אגודת אזוב אורח חיים לז

שהראית לדעת שכן הבינו ג"כ הראב"ד והרמב"ן ז"ל דעתו והעולה מוברי הרמב"ן ז"ל שלדעת הרי"ף אליבא דלוי ריחא לאו מילתא היא כלל עד שאין שם תערובות איסור כלל עלי' ואמטו הכי פריך עלי' דלוי מהא דקתני אין צולין וכו' מפני התערובות הא אליבא דלוי לא מקרי תערובות כלל ע"ש וא"כ לענין חמץ בפסח נמי לאו מילתא היא כיון שאין שם תערובות כלל כנ"ל

אלא שעדיין עומד לנגדינו לשון הרי"ף ז"ל בסופו בתירוצא בתרא של ועוד דהאי פת וכו' כיון דשרי בלא כותחא הו"ל כדבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל וכל דבר שהוא אחד מני אלף כריחא בעלמא הוא ואפ"ה באלף לא בטיל הואיל ויש לו מתירין והאי פת נמי הכין הוא עכ"ל דמשמע לכאורה דגבי חמץ בפסח שג"כ אפילו באלף לא בטיל ריחא נמי אסור משום דריחא משהו הוה והא ליתא שכבר נתבאר בהכרח לדעת הרי"ף ז"ל דריחא אפילו משהו לא הוה דאל"כ תיפוק לי' בל"ו משום מבטל איסור מלבד קושי' התוס' וכנ"ל לכן בהכרח לפרש מ"ש הרי"ף וכל דבר שהוא אחד מאלף בריחא בעלמא הוא דאין ר"ל דריחא משהו הוה אלא כמו שפי' מהר"מ מטקטין ז"ל דהכי קאמר דבעלמא אחד מני אלף נמי לא חשיב כלל כמו ריחא אליבא דלוי ואפ"ה גבי דבר שיש לו מתירין מחמירין לאסרו מטעם שאפשר לאכלו בלי ביטול והאי טעמא שייך נמי גבי ריחא אעפ"י שהוא פחות ממשהו כיון שהריח נרגש ויכול לאכלו בהיתר גמור בלי כותח לא שרינן לי' למיכל בכותח עם הרגשת הריח (וכן פי' בכו"פ סי' ק"ח) וא"כ דוקא לענין דבר שיש לו מתירין הוא שמדמה הרי"ף איסור ריחא שהוא פחות ממשהו לאיסור משהו כיון שכל עיקר הטעם גבי דבר שיש לו מתירין הוא משום שיכול לאכלו בהיתר גמור ה"נ גבי ריחא כיון שעכ"פ ריח האיסור נרגש כל שיכול לאכלו בהיתר גמור בלי הרגשת הריח לא שרינן לי' לכתחילה לאכלו עם הרגשת הריח אבל לענין חמץ בפסח שאסור לגמרי וצריך ביעור משום הרחקה יש לומר שפי' דדוקא לאיסור משהו עבוד רבנן הרחקה אבל בריחא שהוא פחות ממשהו לא עבוד הרחקה לאסרו ולהצריך ביעור דהבו דלא לוסף עלה ומהי תיתי ללמוד קל אחמור כנ"ל

שוב נלע"ד ליישב ולבאר דעת הרי"ף בזה עפ"י מה שיש להבין בל"ז כיון דעכ"פ בהך תירוצא בתרא נמי ס"ל להרי"ף דריחא אסור לכתחילה דהא אפילו בפת שכבר אפאו עם הצלי אסור לאכלו לכתחילה עם כותח הואיל ואפשר לאכלו בלי כותח וכ"ש דאסור לכתחילה לצלות נבילה עם שחוטה א"כ למה הוצרך הרי"ף להאי תירוצא בתרא משום דבר שיל"מ כלל אסתיע בתירוצא קמא משום דריחא אסור לכתחילה והכי שיכול לאכלו בלי כותח כשבא לאכלו עם כותח חשוב כלכתחילה דאסור משום הרגשת הריח או משום דמחזי כמבטל איסור וכנ"ל בלשון הראב"ד ובהכרח לומר שכוונת הרי"ף בזה לאפוקי שלא תימא דהכא גבי פת שאפאה עם הצלי אינו חשוב כלכתחילה כיון שכבר אפו הפת עם הצלי ונתבטל ריח הצלי בתוך הפת היתר גמור הוא כמו בשר שחוטה שצלאו כבר עם בשר נבילה דמותר וכדעת שא"פ דס"ל הכי (ערסי' ק"ח) לזה כתב הרי"ף שזה אינו דהכא שאני דהו"ל כדבר שיש לו מתירין וס"ל להרי"ף גבי דבר שיש לו מתירין דלא בטיל הטעם הוא אעפ"י שכבר נתבטל כיון שיש מתירין לאכלו לאחר זמן בהיתר גמור בלי שום ביטול כשבא לאכלו עכשיו בזמן האיסור ע"י ביטול הו"ל כמו מבטל איסור לכתחילה וה"נ גבי ריחא בפת שאפאו עם הצלי אעפ"י שכבר נתבטל ריח הצלי בתוך הפת כיון שיכול לאכלו בלי כותח בהיתר גמור כשבא לאכלו עם הכותח בהרגשת ריח הצלי הו"ל כלכתחילה דמודה לוי דאסור לצלות לכתחילה בשר שחוטה עם בשר נבילה משום מראית העין דמחזי כמבטל איסור או משום הרגשת הריח כמ"ש הראב"ד והרמב"ן וה"נ בפת שאפאו עם הצלי דהו"ל כלכתחילה כנ"ל אבל גבי חמץ דהאיסור הוא משום תערובות משהו אין לחוש לריחא דהא כתב הרמב"ן ז"ל דאליבא דלוי דקיימל"ן כוותי' אין באיסור ריחא משום תערובות כלל וכנ"ל

