אגודת אזוב אורח חיים לו

בדיוקא נקט לה כמש"ל ומה שהקשו עוד על הרי"ף ז"ל מההיא דבת תיהא דשרי רבא אפילו לכתחילה כבר כתבנו למעלה בישוב פרש"י ז"ל דאדרבה משם בארה דלכתחילה אסור לכ"ע מהא דאמר רבא התם מנא אמינא לה מהא דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפו בו את הפת הפת מותרת הרי דלא קשרי אלא בדיעבד מדקאמר שאפו בו את הפת ולא קתני דאופין בו את הפת לכתחילה והיכי מייתי רבא סייעתא אינה למילתי' דשרי לכתחילה גבי בת תיהא הלא אדרבה הך מתניתין תיובתא לדידי' דלא שרי אלא בדיעבד א"ו דשאני גבי בת תיהא דאזוקי מזיק לי' כמ"ש התוס' ואהא מייתי סייעתא מהא דכמון דבדיעבד ריחא לאו מילתא היא ולכן גבי בת תיהא דאזוקי מזיק לי' שרי אפי' לכתחילה ואביי דקאסר משום דס"ל ריחא מילתא אפי' בדיעבד ואמטו הכי לא מתני ה"ט דאזוקי מזיק לי' דהא אפי' שלא כדרך הנאתן אסור אבל רבא ס"ל ריחא לאו מילתא היא בדיעבד ולהרי"ף ז"ל אפי' כמשהו לא הוה כנ"ל אלא דאסור לכתחילה משום מ"ה דמחזי כמכוין ליהנות מן האיסור והיכי דאזוקי מזיק לי' לא שייך זה וא"ש כנ"ל ובס' המלחמות תי' עוד דגבי בת תיהא שאינו אוכל ולא שותה אלא מריח מש"ה שרי אפי' לכתחילה ע"ש (ר"ל למ"ד ריחא לאו מילתא היא בדיעבד כנ"ל)

ומה שהקשינו עוד למעלה אהא דכתב הרי"ף אברייתא דפת שאפאה עם הצלי דמודה בה לוי משום דכיון שאפשר לאכלו בלי כותח כשבא לאוכלו עם כותח הוה כלכתחילה מהא דאיתא בחולין קי"א ב' בצנון שחתכו בסכין של בשר כשטעמו ואין בו טעם בשר שרי לאוכלו בכותח ואעפ"י שאפשר לאכלו בלי כותח ואין בו משום מבטל איסור כיון שכבר נתבטל טעם הבשר בצנון של היתר כ"ש הכא גבי פת דלא מחזי כמבטל איסור כיון שכבר נתבטל ריח משהו של הצלי בתוך הפת של היתר דוה אינו דהתם כיון שטעמו ואין בו טעם בשר ודאי לא מחזי תו כמבטל איסור דהא כבר נתבטל משא"כ הכא אע"ג דריחא לאו מילתא ונתבטל בתוך הפת מ"מ עדיין ריח הצלי נרגש בתוך הפת וכשיבא לאכלו עם כותח מחזי כדטעים טעמא דאיסורא או כמבטל איסור לכתחילה ובזה מיושב ג"כ מה שטען הרמב"ן ז"ל מש"ס זו על מ"ש הרי"ף עוד בתירוצא בתרא דפת שאפאה עם הצלי כיון דאפשר לאכלו בלי כותח חשיב כדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל דמאי שנא מצנון שחתכו בסכין של בשר שאם טעמו ואין בו טעם בשר דבטיל ומותר לאכלו בכותח ולא חשיב כדבר שיש לו מתירין משום שיכול לאכלו בלי כותח ולדרכינו יתכן דהתם שאני כיון שטעמו ואין בו טעם בשר הרי כבר נתבטל טעם הבשר בצנון של היתר וא"צ עוד ביטול כלל משא"כ הכא בפת שאפאה עם הצלי שעדיין ריח הצלי נרגש בפת וכיון שעמד בו ריח צלי כשבא לאכלו עם כותח הו"ל כאלו בא עכשיו לבטל ריח הצלי האוסרו עם הכותח בתוך הכותח הזה לכן כיון שיכול לאכלו בלי כותח הו"ל כדבר שיש לו מתירין וא"ש או יאמר ליישב קושי' זו בצירוף קושי' השני' שהקשה עוד הרמב"ן ז"ל על הרי"ף בזה מהא דאיתא בנדרים דף נ"ב א' ונתבאר בי"ד סימן ק"ב דבאינו מינו אפי' דבר שיש לו מתירין נמי בטיל ולע"ד יתכן דחדא קושי' פירוקה לאידך שכבר הקשה הרמב"ן לנפשי' מהא דאי' בביצה דף ל"ח בדין אשה ששאלה מים ומלח לעיסתה דהרי אלו כרגלי שתיהן ופריך עלה ולביטלו מים ומלח בעיסה ושני רב אשי משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין דלא בטיל והתם הוא מין באינו אינו ותי' הרמב"ן ז"ל דהתם מים ומלח הוא מילתא דעביד לטעמי' דבשאר איסורין אינו בטיל כיון שמרגישין הטעם אלא דגבי תחומין תלי בדין ממון חשוב אבל נתינת טעם לא חשיב ואתי רב אשי למימר כיון שהוא דבר שיש לו מתירין שמחמירין בו עכ"פ במינו דאפילו באלף לא בטיל דין הוא שנחמיר בהרגשת הטעם שלו גם בשאינו מינו כמו בשאר איסורין עכ"ד בס' המלחמות בסוגיין הא קמן דאע"ג דבתחומין הרגשת הטעם נמי לאו מילתא היא כלל מ"מ גבי דבר שיש לו מתירין מחמירין בזה גם בשאינו מינו הואיל והוא חמיר במינו וה"נ גבי ריחא כיון שהריח נרגש ולרב דריחא מילתא היא הו"ל כמילתא דעביד לטעמא דלא בטיל אפילו במשהו אלא דלוי ס"ל דלאו מילתא הוא מ"מ בדבר שיש לו מתירין יש להחמיר בי' אפילו באינו מינו דהריח הנרגש יחשב כהרגשת הטעם וכמו לרב בשאר איסורין וניחא השתא גבי צנון שחתכו בסכין של בשר שאין הטעם נרגש בצנון דלא חשיב דבר שיש לו מתירין משום שהוא מין באינו מינו איברא שיש לבע"ד לחלוק דלא דמי להתם דהרגשת הטעם אוסר בכל האיסורין אלא לענין תחומין בלבד לאו מילתא היא לכן בדבר שיש לו מתירין עשאוהו באינו מינו כמו בשאר איסורין משא"כ ריחא אליבא דלוי אעפ"י שהוא נרגש לאו מילתא היא בכל האיסורין

