אגודת אזוב אורח חיים כז

להנות ולאכול משא"כ ברכת על אכילת מרור שהוא ברכת המצוה דלא תלינן בהנאה לא איכפת לן במה שנאסר לאכל בנתים מש"ה לא הוה הגדה והלל הפסק וכיון שכן חוזר וניעור קושי' מהר"ל מפראג הנ"ל אהא דדייק ריש לקיש דא מצות א"צ כוונה למה לי תרי טיבולי הא נפיק ליה בטיבול קמא הא טיבול קמא אין בו כזית ומה שישבנו למעלה ע"פ דברי התוס' דריש לקיש ס"ל כרב חסדא דמברך אטיבול קמא על אכילת מרור ומש"ה בעי כזית דאין אכילה פחותה מכזית משא"כ בעלמא אכתי קשה תה בכך דאין אכילה פחותה מכזית אכתי יכול לברך על אכילת מרור על סמך טיבול השני שאוכל בו כזית כיון דהגדה והלל לא הוה הפסק לענין ברכת המוציא דהא לר"ל דמצות צריכות כוונה אפי' באכילת כזית לא נפיק השתא משום דלא מכוין למצוה ואפ"ה מברך וציונו על אכילת מרור משום דקאי על המרור שבטיבול שני דנפיק בי' א"כ בפחות מכזית נמי יכול לברך עלי' על סמך שיאכל כזית בטיבול שני והא תינח לשיטת הרמב"ן בס' המלחמות דלעיל דס"ל אליבא דר"ח שמברך על אכילת מרור בטיבול קמא צריך הוא לכוין ולצאת בטיבול קמא דוקא כיון שבירך עליו ודיוקא דריש לקיש דמצות א"צ כוונה הוא משום דס"ל כרב הונא דאינו מברך אטיבול קמא א"ש כמו שנתבאר למעלה באורך אבל לשיטת התוס' אינו עולה ישוב זה דאין לומר דמדייק מהא דלא קפיד במתני' אשיעורא דפחות מכזית כדי שיצא ידי חובת מרור בזמנו אחר המצה דא"כ לא משני מידי דהא אפילו לר"ח יכול לאכול פחות מכזית וכ"ש לרב הונא ועיין אולם לע"ד מהא לא תברא דהא כתבו התוס' דמשו"ה מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני מאחר שאוכל ממנו מעט בטיבול ראשון משמע דבלא אכילה ודאי הוה הגדה והלל הפסק גם לברכת המצוה (ולא דתי לגביל לתורי) וכיון דמשום אכילה הוא דלא חשיב הפסק כל שבירך על אכילת מרור דהיינו כזית ולא אכל ממנו כזית הוה כלא אכל כלל ותדע שהרי התוס' מדמין זה לתקיעות שופר שמברך על תקיעות דישיבה ומועלת הברכה לתקיעות שבעמידה שהם עיקר ונעשות על סדר הברכות ולכאורה אין הדמיון עולה יפה דהתם שניהם מצוה הם דהא אין הברכות מעכבות התקיעות אלא שזה עיקר וזה טפל משא"כ הכא בטיבול קמא שאינו מכוין לצאת בו ידי מרור ואין בו משה כלל האיך יברך עליו וציונו על אכילת מרור ובהכרח לומר דס"ל להתוס' כדעת הרא"ש שהביא הטור בסי' תפ"ד שכתב דטיבול קמא כיון שתקנת חכמים הוא אפילו ברכת פרי האדמה דיליה חשוב כברכת המצוה (ומה שתמה הב"ח שם ע"ז עיין פר"ח שמיישב בטוב) ע"כ וא"כ שגם הטיבול קמא מצוה דרבנן הוא כשאוכל מרור בטיבול קמא דמי ממש לתקיעת מיושב ומעומד דהא טיבול קמא נמי מצוה דרבנן הוא ושייך ביה וציונו וגם מרור בזה"ז דטיבול שני אינו אלא דרבנן אלא שהוא עיקר המצוה והראשון טפל לו משו"ה מועיל הברכה שבירך בטיבול ראשון על אכילת מרור גם לטיבול השני כשאוכל כזית ממנו כמו גבי שופר אבל כשאינו אוכל כזית לא יוכל לברך על אכילת מרור דהא אכילה בכזית הוא ואינו עולה הברכה לאכילה זו כלל וכמי שלא אכל כלל דמי ולא דמי לתקיעות וכן משמע קצת מדברי הרא"ש סי' כ"ה שכתב דטיבול קמא לא בעי כזית הואיל ואין מזכירין עליו אכילה תשמע הא כשמברך על אכילה צריך כזית וכיון דלר"ח ע"כ צריך לאכול כזית בטיבול קמח עולה כל הסוגיא כהוגן גם לשיטת התוס' כמו שנתבאר למעלה ולפי שיטת התוס' פרק לולב הגזול דף ל"ט שפסק כמ"ד מצות א"צ כוונה וכן לפי הסכמת ההלכה בטור ושו"ע ואחרונים כהרמב"ם ז"ל שפסק דבמידי דאכילה ודאי לא בעינן כוונה הסוגיא מוכחת ודאי דטיבול קמא לא בעי כזית (והרמב"ם ז"ל פ"ח מה' חמץ ומצה שכתב דטיבול ראשון בעי כזית כבר כתב בהגמיי' שם להוכיח שט"ס הוא שנפל בדבריו ע"ש) בהא נחתי ובהא סלק דאין לזוז מפסק הש"ע דטיבול קמא לא בעי כזית ותו לא מידי

