אגודת אזוב אורח חיים לט

משהו מתמצית האיסור הוא בטיל בתערובות והריח שנרגש בו הוא ריח לחוד דלאו מילתא היא ולא דמי לפת חמה וחביות פתוחה שהפת חמה שאב הרבה מתמצית היין כדמחלקינן בזה אליבא דלוי וא"ש כנ"ל והבן זה

ובדין תכירת חמץ בזמ"ה אצל בני הכפרים דלא ידעי לאקנוי ויהי כמצחק בעיניהם ואין הקונה מכוין לקנות עיין בשו"ת חלק יו"ד סי' ט"ו בסוף התשובה השייך לזה עיי"ש

הנה זה לי כמו שבעה שנים אשר נתן ה' בלבבי לעמוד לפני העדה לשרתם ובין ה' להפיק רצון בתקיעות דמיושב בבהכ"נ הגדולה ואיש אשר על משמרתו יעמוד בתקיעות דמעומד מוחזק לפנים ועדה אחרת מקלויז גם לעמוד לפניהם לקרוא בשם ה' בחצוצרת וקול שופר בתקיעות דמעומד. והנה אחרי גמרי התקיעות דמיושב עם הברכה הנני הולך לקלויז אשר שם נגמר סדר דמעומד ועומדים לתפלה והתוקע הראשון גם הוא אלף והלך לו אל המקום אשר יעמד שם בבהכ"נ אחר ואנכי בבואי לקלויז הנני עומד לעמוד בתפלת הלחש אשר לעתים כבר עמדו להתפלל ואשר העירני בזה לספק בדקר דברי הב"י בא"א סי' תקפ"ה דמקשה על הטור למה מסיים וברכה לבטלה לא הוי כיון שיוצא בתקיעות השני דמקשה הב"י למה הוצרך לסיים דלא הוי ברכה לבטלה כיון שיוצא בתקיעות שני הא בלא"ה השני יוצא ברכה דראשון יע"ש. ולדעתי הקלושה אוכל לומר דיהי' שני ענינים דלא להוי ברכה לבטלה אם כשהי' התוקע השני כאן בשעת ברכת הראשון והוא ג"כ יוצא בהתקיעות לעצמו דהוי הברכה גם בשביל התוקע השני אמנם אם התוקע לא הי' בשעת ברכת הראשון דכתב הב"י באמת דאינו יוצא בברכת הראשון אך אם התוקע השני אינו צריך לצאת כי כבר יצא לעצמו רק תוקע בשביל הציבור דאז יש תיקון אחר דכשהראשון יוצא בתקיעות האחרון א"כ יש מקדם להברכה לחוש ע"ז אמר כיון שיוצא בתקיעות השני אך יש מקום להסתפק דהא דאחר יוכל להוציא חבירו בברכתו חוץ מברכת הנהנין הוא מטעם ערבות אמנם בברכת הנהנין לא לתהני אמנם בברכת המצות דחובה יכול להוציא וא"כ אף אם המברך הראשון ג"כ יצא כיון דיוכל לברך בשביל הציבור ונשאר מהם דהם יוצאים בתקיעות דהשני ב"כ לא הוי ברכה לבטלה ואוכל לומר דאולי חסר בטור בתיבת כיון שיוצא יוד קטנה וקו המושב דהיינו המכווין כיון שיוצאים דהיינו אם נשאר מציבור או אפ הטור בת"ה שמביא הב"י דמן הדין לא יברך התוקע אלא השומע וצ"ל דס"ל דלא נאמר דברכת המנות אדם מוציא את חבירו אלא דוקא אם הוא עושה ג"כ ועשה דמצוה וכדעת הג"א בשם א"ז בפ"ק דחולין והובא בב"י ביו"ד סי' א' דמפרש הירושלמי דאלם לא ישחוט לכתחילה משום הברכה ואין אחר העומד ע"ג יכול לברך על השחיטה אבל שנים ששוחטין אחד מברך על שניהם דלח כדעת הטור דשם. אך באמת יש לחלק דשחיטה הוי כמו ברכת הנהנין דאינו מוכרח לשחוט לא כן שמיעת שופר עכ"פ אם נאמר דהטעם דתה"ד הוא משום כן א"כ ס"ל דאין דלחלק בין שחיטה לשאר דברים וא"כ כיון שהתוקע כבר יצא לנפשו וא"כ לא יוכל לברך להוציא וא"כ זה התוקע דירצה לברך בשביל הציבור אם לא יצא הוא ג"כ אינו מועיל וע"ז אמר הטור כיון שיוצא בתקיעות דהשני וא"כ יש לספק דהנהגתי דביאתי לקלייזיל אחר ברכת התוקע וא"כ לא יצאתי בברכתו וגם הוא אינו בתקיעתי דכבר חלף והלך לו והציבור לא יועילו למו אחר דהתוקע אינינו עמהם אך עוד מקום לספק אתי אחר דכבר ברכתי בציבור ע"ד לתקוע פעם שנית בקלייזיל וא"כ אני יוצא ברכה הראשונה אך אמנם הנה פסק הב"י והש"ע בא"ח סי' ח' דהמניח טלית קטן בתוך ביתו. ואח"כ בא לבהכ"נ ומניח טלית גדול צריך לברך והוא דעת הרא"ש ור' ירוחם ופי' הב"י לדעתם דההליכה מביתו לבהכ"נ הוי הפסק והנה הט"ז ירד לחלק דברכת הנחת תפילין הוי והנה אף דהוא ג"כ צורך התפלה ושייכ"י כי כל הקורא ק"ש בלא טלית ותפילין כאלו מעיד עדות שקר וא"כ נאמר ד"ה יהי' הפסק א"כ יהי' ג"כ הפסק עניני תפלות דעל סדר התקיעות וגם בדבר הזה נוכל אף לפי הוכחת הט"ז דההליכה לא הוה הפסק היינו ההליכה בלא שהה אמנם כי יהיו שנים גם יחד נוכל לומר דהוי ואם אמנם אנכי ורעי ידיד ה' וידיד נפשי שי' תירץ דברים רבים לרצותם לטייל בהם בהלכה אמנם לא העת והזמן גרמה ואפס לבל יהי כשטרי הדיוטת ערכתי דברי אלה אשר הות אצלי פרי מנחת בכורים אשר הטיב ה' עמדי אשר אמרתי נגזרתי מארץ החיים. והנה עדן ה' אותי להבין ולהשכיל באמיתו ואדוני כפי רוחב בינתו ינחני בדרך האמת ואמנם כי דברי יהיו להלכה אחר אשר כבר יעשה מעשה עפ"י נזר ראשינו הגאון מו"ה אפרים זלמן אשר גם את פיו דרשתי כיום להשמיעני דבר ה' ואחלי לפני אדוני ידבר נא עלי לפני המלך מלכו של עולם לימי הפקודה וימי השילום לאיש כפעלו וספרי מעלליו ליום הכסא כי יבא ישפוך נא שיח תחנוניו עבורי יעזרני אל. להשיבני לאיתני הראשון ולהיות דרכי נכון לפני ה' לתורה ולתעודה בלי שום מונע ואסיים כלוי אחוי קידה קווי דרבי אמי שתי' היא היתה אם כל חי רובי השבט"י אשר בית ישראל נשען עליהם ולאה אשת יעקב תכונה

