אגודת אזוב אורח חיים כח

שאר ירקי דטיבול קמא אלא דנקט חזרת לחלק בהכי למ"ד מצות א"צ ברישא לרבותא כדאיתא בש"ס לכל מר כוונה ואע"ג דרבא בר"ה שם כדאית לי' כנ"ל לדעת התוס' ואולי גם לא מחלק בהכי וא"כ מוכת דעת הרשב"ם כן הוא אבל מ"ש רבינו אליב' דאפילו בשאר מצות יונה לדעת הרשב"ם כפי מה, שביארנו נמי לא אפילו במתכוין שלא למעלה דס"ל דאפילו במידי דאכילה נמי לצאת אנן לא קיימל"ן כוותי' אם מתכוין להדי' שלא לצאת בו לכ"ע לא בהא כמ"ש הר"ן בר"ה שם או אם מתכוין להדי' שלא לצאת בו לכ"ע לא דאנן לדינא מחלק' בהכי כנ"ל: יצא וכ"כ רי"ו בשם התוס' הביאו ב"י סי' תע"ה (כמ"ש בהגה"ה) ע"ש צ"ע מהירושלמי הנ"ל שלפי דבריהם לא פריך מידי בירושלמי כמש"ל ויש ליישב

כתב רבינו יונה פ"ק דברכות דף י"ב אהא דמבעי' לן התם היכא דנקיט כסא דשכרא בידי' וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא מאי וכו' ולפי מה שפסק הרי"ף ז"ל דמצות צריכו' כוונה א"ש אמנם רבינו האי גאון ז"ל והרבה מין המפרשים פסקו דמצות א"צ כוונה וקשה להם דהוה לן למימר שאע"פ שלא נתכוין לברך על השכר מתחילה כיון שנעשית המצוה יצא ואמאי לא איפשיטא ויש לומר דאפי' מי שסובר דמצות א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה שהמעשה הוא במקום כוונה כגון נטילת לולב דאמרי' מדאגביה נפיק בי' וכן כל כיוצא בזה אבל במצות שתלוי' באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוון באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר ממצות עכ"ל ותמהו ע"ו בס' טורי אבן וכן הפ"י בר"ה כ"ח ע"ז דא"כ מאי פריך הש"ס התם וברפ"ב דברכות אמ"ד מצות א"צ כוונה מהא דתנן התם הי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם לא כיון לבו לא יצא הלא ק"ש הוא מצוה התלוי' באמירה דלכ"ע בעי כוונה לצאת והניחו בתימה ולע"ד אחר המחילה מהדר גאון עוזם לא ירדו לסוף דעת רבינו יונה ז"ל שדעתו הוא כמ"ש רי"ו בשם התוס' הביאו הב"י סי' תע"ה דלמאי דקיימ"ל כפאו ואכל מצה יצא דמצות א"צ כוונה אפי' שהי' סבור שהוא חמץ או שהוא חול נמי יצא וכן בנטילת לולב אפי' הי' סבור שהוא חול יצא ודלא כמ"ש הר"ן פ' ע"פ קי"ד בשם הרא"ה דאם הי' סבור שהיום חול או שהוא חמץ לא יצא לכ"ע דא"כ לא הי' מקום לקושי' רבינו יונה הנ"ל בדין חמרא ושיכרא הנ"ל דהא שם הי' סבור דחמרא הוא ופתח אדעתא דחמרא ולא ידע כלל דשכרא הוא אלא שדעת רבינו יונה ז"ל הוא דאפי' בכה"ג יצא וכדעת רי"ו בשם התוס' הנ"ל אלא שמחלק ואומר שזהו דוקא במצות שיש בו מעשה שהמעשה הוא במקום הכוונה אבל במצוה התלויה באמירה כי התם אם טעה בכוונתו שהי' סבור לברך וליתן שבח למקום על היין והי' שכר נמצא שלא עשה מן המצוה כלום כיון שלא עשה בו מעשה וקלקל הכוונה ג"כ דאפי"ת בידע שהוא שכר ובירך בלא כוונה לצאת יצא זהו כשלא נתכוון לדבר אחר רק שלא נתכוין לצאת שעכ"פ בירך כהוגן מה שאין כן בזה שהי' סבור שהוא יין ונתכוין לברך על היין ולא על השכר זהו שמפסיד האמירה אע"פ שאינו מפסיד המעשה אבל מענין כוונה לצאת לא איירי כלל דלעולם לא בעינן כוונה לצאת בין במצות מעשיות בין במצוה התלויה באמירה ואין לחלק ביניהם כיון שעכ"פ עשה המצוה כהוגן ועולה לא נמצא בשפתיו ולא דבר המפסידו זהו תוכן כוונתו וכן משמעו ולשונו במ"ש שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה וכו' ולא כתב כשאינו מכוין לצאת באמירה ועוד שאין טעם אמירה בלב לענין כוונה לצאת אלא לענין כוונת הדבר שהוא אומר כשאין פיו ולבו שוין שזהו דבר המפסיד האמירה כדאי' פ"ג דשבועות דף כ"ו שאם הי' בלבו לשבע על פת חטין והוציא בשפתיו פת שעורים אינו כלום ומותר אפילו בפת שעורים ובזה אין מקום לתמיהת הגאונים ז"ל עליו בזה וחלוקה זו מוכרחת לע"ד בדעת רי"ו בשם התוס' דלעיל שסוברים דאפילו הי' סבור שהוא חמץ ונמצא שאכל מצה יצא דקשה לכאורה מהא דאיתא בר"ה כ"ח דפריך עלי' דרבא מהא דתנן היה עובר אחורי ביהכ"נ ושמע קול שופר וכו' אם לא כיון לבו לא יצא ומשני דהאי לא כיון לבו היינו שהי' סבור חמור בעלמא הוא אלמא דהיכא שלא היה יודע שהוא קול שופר לא יצא אפי' למ"ד א"צ כוונה ומצאתי בספר טורי אבן שהביא סיוע מזה לדברי הר"ן בשם הרא"ה דלעיל וא"כ קשי' טובא על דברי רי"ו בשם התוס' הנ"ל (אלא שהרב ז"ל לא הביאם שם) וכתב עוד שם דאין לחלק בין אכילה לשופר דהא רבא מדמי שופר למצה לענין לצאת וא"כ ה"ה שלא לצאת דמי מצה לשופר ע"ש אולם לדעת רבינו יונה הנ"ל ניחא שפיר דהא דמדמי רבא שופר למצה היינו בתוקע לשיר דעביד מעשה אבל בשומע קול שופר דלא עביד מעשה גרע ממצוה התלוי' באמירה (דבסוכה ל"ח מהדר למילף דשומע כעונה וכ"ש דלא עדיף מעונה) וכיון דאפי' במצוה התלוי' באמירה אם הי' מתכוין על דבר אחר לא יצא כ"ש במצוה של שמיעה דאם הי' סבור חמור בעלמא לא יצא

