אגודת אזוב אורח חיים לד

ריחא אינו אלא משהו אלא דרב לטעמי' דאית לי' מין במינו במשהו משא"כ לדידן דקיימל"ן מין במינו נמי בטיל בששי' ודאי לכ"ע ריחא לאו מילתא היא אפי' במינו וכ"ש בא"מ א"כ למה הוצרך הרי"ף ז"ל עוד לכל האריכות שהאריך לקיים הלכה כלוי הלא גם לרב הדין דין אמת לדידן דריחא לאו מילתא היא ה) קשה מה שהקשו התוס' על פרש"י העומד בשיטת הרי"ף ז"ל דלוי לא קשרי אלא בדיעבד אבל לכתחילה מודה דאסור א"כ מאי פריך הש"ס ללוי מברייתא דאין צולין וכו' הא אין צולין לא משמע אלא לכתחילה ולוי מודה בלכתחילה דאסור וכן הקשו כל הראשונים ז"ל והתי' שכתבנו למעלה בשיט' פרש"י ז"ל לחלק בין מינו לשאינו מינו דגבי מין במינו שאין הריח נרגש שרי אפילו לכתחילה אליבא דלוי אינו עולה להרי"ף ז"ל שמבואר מלשונו דאפילו במין במינו נמי אוסר לכתחילה וכ"ש אם נאמר דללוי נמי משהו איכא כדעת המ"א הנ"ל דאין לחלק בין מינו לשאינו מינו כיון דאיכא תערובות משהו אסור משום מבטל איסור לכתחילה. ו) הקשו הרמב"ן והר"ן ז"ל מהירושלמי דאי' בהדי' מהו לצלות שני שפודי' אחד של בשר שחוטה ואחד של נבילה בתנור אחד שמואל בשם לוי אמר מותר וכו' הרי להדי' דלוי קשרי אפילו לצלות לכתחילה. ז) הקשו הרמב"ן והר"ן מבת תיהא דשרי רבא אפילו לכתחילה אע"ג דאיכא ריחא טובא בעיני' וכ"ש בריח הבלוע בדבר אחר ח) קשה לי טובא על מ"ש הרי"ף ז"ל אהא דפת שאפאה עם הצלי דכיון דאפשר למיכלה בלא כותח אם נתיר לאוכלו בכותח הוה כמאן דשרי לצלות לכתחילה בשר שחוטה עם בשר נבילה ולוי לא קאמר אלא שצלאו בדיעבד ולא לכתחילה אכתי מי דמי דהתם כיון דריחא משהו איכא הו"ל כמבטל איסור לכתחילה אבל גבי פת שאפאה עם הצלי אפי"ת דאיכא משהו מן הצלי בפת אין כאן מבטל איסור לכתחילה דהא כבר נתבטל הריח משהו מן הצלי בתוך הפת קודם שיבא לאכלו עם הכותח ובהדי' איתא בי"ד סי' צ"ט סעי' ו' בהגה"ה דאם נפל כזית חלב למים ונתבטל בששי' שרי לכתחילה לבשל באותן מים בשר כיון שכבר נתבטל טעם החלב במים דאפילו היתר בהיתר נמי שייך ביטול וכיון שכן אליבא דלוי דריחא לאו מילתא היא למה יאסר לאכלו בכותח הא לכל היותר אינו אלא משהו ותו דתלמוד ערוך הוא בחולין פ' כ"ה קי"א ב' צנון שחתכו בסכין של בשר כשטעמו ואין בו טעם בשר שרי לאכלו לכתחילה עם כותח ט) הקשה הרמב"ן ז"ל מש"ס זו על מ"ש הרי"ף ז"ל בתירוצא בתרא דכיון שאפשר לאכלו בלי כותח הו"ל כדבר שיש לו מתירין דלא בטיל דמ"ש מצנון שחתכו בסכין של בשר כשטועמו ואין בו טעם בשר דבטיל ושרי לאוכלו בכותח אעפ"י שאפשר לאוכלו בלי כותח. י) הקשה הא אפילו דבר שיל"מ בטיל באינו מינו כדאי' בי"ד סי' ק"כ

והנה האיר ה' את עיני' לעמוד על כוונת הרי"ף ז"ל וליישב כל הקושיות והסתירו' הנ"ל דבר דבור על אופנו והי' לבאר בעזה"י ואציע לפניך תחילה לשון הרשב"א ז"ל בת"ה הארוך בית רביעי שער הראשון דף ק"ה ע"ב וזהו ולדידי' קשי' לי בטעמי' דרב האיך אפשר לאסור מן במינו בריחא בעלמא והרי הוא בעצמו מדאורייתא שרי חד בתרי ואי משום דרב ס"ל כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל הא לא אפשר דהוה טעמי' דרב בהא מדר' יהודה הא אדרבה אתינן לאוקמי פלוגתייהו כתנאי בחביות של תרומה ורב כר"מ ולוי כר' יהודה ועוד דאם איתא למה לי למשקל תנאי מעלמא לוקמי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן במין במינו וכיון שכן אפילו מדרבנן ליבטיל דריחא לגבי גופי' של בשר מיעוטא דמיעוטא הוא ואפילו אחד מני אלף לא הוה וניחא לי דאלו הוה דכוותי' באינו מינו הוה טעמי' נרגש ונטעם כאילו נתערב מממשו של איסור יתר מאחד בששים עכ"ל ודבריו צריכין ביאור דלפמ"ש דריחא לגבי גופו של איסור אפי' אחד מני אלף לא הוה א"כ מה לי אין במינו או מין בשאינו מינו ואמאי אכפל להקשות אמין במינו לחוד הלא כ"ש דקשה על מין בשאינו מינו כיון דלא הוה אלא משהו למה יאסור וגם תירוצו אינו מובן לכאורה במ"ש דאלו הוה דכוותי' בשאינו מינו הוה טעמי' נרגש ונטעם דהלא משהו בעלמא הוא ואפילו אחד מני אלף אינו ואיך הי' נרגש משהו כזה ויראה פשוט בכוונתו עפ"י מה דאיתא פ"ב דערלה ומייתי לה הש"ס בחולין צ"ט גריסי' שנתבטלו עם העדשי' אם יש בהן בנותן טעם בין שיש בהן להעלות במאה ואחד בין שאין בהן להעלות וכו' אסור הרי שכל שהטעם נרגש אפילו שהוא משהו כגון אחד ממאה ויותר לא בטל וכן פרש"י שם ובדף צ"ח ע"א ד"ה כל איסורין שבתורה בששי' ע"ש וכ"ה בי"ד סי' צ"ח סעיף ח' בהגה"ה דמה"ט קיימל"ן דמילתא דעבידי לטעמי' לא בטיל בשביל שמרגישין טעמו ע"ש ואם כן ריחא נמי נהי שאינו אלא משהו בעלמא מ"מ הריח הוא נרגש לעולם וכיון דס"ל לרב ריחא מילתא היא ריחא כטעמא חשיב ניחא שפיר הא דאוסר בשאינו מינו אעפ"י שאינו אלא משהו בעלמא כיון שהריח נרגש הו"ל כטעם הנרגש דאינו בטיל לעולם כמו מילתא דעבידי לטעמי' וכנ"ל אבל במין במינו שאין הריח נרגש וגם הוא משהו בעלמא כמו אחד אני אלף קשי' לי' שפיר אדרב דלמה יאסור ועלה תירץ שפיר דטעמי' דרב הוא כיון דאלו הוה דכוותי' בשאינו מינו הי' טעמו נרגש ונטעם אף שהוא משהו כאלו נתערב ממשו יתר מאחד בששים גם במינו אוסר זהו דעתו ז"ל אולם בת"ח כלל פ"ה סי' ק' הוציא מדברי האו"ה דמילתא דעבידי לטעמי' שנתערב במינו ששוה לו בטעמו בטל בששים אעפ"י שאם הי' באינו מינו היה הטעם נרגש והביאו הש"ך בי"ד סימן צ"ח והוא נגד דעת הרשב"א ז"ל הנ"ל כאן (אולם לפי דרכינו יש להאו"ה סיוע מדברי הריאף ז"ל כמו שיתבאר בסמוך כתר לי זיעיר ואחוך) שהוציאו מהש"ס דכל שהי' הטעם נרגש באינו מינו אפילו במשהו גם במינו לא בטיל אולם לע"ד אין מזה קושי' על האו"ה כי מ"ש הרשב"א ז"ל דליכא למימר דטעמי' דרב משום דמין במינו לא בטיל כר' יהודה דהא אדרבה אתינן לאוקמי פלוגתייהו כתנאי ורב כר"מ ולוי כר' יהודה וכו' לא עמדתי על ס"ד בזה דמאי ענין זה לזה ודאי רב כר' יהודה ס"ל דמין במינו לא בטיל כדאי' להדי' בפרק ב' דמכילתין דף למד ובחולין דף ק' ובפ' בתרא דע"ו ד' ע"ג אלא דבדין ריחא מילתא לא ס"ל כר"י אלא כר"מ דריחא מילתא היא ור' יהודה דמתיר גבי חביות יין של תרומה הוא משום דס"ל ריחא לאו מילתא היא כלל ואינו חשוב כטעמא ואפילו כטעם משהו ולכן אפי' באינו מינו דאיכא הרגשת הריח לאו כלום הוא ולא חשיב כהרגשת הטעם גם מה שהקשה עוד דלמה לי' לאוקמי כתנאי בדין ריחא לוקמי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן במין במינו לא ידענא מאי קושי' דהא ודאי ללוי דריחא לאו מילתא היא אפי' לר' יהודה דמין במינו לא בטיל שרי דריחא לא חשיב כטעמא ואפי' משהו ליכא דלאו מילתא היא לגמרי וכן באינו מינו אעפ"י שהריח נרגש לאו כלום הוא ובהדי' אתי לוי עלה מטעם ריחא לאו מילתא היא ולא מטעם מין במינו בטיל ואפי"ת דלישנא דהש"ס הוא דמפרש