אגודת אזוב אורח חיים לב

דאיירי בשניהם כחושי' דליכא אלא משהו ואתי' כר' יהודה דאין במינו לא בטיל וא"כ לא מבעי' גדי וטלה דהוה מין במינו דאסור אפילו דיעבד אלא אפילו גדי וטלה דהוא מין בח"מ נמי אין צולין לכתחילה ואהכי נקט אין צולין הן אמת דבנ"ז הקשו התוספות כאן דאמאי לא מוקמינן בשניהם כחושי' דליכא תערובות טעמי' וכבר תמה בצל"ח על דבריהם בזה מהא דכתבו בע"א שם שגם בשניהם כחושי' איכא משהו וח"כ אסור לכתחילה משום תערובות טעמי' דהוה מבטל איסור לכתחילה ולדרכינו יתכן דקושיית' בכאן עולה גם לשיטתם דהתם דאפשר שגם בשניהם כחושי' איכא ריחא משהו אכתי לוקמי בשניהם כחושי' ומשום תערובות טעמי' וכר"י דמין במינו לא בטיל ובגדי וגדי אסור אפי' דיעבד משא"כ בגדי וטלה דהוה מין בשא"מ דשרי בדיעבד אפ"ה חין צולין לכתחילה משום מבטל איסור וכנ"ל וא"ת דבשניהם כחושי' ליכא ריחא כלל וכפי הנראה מפשטי' דלישנא דרב קשה ביותר דלוקמי בשניהם כחושי' ומשום תערובות גופי' וקשה בממה נפשך רק שהעמידו קושייתם בצד זה לפי הנראה מפשט' דלישנא דרב דאמר בשר שחוטה שמן וכו' דבשניהם כחושי' ליכא ריחא כלל וא"ש

איברא דהאמת יורה דרכו שדברי התוס' דהכא הם כפשטן דהו"ל לאוקמי בשניה' כחושי' דליכא ריחא כלל כפי שנראה מפשטא דלישנא דרב ומ"ש בע"א שגם בשניהם כחושי' נמי איכא ריח משהו שם הוציאו כן מפאת קושייתם דהכא דהו"ל לאוקמי בשניהם כחושים א"ו דגם בשניהם כחושים איכא ריח משהו ואין צולין לכתחילה וכ"כ בצל"ח שם ואחר שכן עדיין קשה לשיטתם שם קושי' מהרי"ל דאכתי מאי פריך מה לי גדי וגדי וכו' דלמא אתי' כר' יהודה דמין במינו לא בטיל וכנ"ל

לכן יראה לע"ד ליישב קושי' מהרי"ל בצירוף קושי' הצל"ח בשם מהר"ל קסוויץ מפראג על דברי התוס' דע"א שם שסוברי' דגם בשניהם כחושי' נמי איכא ריחא משהו ח"כ אמאי אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש ונסיב טעמא משום דמפטמי אהדדי הא אפי' בשניהם כחושי' נמי אסור אליבא דרב דס"ל מין במינו לא בטיל והאיכא ריח משהו וקושי' זו רמזה הש"ך בי"ד סי' ק"ח למעיין שם ויראה ליישב בזה עפ"י מ"ש התוס' לעיל פרק כל שעה דף ל' ד"ה ואפי' במילחא וכו' אברייתא דפת שאפאו עם הצלי אסור לאכלו בכותח דאמאי לא אסור לאכלו לגמרי אפילו בפני עצמו מש ם הרגל עבירה שלא יבא לאכלו עם כותח כדאיתא התם ותירצו דריחא אין בו איסור כולי האי מש"ה לא גזרו בי' משום הרגל עבירה ע"ש מבואר מדבריהם דע"כ איסור ריחא אינו מן התורה אלא מדבריהם לכן לא חמיר כולי האי והנה בחולין צ"ט ב' מסיק הש"ס אליבא דרבי יהודה דחמר מין בעינו לא בטיל דבציר דזיעה בעלמא הוא מודה רבי יהודה דבטיל אפילו במינו ופי' התוס' שם דהיינו משום דציר אינו אלא מדרבנן ובאיסור דרבנן מודה רבי יהודה דמין במינו בטיל וא"כ יראה דה"ה ריחא דאינו אלא מדרבנן דלא עדיף מזיעה דציר שיש בו ממש ובטיל אפילו במינו לכ"ע וא"כ א"ש קושי' מהר"ל הנ"ל דודאי גם בשניהם כחושי' איכא ריח משהו והא דלא אסר רב אפילו בשניהם כחושי' משום מין במינו משום דריחא דרבנן אפילו במינו נמי בטיל אמטו הכי לח אסר רב אלא באיסור או היתר שמן דאית בי' נ"ט ובזה אזדא לה נמי קושי' מהרי"ל אהא דפריך מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה דלמא לכן אתי' כר' יהודה דמין במינו לא בטיל וא"כ לא מבעי' גדי וגדי דהוה מין במינו דאסור אפילו אי ריחא לאו מילתא משום דעכ"פ משהו הוה וכו' אלא אפי' גדי וטלה דמין בשא"מ נמי אין צולין וכן מה שהקשינו למעלה לשיטת התוס' דע"א שם דבשניהם כחושי' איכא משהו לוקמי בשניהם כחושי' וכנ"ל דזה אינו דריחא דרבנן לכ"ע אפי' מין במינו בטיל וא"כ מה לי גדי וגדי או גדי וטלה וזה נכון וברור