לכן נלע"ד ליישב דבל"ז צריך להבין כיון דהטעם בדבר שיל"מ דלא בטיל משום שיכול לאוכלו בהיתר א"כ מה לי מין במינו או בשאינו מינו ולמה יבטל בשאינו מינו הא ג"כ יכול להמתין ולאוכלו בהיתר וראיתי בכו"פ סי' ק"ב הרגיש בזה ותי' כי במינו לא נתבטל ענין האיסור שטעמו כמקדם אבל בשאינו מינו שנתבטל טעם האיסור ונהפך לטעם אחר תו לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול המתן ותאכלנו בהיתר דהא אין כחן טעם איסור כלל שכבר נהפך לטעם אחר ואבד טעמו ע"ש וא"ש וא"כ מיושב שפיר בסוגי' דביצה שם דמים ומלח אינן בטלין בעיסה מטעם דבר שיש לו מתירין אעפ"י שהוא מין באינו מינו כיון דשם הטעם נרגש דהוא מילתא דעביד לטעמי' חזר הטעם הזה דעד שתאכלנו עם הרגשת טעם האיסור המתן ותאכלנו בהיתר כיון דלא נתבטל מכל וכל וניחא השתא גם דברי הרי"ף הנ"ל דכיון דעכ"פ הריח נרגש גם באינו מינו שייך האי טעמא כיון שיכול לאכלו בלי כותח בהיתר גמור אין לאוכלו עם ריח האיסור אע"ג דלאו מילתא היא ס"ס יש בו איסור לכתחילה משא"כ בצנון שחתכו בסכין של בשר שאין טעם הבשר נרגש בצנון כלל איברא שלשונו של הכו"פ הוא מגומגם לכאורה במ"ש שטעמו כמקדם ובא"מ כתב שעבר טעמו וכו' דהא כתב הש"ך בדין דבר שיל"מ אזלי' בתר שמא ולא בתר טעמא (ואולי ר"ל חלוקה זו גם לענין שמא דכל ששה לו בשמא עדיין אינו מבוטל לגמרי אף שנהפך לטעם אחר משא"כ באינו שוה לו בשמא אפילו שוה לו בטעמו הוא מבוטל לגמרי או דס"ל דאזלי' בתר טעמא וצ"ע)