הכ"ד הק' לוי סג"ל בא"א החריף המוש' המפורסים מה' יעקב ז"ל איש הורווייץ וממשפח' האם לבי' קאצינעלינבויגין

אם כי מעולם אין דרכי להעמיס דברי אל גדולי הדור אשר אינם להלכה למעשה אך יען כי ידידי הכותב הנ"ל ערך דבריו אל כת"ר הרמה אתרתי גם אנכי להטפילם בתוך דבריו ולעת הפנאי אנא ימחול כת"ר לעיין בדבר זה הצ"ע בעיני ותורה היא כו' הנה במס' יומא דף מ"ד ע"א בפסקא אם של שם איתא פלוגתא רב ור"י דרב סבר שני שבזוג ראשון יקרב ושני שבזוג ראשון ירעה ויעי"ש דמסיק דלרב מצוה בראשון ובשבועות דף י' ע"ב איתא שם מימרא דעולא א"ר יוחנן תמידין שלא הוצרכו לציבור נפדין תמימן כו' עד אותבי' אביי פר ושעיר של יוה"כ שאבדו כו' ואמאי ליתא לב ב"ד מתנה עליהן ומשני התם אבודין קאמרת אבודין שאני דלא שכיחי ול"ש לב ב"ד מתנה והשתא תימא לרב דס"ל השני שבזוג שני תרעה אמאי לא נימא לב ב"ד מתנה עליהן כיון דבשעה שהפרישן כבר הי' מת הראשון שבזוג ראשון והב' שבזוג ראשון הי' קודם ומצוה בראשון וא"כ פשיטא דידעי הב"ד בזה שמי שיצא הגורל עליו יותר והשני יצא נקי וא"כ נימא דלב ב"ד מתנה על השני ואפי' לפי מ"ש התוס' בשבועות דפר ושעיר של יוה"כ ל"ש מ"מ דבר זה ל"ש כ"א קודם שנאבד או שמת לא הי' מתנין בדבר דל"ש אבל באם באמת הוצרכו להפריש אחרי' אמאי לא עשו תקנה מבלי להביא קדשים לבית הפסול ואף אם נדחוק בזה לומר דרב כיחידאי ס"ל דהיינו כר"ש דס"ל התם אין נפדין תמימין אכתי ומה יענה בהך דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות שקלים כר"י דנפדין תמימין ובהך פסק כרב בפרק ה' מהלכות עבודת יוה"כ דהשני שבזוג ראשון יקרב ופסק דרועה ועי"ש וכעת הדבר צריך תלמוד בעיני ואם יהי' רצון כת"ר להשיבני אענדם עטרה לראשי אך חלילה לאיש כמני להעמיס על כת"ר אם יהי' הדבר לטרח לפי ידעתי עול הציבור וההוראה על כת"ר