עוד הביא בטורי אבן שם ראיה מהא דאיתא בזבחים מ"ו בשוחט קדשי' לשם חולין כשירה ואם הי' סבור שהוא חולין פסולה משום דהו"ל מתעסק בקדשים שהוא פסול אלמא דכה"ג קרי לי' מתעסק ותנן גבי תקיעת שופר (בר"ה ל"ב) המתעסק לא יצא וה"ה לאכילת מצה אם הי' סבור שהוא חול דלא יצא עכ"ד ועלה בדעתי מתחילה לומר דהא דמדמי רבא מצה לשופר הוא דוקא לענין כוונה לצאת דאם איתא דבעלמא בעינן שיתכוין לשם מצוה ממש גם במידי דאכילה נמי נהי דנהנה הרבה סוף סוף לא נתכוין לשם מצוה ואנן כוונה לשם מצוה דוקא בעינן אבל לענין מתעסק שפיר יש לחלק בין מידי דאכילה לשאר דברים דהא בהדיא מחלקי' בכריתות י"ט בין מתעסק בשאר דברים למתעסק בחלבים ועריות דחייב הואיל ונהנה ע"ש וה"ה לענין מתעסק דמצות למאן דס"ל מצות א"צ כוונה רק המתעסק לא יצא הא במידי דאכילה מתעסק נמי יצא ומיושב דברי רי"ו בשם התוס' הנ"ל דאיירי באכילת מצה אבל דברי רבינו יונה דאיירי אפילו בנטילת לולב ושאר מצות עדיין אינו מיושב דהא שחיטת קדשים נמי מעשה הוא. אולם בל"ז קשי' לי' טובא על מה שהמציא הרב ז"ל מזה שאם הי' סבור שהוא חול לכ"ע לא יצא דא"כ מאי פריך הש"ס בר"ה שם בשלמא לא נתכוון שומע כסבור חמור בעלמא הוא אלא לא נתכוין משמיע היכי משכחת לה דהא משמיע ידע בנפשי' דשופר הוא ומאי קשי' הא משכחת לה שפיר גם במשמיע דקסבור שהוא חול אלא ודאי דלמ"ד א"צ כוונה אפילו סבור שהוא חול יצא (וצ"ע גם על דברי הר"ן בשם הרא"ה דלעיל) לכן נלע"ד דמההיא דזבחי' שם אין ראי' דהתם הא דשוחט לשם חולין כשר וכן הא דקסבור שהוא חולין פסול תרווייהו ילפינן מקרא כדאיתא התם וגזירת הכתוב הוא גבי קדשים ומקדשים לא גמרינן ואי משום דקרי לי' מתעסק מהא נמי לח איריא דהא בפרק בתרא דר"ה ל"ג דחינן דלמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה וכן בדף כ"ח ב' נמי קאמר אהא דתוקע לשיר אבל האי מתעסק הוא אלמא דלשון מתעסק הונח לדבר שלא נתכוין בו כדינו עד שנפסל מחמתו לכל חד כדאיתי' ותדע דהא בחולין מ"ג אמר מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול ופירשו התוס' שם דהיינו שאינו מכוין לשם זביחה אע"פ שנתכוין לחתיכת הסימנים דהיינו דומי' דתוקע לשיר ואפי"ה גבי קדשים קרי ליה מתעסק משום דפסול בכה"ג משא"כ בעלמא לא חשוב מתעסק כנ"ל ותו לא מידי