תו כתב מרן המ"א ז"ל וגם הר"ן כתב דריחא משהו מיהא איכא ע"כ המעיין בלשון הר"ן שאליבא דרב דאמר ריחא מילתא הוא שכתב כן כמ"ש הרי"ף וא"כ אדרבה מוכח דאליבא דלוי אפילו משהו לא הוה ויראה שהמ"א לטעמי' שהבין דהרי"ף פוסק כרב וה"ה הר"ן כמש"ל וכבר נתבאר דליתא) והרי הר"ן גופי' מסיק התם דלוי שרי אפי' לכתחילה ללות בשר שחוטה עם בשר נבילה ואם איתא דריחא משהו איכא עד שלגבי חמץ בפסח אוסר אפינו דיעבד היכי שרי לכתחילה בשאר איסורין הא הו"ל מבטל איסור לכתחילה א"ו דס"ל אליבא דלוי דריחא אפי' כמשהו לא הוה וכבר נתבאר שגם רש"י והרי"ף הסוברים דמודה לוי בלכתחילה דאסור לצלות בשר נבילה עם בשר שחוטה נמי ס"ל דריחא אפילו משהו לא הוה

עלה בידינו שדעת הרי"ף ורש"י והתוס' והראב"ד והרמב"ן והר"ן ז"ל אליבא דלוי דקיימל"ן כוותי' דריחא אפילו משהו ליכא כדעת מהרי"ל בתשו' דלעיל ולא נמצא מי שמחמיר בדין ריחא גבי חמץ זולת הגהת סמ"ק שהבי' הד"מ ויחיד הוא נגד כל הני רבוואתא בזה

לכן בהא נחתי ובהא סלקי שאין לזוז מהכרעת הרמ"א ז"ל שעכ"פ במקום הפ"מ דין החמץ שוה לשאר אסורין לענין ריחא ואפילו בתנור קטן וסתום לגמרי יש להקל במקום הפ"מ כמו בשאר איסורין במקום הפ"מ ותו לא מידי: הק' משה זאב