אמנם הרי"ף ז"ל שכתב דכל ריחא אינו אלא משהו אלא דרב לטעמי' דאית ני' מין במינו לא בטיל גם הוא לטעמי' אזיל שפסק כלוי דריחא לאו מילתא היא ומפרש דהך ברייתא דפת שאפאו עם הצלי נמי אתי כלוי דריחא לאו מילתא היא בדיעבד אלא דאסור לאכלו בכותח משום דהוה כלכתחילה כיון שיכלו לאכול בלי כותח ע"ש וא"כ ממילא לא קשי' קושי' התוס' דפ' כל שעה הנ"ל מהא דאינו אסור לאכלו אפי' בפני עצמו משום הרגל עבירה שלא יבא לאכלו עם כותח דאתי' כלוי דמדינא שרי אפילו עם כותח דריחא לאו מילתא היא אלא דלכתחילה בלבד אסור עם כותח אמטו הכי שרי לאכלו בפ"ע אפילו לכתחילה וכיון שכן שפיר מצינו למימר אליבא דרב דאית לי' ריחא מילתא הוה דאורייתא לכן אוסר במשהו משום מין במינו

איברא דמלשון הריא"ף ז"ל שכתב וההיא ברייתא דפת שאפאה עם הצלי וכו' לאו כרב בלחוד אתי אלא אפי' כלוי אסירי משמע דכרב נמי אתי ואפ"ה שרי לאכל הפת בפני עצמו א"כ מוכח דלרב נמי חיסור ריחא אינו אלא מדרבנן והאיך כתב הרי"ף אליבא דרב דמין במינו לא בטיל וכי עדיף ריחא דרבנן מזיעה שהוא דרבנן ויש בו ממש ובטיל אפי' במינו לכ"ע ובהכרח ליישב ולחלק בזה כמו שחלקו התוספות במס' ע"א שם אליבא דאביי בין ריח שהוא בעין לריח שהוא בתערובות וה"נ מחלק הרי"ף וס"ל דריח שהוא בעין אליבא דרב הוא מן התורה ואמטו הכי אית לי' דאוסר במינו אפי' במשהו משא"כ בההיא דפת שאפאה עם הצלי שכבר נכנס הריח ונתערב בתוך הפת תו אינו אסור לאכל הפת עם הכותח אלא מדרבנן **(הגה"ה והא דאסור לאכלו עם כותח אליבא דרב מדינא אע"ג דריחא אינו אלא במשהו ובטיל בשאינו מינו יתבאר להלן דה"ט דאסור לרב מדינא כיון שהריח נרגש בתוך הפת שהוא אינו מיני הו"ל כמילתא דעביד לטעמי' דאוסר אפילו במשהו כמו שיתבאר להדי' מלשון הרשב"א בת"ה וכבר כתב הש"ך בי"ד סי' צ"ח בשם או"ה אמילתא דעביד לטעמי' דלא בטיל הוא רק, מדרבנן יעוי"ש לכן שרי לאכל הפת בפני עצמו.)** לכן שרי לאכלו עכ"פ בפני עצמו וכיון שכן גם לשיטת התוס' מצינו למימר הך חלוקה דאע"ג דבההיא דפת שאפאה עם הצלי מוכח דאיסור ריחא אין בו אלא איסור דרבנן היינו בתערובות אבל ריח בעין הוא דבר תורה ואליבא דרב דמין במינו לא בטיל ה"ה בריחא דלא בטיל והדר' קושי' מהרי"ל לדוכתי'