הלא כה דברי ידידו ד"ש ומוכן לשרתו הצעיר שמואל זיוויל העליר מזאמאשטץ המעתיר בעד אדוני כת"ר נ"י אשר ביום הכסא בחיים ושנה טובה יוחק בספר ועל ידידו הכותב יהי' נא שיניו פקוחות להזכירו לטובה בימים הנורא' הקדושים הבע"ל שמואל בן מיגדל

שאלה יא

לכבוד הרב בתו"י חכם השלם והמושלם חריף ושנון כקש"ת מוה' לוי קאפל מאן איש הורוויץ סג"ל נ"י מזאומשטץ

אותיותיו הטהורי' מעולפת ספירי' האירו מול עבר פני במידי דאיתי' בשאלה אשר יאמר כי הוא זה שמעכ"ת כבר החזיק להוציא את הרבים ידי חובתן במצות תקיעות דמיושב בכהכ"נ הגדולה ועתה מקרוב הוא בחור מעם הקודש אשר במשכנות יעקב הקלוי"ז להוציאם ידי חובתן במצות תקיעות דמעומד שעל סדר הברכות ונסתפק מר בענין הברכה אם ההלוך חשוב הפסק בין התקיעות (מפאת שינוי מקום) ועוד דאיכא תרתי הלוך עם הפסק השהי' שביניהם שע"י צירוף שניהם גם יחד יחשב הפסק והאריך בזה

תשובה הנה מעכ"ת הבי' דברי הטור א"ח סי' תקפ"ה במי שבירך ולא יכול לתקוע כלל שהשני תוקע בלא ברכה וסיים הטור עלה וכתב ולא הוה ברכה לבטלה כיון שהוא יוצא בתקיעות השני וכתב הב"י ע"ו דלא דק דכיון שהשני יוצא בברכתו אעפ"י שלא יצא הוא בתקיעות השני כגון שיצא והנך לו או שסתם אזניו ולא שמע התקיעה נמי לא הוה ברכה לבטלה עכ"ל (ר"ל כדאיתא במס' ר"ה ס"פ ראוהו ב"ד דכל ברכת המצות אעפ"י שיצא מוציא ויכול לברך בשביל להוציא חת חבירו) ואמר מר עלה שדעת הטור כתה"ד שהבי' הב"י שם שכתב דמי שכבר יצא ובא לתקוע להוציא את חבירו מן הדין לא יברך התוקע תלא השומע אבל אין נוהגין כן עכ"ל וביאור טעמו דס"ל דלא נאמר דברכת המצות אדם נוציא את חבירו אלא דוקא אם הוא עושה ג"כ מעשה המצוה וכדעת הג"א בשם הא"ז פ"ק דחולין הביאו הב"י בי"ד סי' א' דאלם לא ישחוט לכתחילה משום הברכה ואין האחר העומד על גביו יכול לברך על השחיטה אבל שנים ששוחטין אחד מברך על שניהם ודלא כדעת הטור אך באמת יש לחלק דשחיטה הוה כמו ברכת הנהנין דאינו מוכרח לשחוט לא כן שמיעת שופר עכ"פ אם נאמר דטעם התה"ד הוא משום כן וס"ל דאין לחלק בין שחיטה לשאר דברי' א"כ זה התוקע שבירך בשביל הציבור אם לא יצא הוא ג"כ אינו מועיל וע"ז אמר הטור כיון שיוצא בתקיעות דהשני עכ"ד ואחר המחילה מכ"ת כד ניים ושכב