ע"ז ס"ו ב' תוס' ד"ה אביי אמר וכו' וטעמא דרבא דלא חשיב לי' כשותה לפי שהריח נכנס בגופו ומזיקו וכו' הקשה מהרש"א ז"ל א"כ דאי לאו דמזיקו גם לרבא חשיב כשותה היכי מייתי רבא סייעתא למילתא מההיא דכמון דריחא לאו מילתא תקשי לנפשי' דלחשיב כשותה הואיל ואינו מזיקו ותו מאי פריך לי' רב מרי לרבא מההיא דהרודה פת חמה כיון דלאו מזיקו מודה בי' רבא דאסור ותי' דהתוס' שכתבו דטעמא דרבא משום דמזיקו הוא לפמ"ש לקמן דרבא מצי סבר כרב והא דפריך הכא לאביי ממתניתין דכמון וכן רב מרי דפריך לרבא מהא דפת חמה בעי לאסוקי מילתייהו אפילו ללוי דס"ל ריחא לאו מילתא היא אפי' באינו מזיקו עכ"ד ואינו מובן דהא רבא גופי' הוא דקאמר מנא אמינא דריחא ולא כלום ומייתי לה מהא דכמון אלמא דרבא גופי' ס"ל דריחא לאו מילתא אפי' באינו מזיקו ואין לומר דבת תיהא עדיף מריח כמון שאין בו פיטום לכן לא שרי אלא מטעמא דמזיקו א"כ מאי ראי' היא מריח כמון דגרע מינה ותו דהא כתב מהרש"א גופי' דבת תיהא לא עדיף מריח כמון והיותר קשה כיון דכולא סוגי' אזלא על דרך פלוגתא דרב ולוי דאביי כרב ורבא כלוי כדפי' הרב ז"ל ותו דבהדי' אמרו בש"ס בטעמא דאביי משום דריחא מילתא ובדרבא משום דריחא לאו מילתא א"כ מנ"ל להתוס' להפך ולשנות הסוגי' מכל וכל ולומר דאביי אתי נמי כלוי ורבא אתי' אפי' כרב ב) הקשה מהרש"א על מ"ש התוס' דאביי אתי' כלוי ועד כאן לא אמר אביי דריחא מילתא היא אלא כשמריח מגוף האיסור בעינו אבל כשריח האיסור מעורב בתוך היתר שאין ריח האיסור בעין גם אביי יודה דלאו מילתא היא א"כ מאי פריך לאביי מההיא דכמון וכן מהא דהרודה פת חמה הא שם ריח האיסור מעורב בתוך היתר והוא בא לאכל ההיתר ותודה אביי דלאו כלום הוא ומה שתי' מהרש"א דבעי לאסוקי מילתי' אפילו אי ס"ל לאביי דריחא מילתא היא אפילו בתערובות כרב עדיין אינו מיושב לפמ"ש התוס' דרב נמי מודה בהא דכמון שאינו ריח של פיטום בתערובות דודאי לאו מילתא היא וא"כ גם אליבא דרב נמי לא קשי' מההיא דכמון כלל.**( הגה"ה והא דס"ל לאביי גבי בת תיהא שהוא ריח שאינו של פיטום לפי' מהרש"א דאפ"ה ריחא מילתא זהו כשהוא בעין משא"כ בכמון שהוא בתערובות:)** ג) תו הקשה מהרש"א על מ"ש עוד התוס' שם ד"ה רבא אמר דלכך לא מייתי הש"ס בפסחים למתניתין דכמון כדמייתי הכא משום דבההיא דכמון שאינו ריח של פיטום מודה רב דריחא לאו מילתא היא א"כ הכא דמייתי ההיא דכמון אבת תיהא ע"כ צ"ל דבת תיהא נמי אינו ריח של פיטום וההיא דפת חמה דמייתי לה נמי התם בפסחים אריח של פיטום ע"כ לומר דפת חמה דמי' לריח של פיטום וא"כ היכי מייתי לההיא דפת חמה הכא אבת תיהא שהוא ריח שאינו של פיטום ומש"ה ס"ל לרבא דלאו מילתא היא משא"כ בפת חמה שהוא ריח של פיטום ד) הקשה תו אהא דכתבו התוס' שם דרבא מצי סבר כרב ושאני בת תיהא דמזיקו ותיפוק להו בל"ו דשאני בת תיהא דלאו ריח של פיטום הוא ומודה בי' רב דלאו מילתא הוא כלל והניח בקושי' ע"ש ה) ואני מוסיף להקשות גם על מה שהכריח מהרש"א ז"ל מהא דמייתי ההיא דריח כמון אבת תיהא שגם בת תיהא אינו ריח של פיטום דהאיך יתכן זה במסקנא דאמר אביי בהדי' דההיא דבת תיהא כפת חמה וחביות פתוחה דמי' והא כתבו התוס' דפת חמה וחביות פתוחה עדיף אפילו מריח של פיטום דכ"ע מודו בי' דריחא מילתא וכ"ש דעדיף טפי טובא מריח כמון שאינו של פיטום וא"כ עדיין קשה דמאי פריך לעיל אדאביי מריח כמון וכו' והוצרך לשינויי משום דמיקלא איסורא תיפוק לי' משום דאינו ריח של פיטום דכ"ע מודו בי' דלאו כלום משא"כ בת תיהא לאביי עדיף טפי אפילו מריח של פיטום

ונלע"ד ליישב כל הקושיות הנ"ל בחד שיטה וגם הסוגי' ייתי כפשטה וראשון תחילה בקושי' הג' שהקשה מהרש"א ז"ל כיון דבת תיהא ע"כ אינו ריח של פיטום מדמייתי עלה ההיא דכמון וההיא דפת חמה הוה כריח של פיטום מדמייתי לה בפסחים אריח של פיטום וא"כ היכי מייתי הכא ההיא דפת חמה שהוא ריח של פיטום אבת תיהא שאינו ריח של פיטום. לע"ד יש ליישבה על נקלה אשר יאמר כי הוא זה דודאי פת חמה וחביות פתוחה שיש לו ריח חזק הוא דדמי' לריח של פיטום ועדיף מיני' נמי כמ"ש התוס' אבל פת חמה וחביות סתומה שאין לו ריח