טעמי' דלוי משום דקסבר ריחא לאו מילתא היא ועלה קשי' לי' להרשב"א דמנ"ל להש"ס הא אימא משום דס"ל כרבנן דר' יהודה דמין במינו נמי בטיל ופליגי רב ולוי בפלוגתא דר' יהודה ורבנן מהא נמי לא תברא חדא דאם איתא דפליגי בדין מין במינו ותרווייהו ס"ל ריחא מילתא וחשיב כטעם משהו מה ענין פלוגתא זו גבי ריחא בעלמא הו"ל לפלוגי במין במינו של טעמו או ממשו אי בטיל או לאו כדפליגי ר' יהודה ורבנן ותו דהא עבד לוי עובדא בגדי ודבר אחר שהוא מין באינו מינו בין בשמא ובין בטעמא כדאיתא בחולין ק"ט ב' שטעם דבר אחר הוא כמו מוחא דשיבוטא ואפ"ה התיר אעפ"י שהריח נרגש ועל כרחי' משום דריחא לאו כלום הוא ופליגי בדין ריחא מילתא דרב סובר ריחא מילתא היא וחשוב כמו טעם משהו ממש לכן אוסר בין במינו ובין בשאינו מינו דבאינו מינו אעפ"י שהוא משהו הואיל והריח נרגש הו"ל כטעם הנרגש דאפילו באלף לא בטיל ובמינו אעפ"י שאין הריח נרגש מ"מ הא לטעמי' אזיל דס"ל מין במינו לא בטיל ולוי נמי ס"ל מין במינו לא בטיל ואפ"ה מתיר בין במינו ובין באינו מינו משום דריחא לא הוה אפילו כטעם משהו דלגמרי לאו מילתא היא וא"ש וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' רי"ד וז"ל דלוי שרי בשר שחוטה עם בשר נבילה אפי' למאן דאסר מן במינו במשהו

ועפי"ז יצדקו ויתהללו כל דברי הריאף ז"ל שכל דבריו אחד הן ושכולה מתאימות ואין נסתר מחמתו והוא זה לפי מה שסובר דריחא משהו בעלמא הוא אפילו לרב הוקשה לו קושי' הרשב"א הנ"ל דהא תינח גבי מן באינו מינו שהריח נרגש וכיון דריחא מילתא ריחא כטעמא חשוב וטעם הנרגש לא בטיל אבל מין במינו שאין הריח נרגש אמאי ולא ניחא לי' בתירוצו של הרשב"א שאמר משום דאלו הוה דכוותי' באינו מינו הי' נרגש גם במינו לא בטיל דס"ל כדעת האו"ה והרב בת"ח שהבי' הש"ך בי"ד סי' צ"ח דאפילו במילתא דעבידי לטעמי' כשהוא במינו נמי בטיל וכנ"ל ועפי"ז נסתייעו דברי האו"ה והרב מדברי הריאף ז"ל) וניחא לי' דבאמת רב לטעמי' אזיל דס"ל מין במינו לא בטיל אבל לדידן דס"ל מב"מ נמי בטיל גבי מין במינו אפי"ת ריחא מילתא נמי לא חיישי' לריחא כלל בדיעבד וזה שהשיג הרי"ף ז"ל על האיכא מאן דפליג שקיים הלכה כרב לגמרי אפילו בדין בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה דאיירי בי' רב להדי' לאיסור שזה ודאי אינו דכד דייקת משכחת לה דעל כרחך הב לטעמי' אזיל דס"ל מין במינו במשהו אבל לדידן דקיימל"ן מין במינו בששי' גבי מין במינו ודאי שרי כיון שאין הריח נרגש ואין מקום לקיים דברי רב להלכה גבי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה דאיירינן בי' אבל מ"מ גבי מין באינו מינו עדיין אין הכרע לדידן אי ריחא מילתא וכיון שהריח נרגש חשו' כטעם הנרגש דאינו בטיל אפילו באלף או דריחא לאו מילתא היא ולא חשיב הרגשת הריח כהרגשת הטעם ובטיל דלאו כלום הוא ע"כ הוכרח הריאף ז"ל תו לכל האריכות לקיים הלכה כלוי דריחא לאו מילתא היא לגמרי ואפילו באינו מינו נמי שרי וכיון שכן שגם להריאף ז"ל בפלוגתא דרב ולוי איתא בין במין במינו ובין במין בשאינו מינו נסתלקו קושיות הראשונים ז"ל שהקשו עליו מהא דאמר רב מרי' לימא כתנאי הרודה פת חמה על פי חביות יין של תרומה וכו' דרב כר"מ דאוסר ואעפ"י שהוא מין באינו מינו משום שהריח נרגש והו"ל כטעם הנרגש דאינו בטיל אפלו באלף וא"ש ג"כ קושי' הצל"ח מהא דאמר עבד לוי