אולם לע"ד נראה ליישב בזה עפ"י דברי הר"ן פ' הנודר מן המבושל דף נ"ב שמפרש הטעם שדבר שיל"מ אינו בטיל משום דר"י יליף מקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר דמין במינו לא בטיל ופליגי רבנן עלי' מטעם דכיון שזה איסור וזה היתר הו"ל כמין בשאינו מינו ולא דמי לדם הפר והשעיר ששניהן שוין לגמרי אבל כשהאיסור יש לו היתר לאחר זמן דהו"ל כמין ומינו ממש מודו רבנן דאינו בטיל במינו כיון ששניהם היתר דמי לדם הפר והשעיר משא"כ בשאינו מינו בטיל דלא דמי לדם הפר ושעיר ועפי"ז מיישב דברי הרי"ף דהכא עפ"י מה שמחלק בין דבר שיש לו מתירין לאחר זמן דלא חשיב כל כך היתר ובין הנדון של הרי"ף שיש לו עכשיו היתר לאכלו בלי כותח שזהו היתר גמור ומש"ה לא בטיל אפילו באינו מינו דהיתר בהיתר חשיב טפי מין במינו מהשווי של המינים ע"ש אולם עפ"י דרכינו יתכן ליישב דברי הרי"ף עפי"ז בענין אחר אשר יאמר כי הוא זה דרש"י ז"ל בריש ביצה דף ג' ע"ב פי' הטעם כדלעיל דהואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול ובחבורי מה"צ בליקוטי' שבסוף הספר הוכחתי דשני הטעמי' צריכין לזה ביחד דבטעמו של הר"ן לחוד לא סגי משום דקשי' הא תינח בלח בלח אבל יבש ביבש הא כתבו התוס' בזבחים ע"ג א' ד"ה ר"י דבתערובות יבש ביבש מודה ר' יהודה דמין במינו נמי בטל ואמאי אינו בטל בדבר שיל"מ לכן פרש"י בריש ביצה דאיירי בדין יבש ביבש דהטעם הוא משום שיכול לאכלו בהיתר וטעם זה ודאי מוכרח הוא לכ"ע כמו שהוכיח הפ"י בחדושיו לביצה מהא דאי' התם דגבי דבר שיל"מ אפי' ספיקא דרבנן להחמיר וע"כ מהאי טעמא הוא שיכול לאכלו בהיתר אלא דהוקשה להר"ן ז"ל בהפך דהא תינח גבי יבש ביבש שאוכל האיסור בעינו אבל לח בלח מאי איכא למימר דהתם לא שייך לומר טעם זה כיון שיל"מ לאחר זמן לא יאכלנו באיסור דמה איסור יש שם הלא כבר נמחה האיסור ונבלל לגמרי תוך ההיתר בעינו ובטעמו עד שאינו בעולם עוד מה מקום יש לחומרא זו על כן הוכרח הר"ן לפרש הטעם משום דדבר שיל"מ כשהוא מין במינו דמי לגמרי לדם הפר ודם השעיר כיון ששוה ממש ששניהם מין אחד ושניהם היתר הם לכן מודו רבנן דלא בטיל משא"כ באינו מינו בטיל דלא דמי לדם הפר והשעיר וגם לא שייך הטעם משום שיש לו היתר לאחז"מ לא יאכלנו באיסור כיון שהאיסור בעינו ובטעמו כבר נבלל ונתבטל ונאבד ע"ש ובזה מיושב שפיר ההיא דביצה במים ומלח בעסה שהוא מילתא דעביד לטעמי' ועדיין הטעם נרגש אינו בטל אף בשאינו מינו מטעם דכיון שעדיין ניכר בטעמו הדר דינא עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול משום שאינו ממון חשוב המתן לאוכלו בהיתר ומיושב ג"כ דברי הרי"ף דהכא בדין ריחא כיון שעדיין הריח נרגש גם באינו מינו לא בטיל כמו במינו מהאי טעמא דעד שתאכלנו עם הריח של איסור שהוא נרגש תאכלנו בהיתר בלי כותח משא"כ בצנון שחתכו בסכין של בשר כשטועמן ואין בו טעם בשר מותר לאכלו בכותח כיון שטעם הבשר כבר נתבטל ונאבד במיעוטו באינו מינו אזדא לה שני הטעמי' הנ"ל מש"ה לא שייך בזה דין דבר שיל"מ כנ"ל נכון ואם יקשה בעיניך א"כ יבש ביבש שהאיסור הוא בעין אם הוא דבר שיל"מ לא יבטל גם באינו מינו מטעם שיכול לאכלו בהיתר מלבד שקושי' זו לא בי היא אף גם אין מזה קושי' על הריאף ז"ל כלל דאין ה"נ שיש לומר כן דיבש ביבש בדבר שיל"מ אפילו באינו מינו לא בטיל שבכל הראיות שהביאו הרמב"ן והר"ן בנדרים דף נ"ב דדבר שיל"מ בטל באינו מינו אין משם ראיות אלא בלח בלח לחוד לא ביבש כמ"ש להדי' בכו"פ שם לכן אין מזה טענה על הריאף ז"ל ובזה עלוי כל דברי הריאף ז"ל כהוגן ויצא כנוגה צדקו

ונתבאר מכל זה שאדרבה דעת הרי"ף ז"ל אליבא דלוי דהלכתא כוותי' דריחא לאו מילתא היא ואפילו משהו ליכא וכמו