שייך ערבו' כמ"ש התוס' שם:)** ואחרי כותבי זאת נזכרתי לעיין בב"ח ומצאתי שהוא מיישב ג"כ דברי הטור כן שלי"ת שזכיתי בה תחילה לכוון לדעת הרב ז"ל בזה בעזרתו ית"ש וזהו ג"כ טעמו של התה"ד דלעיל שכתב דמי שכבר יצא יד"ח בתקיעת שופר ובא לתקוע להוציא את חבירו שמן הדין לא יברך התוקע אלא השומע כיון שהשומע הוא בקי ויכול לברך בעצמו וסיים שאין נוהגין כן ויראה ליישב המנהג גם לדעת בה"ג וכלבו בשם ריא"ז הנ"ל דס"ל שמי שיצא כבר אינו יכול לברך בשביל אחר הבקי ויודע לברך בעצמו זהו דווקא כשאין המברך עושה המצוה אלא הברכה לבד והשומע עושה המצוה אבל אם אין השומע יודע לעשות המצוה וצריך האחר לעשות המצוה ולכוין ולהוציאו יכול הוא לברך ג"כ דכיון שהוא עושה מצוה להוציא את חבירו בתקיעתו הוא יברך ויוציאנו ג"כ בברכתו [ולכן גם התה"ד סי' ק"מ לא אתי עלה מדין גמור אלא מטעם אחר יעוי"ש] אולם בנדון הטור שאין המברך יכול לתקוע אם לא הי' יוצא בתקיעות השני הי' ברכתו לבטלה כיון שאין המברך עושה מצוה והשומעי' בקיאי' ויכולין לברך בעצמן ובהכי ניחא מה שרמז הטור דינו של בה"ג והכלבו דלעיל בכאן ולא כתבו אצל כל התוקעין להוציא אחרים יד"ח שאם כבר יצאו התוקעין לעצמן לא יברכו משום דכל שהמברך עושה המצוה אעפ"י שכבר יצא יכול לברך בשביל להוציא אחרי' כפי המנהג שהביא בתה"ד מה שאין כן בנדון זה דאיירי בי' הטור השתא במי שבירך ולא יכול לתקוע [ועיין בטוש"ע סימן קצ"ו]

ועפי"ז יתכן לכוין ג"כ דברי הג"א פ"ק דחולין בשם א"ז דלעיל וזה לשונו האלם והערו' לא ישחטו לכתחילה מפני שאין יכולים לברך כדתנן פ"ק דתרומות חמשה לא יתרומו וכו' האלם והערום וכו' ומפרש בירושלמי דאלם וערום משום ברכה ואין אחר העומד על גביו יכול לברך על השחי' אבל שנים שוחטין אחד מברך על שניה' [ר"ל כשאינן אלמי'] מיהו אינו יודע אם הוא הדין אלם אם יוצא בברכ' אחר כששניה' שוחטין הואיל ואין אלם עצמו יכול לברך עכ"ל והרא"ש והטור כתבו דאלם שוחט לכתחילה אם אחר מברך וכתב הב"י דס"ל דמתני' דתרומות איירי באין אחר לברך בשבילו ותקנתא לא קתני אבל כשיש אחר לברך בשבילו שוחט לכתחילה ומשמט מדברי הב"י דלדברי הא"ז א"ש בל"ז דבאמת לא מהני תקנתא לברך אחר בשבילו ואע"ג דמספקא לי' באם האחר תורם כמו כך שיוכל לברך בשבילו בהא יש לומר דמתניתין לא איירי אלא בתרו' האלם לבד ולא בשנים התורמין (וכן צ"ל להט"ז) **(הגה"ה וראיתי להפמ"ג במשבצות זהה אות י"ז שהקשה על הב"י בזה מהא דכתב הרמב"ם בפי' המשנה פ"א דתרומות אהא דתנן חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור וכו' לא יתרמו ואם תרמו תרומתן תרומת דמה שכפל התנא הענין שלא יתרומו חזוק לדבריו שלא יתרום אחד מהן לכתחילה בשום פנים שלא יחשבו כיון שתרומתן תרומה יקל בזה השיעור ויתרום לכתחילה מפני זה כפל דבריו לחזק הענק שלא יתרום לכתחי' בשום פנים עכ"ל ולשון זה יורה דהני חמשה בשום פנים אין להם תקנה לשחוט לכתחילה ולע"ד מהא לא תברא דאדרבה לשון הרמב"ם שם אינו מורה ע"ז כלל מדכת' שלא יחשבו כיון שתרומתן תרו' יקל בזה השיעור וכו' ואם איתא דר"ל שלא יועיל מה שמברך האחר בשבילם מה ענין זה להא דבדיעבד תרומתן תרומה בלא ברכה הא לאו משום קולא הוה אתינן עלה שיועיל ברכת האחר אלא מעיקר הדין דהוה ס"ד דשומע כעונה כמו בכל ברכת המצות אלא ודאי פשוט דכוונת הרמב"ם לומר שלא יקל לכתחילה לתרום בלא ברכה כלל במקום צורך או שעת הדחק שאין אחר ואיכא שיהוי מצוה דבעלמא חשיב כה"ג כמו דיעבד אמטו הכי אמור רבנן בכפילא דלא יתרומו בשום פנים אפי' במקום צורך או שעת הדחק ובזה מיושב ג"כ קושית התוי"ט שם שהקשה דאמאי לא קתני בהדייהו גם המדבר ואינו שומע דתנן לעיל במשנה ב' שאינו תורם לכתחי' משום שאינו שומע הברכה לפי מה שביארנו א"ש דבהני אפי' במקום צורך או שעת הדחק אין תורמין בלא ברכה כלל משא"כ במדבר ואינו שומע דקיימל"ן בפ"ב דברכות ד' ט"ו שבדיעבד ברכתו ברכה אעפ"י שאינו משמיע לאזניו יכול לתרום ולברך במקום צורך או שעת הדחק כיון שבדיע' ברכתו ברכה ג"כ אמטו הכי לא קתני להא דמדבר ואינו שומע בהדי הנך חמשה דאכפל ותני בהו דלא יתרומו אפי' בשעת הדחק כנ"ל או יאמר דיש להבין עוד דהא תינח בהא דאכפל ותני שלא יתרומו אבל אכתי אמאי אכפל ותני ג"כ להא דאם תרמו תרומתן תרומה פעמים ברישא ובסיפא. ויראה לע"ד דהוצרך לזה בשביל שכור וסומא שפי' הרב הטעם משום שאין יודעי' לברור מן היפה ואין בעינך שיהא התורם בורר ותורם מן היפה דכתיב את כל חלבו וכו')** והקשה בט"ז על דברי הא"ז למה לא יוכל האחר לברך בשבילו הא קיימל"ן בכל ברכו' המצות אעפ"י שיצא מוציא אולם לדרכינו יתכן דס"ל כדעת בה"ג הנ"ל דהא דכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא הוא דוקא לשאינו בקי אבל לא להוציא את הבקי והא"ז קאי להדיא אמי שאינו אלם ששוחט שאין האחר העומד על גביו יכול לברך על השחיטה בשביל השוחט המומחה היודע לברך בעצמו דרוב מצויין אצל שחיטה מומחי' הן ויודעי' לברך ברכה השחיטה לכן אין האחד יכול להוציאו אם אינו שוחט ג"כ אבל שנים שוחטין ואחד מברך על שניהם אעפ"י שהשני יודע ב"כ לברך כדאיתא בתוספתא דברכות הביאה הרא"ש פרק קמא דפסחים עשרה שעושים מצוה אחת אחד מברך לכולם ומ"ש ברישא דאלם. לא ישחוט משום הברכה הוא מטעם דמספקא לי' בתר הכי גבי אלם אפי' בששנים שוחטין אם יוכל האחד לברך בשביל האלם הואיל שאין האלם עצמו יכול לברך דדלמא הא דשומע כעונה אפי' כשאינו יודע לברך הוא משום דעכ"פ יכול לענות אחר המברך מה שאומר מלה במלה כדאי' פ"ג דסוכה דף ל"א) וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אבל באלם שאין יכול לענו' לא הוה שומע כעונה וכמו שמחלק ר"ת ז"ל בין אלם לאחר לענין עדו' מפי הכתב בח"מ סי' כ"א או דלמא באלם נמי הוה שומע כעונה והא דתנן האלם לא יתרום איירי כשאין אחר מברך בשבילו ומתניתי' לא תני תקנתא כמ"ש הב"י לדעת הרא"ש ולא הבי' הירושלמי אלא ללמוד משם הא דבשביל חסרון הברכה אסור לשחוט לכתחי' אבל במי שאינו יודע לברך דודאי שומע כעונה גם הוא יודה שיכול האחר לברך בשבילו כמו בשאר ברכות המצות והא דאמר לעיל ואין האחר העומד על גביו יכול לברך היינו בסתם שוחט שיודע לברך בעצמו וכדעת בה"ג והכלבו דלעיל וגם הרא"ש והטור יודו בזה ולא התירו לאחר לברך אלא באלם שאינו יכול לברך בעצמו דפשיטא להו שגם באלם נמי הוה שומע כעונה אבל לא במי שיודע לברך בעצמו וא"ש

איברא שלכאורה יש לדקדק מלשון הא"ז שכתב מיהו אינו יודע אם ה"ה אלם אם יוצא בברכת האחר כששניהם שוחטין וכו' ולא קאמר אפי' כששניהם שוחטין תשמע דכשאין שניהם שוחטים פשיטא לי' גבי אלם נמי שאין האחר יכול לברך בשבילו כמו בשאינו אלם אפי"ת שגם באלם הוה שומע כעונה ולא אכפת לן במה שאינו יכול לברך בעצמו וא"כ קשה מאי שנא משאר ברכת המצות שיכול האחד להוציא בברכתו את מי שאינו בקי או שאינו יכול לברך והנה הב"ח והש"ך כתבו דשחיטה לא דמי' לברכת המצות אלא לברכת הנהנין שאין האחד יכול להוציא את חבירו משום דאינו חובה דלא ליתהני ולא לבריך והכי נמי לא לשחוט ולא לבריך אולם קשה הא תינח שחיטה אבל תרומה הא כתב הט"ז שמצות הפרשה חובה עליו אפי' אם אינו רוצה לאכול מן התבואה עדיין ע"ש ועי'