אמנם יתכן ליישב בזה עפ"י ת"ש הכו"פ בסי' ק"ח אהא דכתבו התוס' דה"ט דרבא דשרי בת תיהא משום דאזוקי מזיק לי' על כרחי' ס"ל דאיסור ריחא אפילו כשהוא בעינו אינו אלא מדרבנן שאם הי' מן התורה לא הוה מהני הא דאזוקי מזיק לי' דכל איסורין שבתורה אסירי אפילו שלח כדרך הנאתן ע"ש ולכן התוס' שמפרשי' דרבא נמי אתי כרב דריחא מילתא והא דשרי גבי בת תיהא משום דאזוקי מזיק לי' בהכרח לומר דאפי' ריח בעין למ"ד ריחא מילתא ליתא אלא מדרבנן וכיון שכן לא עדיף מזיעה דרבנן דבטיל אפילו במינו לכ"ע ואמטו הכי קאמר רב בשר שחוטה שמן וכו' לאפוקי שניהם כחושי' דאע"ג דאית בהו נמי ריח משהו אינו אוסר משום דבטיל אפילו במינו לכ"ע כיון דעיקר ריחא אינו אלא מדרבנן ומיושב שפיר קושי' מהר"ל קסוויץ הנ"ל וגם קושי' מהרי"ל הנ"ל אבל הרי"ף לטעמי' אויל שכתב דרבא דשרי בת תיהא ס"ל כלוי דריחא לאו מילתא אבל רב דס"ל ריחא מילתא אוסר בת תיהא אע"ג דאזוקי מזיק לי' וא"כ שפיר מצינו למימר אליבא דרב דריח בעין אסור מן התורה לכן כתב שפיר דרב לטעמי' דאית לי' מין במינו לא בטיל וה"ה בריח משהו וא"ש כנ"ל

אולם עדיין נשאר קשה קושי' מהרי"ל הנ"ל לשיטת הרי"ף דכל ריחא אינו אלא משהו גם אליבא דרב והא דאוסר רב אפי' דיעבד משום דלטעמי' אזיל דאית לי' מין במינו לא בטיל א"כ מאי פריך אליבא דרב מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה הא טובא איכא בינייהו דגדי וגדי הזה מב"מ ואסור אפי' דיעבד משא"כ גדי וטלה שהוא מין בשא"מ וח"כ שפיר קאמר לא מבעי' גדי וגדי דאפילו דיעבד אסור אלא אפילו גדי וטלה אין צולין לכתחילה משום מבטל איסור ושייך שפיר לשון אפילו כיון דגדי וטלה קיל טפי אולם לפי מה שיתבאר להלן בשיטת הרי"ף דאע"ג דריחא אינו אלא משהו אפ"ה אוסר גם בשאינו מינו שאינו שוה לו בטעמא משום שהריח נרגש הו"ל כמילתא דעביד לטעמי' דאוסר אפילו במשהו משום הרגשת הטעם ה"נ משום הרגשת הריח כדמוכח להדי' מלשון הרשב"א בת"ה הארוך מצינו למימר דגדי וטלה נמי אינן שוין בטעמן דטעם הגדי הוא כטעם הצבי (כדפרש"י בחומש פ' תולדות) ולא כן טעם הטלה וא"כ בגדי וטלה נמי אסור אפילו דיעבד אלא דעדיין קשה דלמא מש"ה קאמר אפילו גדי וטלה לאשמועי' הא גופי' דמ"מ אסור משום הרגשת הריח לזה יש לומר דקשי' לי' א"כ אמאי קתני אין צולין לכתחילה הלא בתרווייהו אסור אפילו דיעבד ובהכרח לומר דאתי' כרבנן דמין במינו בטיל ובגדי וגדי שרי בדיעבד דהא מין במינו הוא ואין בו הרגשת הריח אמטו הכי קתני אין צולין לכתחילה ואהא פריך שפיר מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה הא אדרבה גדי וטלה חמיר טפי משום הרגשת הריח וא"ש כנ"ל וא"כ אזדא לה ראיות מהרי"ל דלעיל מכל צד

מ"מ כבר נתבאר למעלה בפתח דברינו דבל"ז מוכח בפשיטות מדברי התוס' שהוכיחו אליבא דלוי דריחא לאו מילתא היא שרי אפילו לכתחילה דע"כ ס"ל דריחא אפילו משהו ליכא דאל"כ היה אסור לכתחילה משום מבטל איסור לכתחילה וגם לפרש"י שסובר דלוי לא שרי אלא בדיעבד לא מן השם הזה דריחא הוה משהו דא"כ קשה קושי' התוספות דמאי פריך ללוי מברייתא דאין צולין וכו' אלא מטעם מראות עין שהריח נרגש כמו שנתבאר למעלה וכ"כ בספר המלחמות לדעת הרי"ף דלוי לא קשרי אלא בדיעבד אבל לא לכתחילה דלאו משום תערובות משהו הוא אלא משום הרחקה בעלמא ואמטו הכי פריך ללוי מברייתא דאין צולין וכו' מפני התערובו' משום דללוי אין כאן תערובות כלל א"כ למאי דקיימל"ן כלוי אפי' בחמץ בפסח נמי לאו מילתא היא כיון דאין כאן תערובות כלל כנ"ל

ועתה אסורה נא ואראה מה שטען עוד המ"א מדברי הרי"ף ז"ל הנה בזה האריך עלינו את הדרך שדברי הרי"ף פרק גיד הנשה בעצמם הם סתומים וחתומים עד שהראשונים ז"ל לא עמדו על ס"ד וגם נאמן ביתו הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות כתב שלא מנא לו טענה לפטרו ואנן מה נענה אבתרייהו אולם בכל זה לא אמנע מלחוות