שאלה ז מרור שהי' כבוש במים מעל"ע אם יוצאים בו ידי חובת מרור או לאו

תשובה הנה המ"א סי' תע"ג ס"ה כתב בפשיטו' דאין יוצאים בו מטעם כבוש והח"י השיג עליו ונסתייע מדברי התו' בפסחים ל"ט ב' ד"ה לא שלוקי' ולא מבושלין שכתבו משמע דשליקה הוה טפי מבישול דאי לאו הכי הוה זו ואצ"ל זו עכ"ל ואכתי קשה מ"מ הוה זו ואצ"ל זו ברישא דקתני אבל לא כבושים דהוא פחות מבישול וכ"ש שליקה אלא ודאי דהאי כבוש דוקא בחומץ שהחומץ הוא משנה ומבטל טעם מרירות יותר משליקה ובישול במים ולכן הוה כולה בדרך לא זו אף זו עכ"ל בקצרה ונלע"ד מהא לא איריא ואשתמיט לי' דברי הר"ן בנדרים ר"פ נערה דף ס"ז שכתב דלא שייך זו ואצ"ל זו אלא במילי דלא דמי אהדדי דאע"ג דאתי בתרייתא בק"ו מקמייתא תני לה אבל היכא דכולה חדא היא ובתרייתא עדיפא מינה לא שייך זו ואצ"ל זו ע"ש שכן מוכח להדיא בש"ס שם וא"כ אזדא לה ראייתו דאשלוק ובישול הוא דקשיא להו דהוה זו ואצ"ל זו משום דהכל חדא הוא ואם תאמר שהשלוק פחות מבישול א"כ קודם שהגיע לבישול בעוד שהי' שלוק נפסל משא"כ בכבושי' במים בלא בישול דמילתא אחריתי היא לא אכפת לן אי הוה זו ואצ"ל זו ותו דגבי מצה בסי' תס"א ס"ד דלא נזכר שם כבוש כלל אלא מבושל ואפי"ה כתב הח"י שם דה"ה לכבוש במים מעל"ע א"כ ה"נ אפי"ת דכבושין היינו בחומץ מ"מ יהיה כבוש מעל"ע במים בכלל מבושל דסיפא אולם לע"ד נראה דגבי מצה נמי כבוש במים מעל"ע נהי דמבליע ומפליט מ"מ לא חשיב כמבושל דהא סתמא אמר יוצאין ברקיק השרוי משמע אפי' שרוי כמה ימים ותדע דהא ר"מ קאמר דיוצאין ברקיק השרוי ובמבושל וכו' ע"כ ר"ל אפילו שרוי כמה ימים דלא גרע ממבושל א"כ מדר"מ נשמע לר' יוסי דמודה ליה בהדיא ברקיק השרוי דהיינו אפילו שרוי כמה ימים דהא לא פליג עלי' אלא במבושל ממש אבל כבוש במים מעל"ע נהי דמבליע ומפליט מ"מ אינו מבטל טעם מצה כמו בישול ממש והא דלא אמר יוצאין בכבוש משום דכבוש היינו בחומץ דגרע טפי כמ"ש הפוסקים שם (הובא במ"א) משא"כ במים וכן משמע מסתימו' לשון הפוסקי' שסתמו וכתבו דיוצאין ברקיק השרוי בכל ענין מ"מ למעשה גבי מצה דאורייתא יש להחמיר אבל במרור דרבנן הסומך על הח"י לא הפסיד וצ"ע

שאלה ח בדין ריחא מילתא גבי חמץ בפסח אם יש להחמיר ביה טפי מבשאר איסורים או לאו

תשובה שורש דין זה לימוד ערוך הוא בשו"ע א"ח סי' תמ"ז בהגה"ה שם הובאו שני הדיעות בזה וביו"ד סי' ק"ח מסיק הרב