הק' כאוב משה זאב

שם קיד א' בפרשב"ם במתני' מטבל חזרת וכו' והאי טיבול לאו בחרוסת הוא מדקני לקמן ובסיפא) הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת מכלל דעדיין לא הביאו עכ"ל והקשו התוס' דהא חרסת הוא משום קפא דחזרת א"כ חזרת קמא נמי בעי חרוסת ותי' הרא"ש בשם הר' יונה משום שטיבול ראשון אינו לחיוב אלא להיכרא בעלמא ורגילין כל השנה שאוכלין חזרת בלא חרוסת ואין חוששין לקפא גם עתה נמי לא חשו חכמים אם יאכילוהו בלא חרוסת כמו שעושים בשאר ימות השנה אבל טיבול שני שהוא למצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו חשש סכנה (ר"ל משום דרכי נועם) עכ"ל וקשה טובא דהא בגמ' דחינן דלעולם מתני' אתי' כמ"ד מצות א"צ כוונה ובטיבול קמא נפיק ידי חובתו וטיבול שני לא בא אלא להיכרא וא"כ אפכא מבעי' לן להביא חרוסת לטיבול קמא שהוא למצוה ועליו הוא מברך על אכילת מרור וטיבול שני שהוא להיכרא לא בעי חרוסת והיכא תנן במתניתין דמביאין החרוסת בטיבול שני ובטיבול קמא לא אדכר חרוסת ומה שנלע"ד ליישב בזה עפ"י מ"ש רבינו יונה פ"ק דברכות דף י"ב בשם הרשב"ם ז"ל גופי' דאפילו למ"ד מצות א"צ כוונה ה"מ בסתם אבל כשמכוין להדי' שלא לצאת אינו יוצא בו על כרחו וכבר הקשינו בתשו' דלעיל דא"כ היכי דייק ריש לקיש דמצות צריכות כוונה דאל"כ כבר נפיק לי' בטיבול קמא ונמצא שאכל המרור קודם המצה שלא כמצותו והו"ל לאהדורי אשאר ירקי הא אפשר דמכוין להדי' בטיבול קמא שלא לצאת בו דאז לא נפיק בי' על כרחו אלא בטיבול שני כמצותו ומש"ה לא בעי אהדורי אשאר ירקי ושם ישבנו עפ"י מ"ש האלי' רבה סי' תפ"ט בשם מהר"ש הלוי בדין ספירה דאין לסמוך ע"ז שיכוין שלא לצאת שיש לחוש שמא ישכח ולא יכוין כן ע"ש וכ"כ הט"ז בסי' תרנ"א ס"ק ה' ע"ש וה"נ דייק ריש לקיש שפיר דאם איתא דמצות א"צ כוונה הו"ל לאהדורי אשאר ירקי מה"ט דשמא ישכח ויאכל סתם בלי מתכוין שלא לצאת ואז נפיק לי' בטיבול קמא ונמצא שאכל המרור קודם המצה שלא כמצותו ודחי הש"ס דלעולם מצות א"צ כוונה ובין שיכוין שלא לצאת או סתם שלא יכוין דנפיק בטיבול קמא בעי תרי טיבולי משום היכרא לתינוקת ואין הכי נמי דמהדרי' אשאר ירקי כדי שיאכל המרור אחר המצה ומתניתין בדליכא שאר ירקי כמו שפי' התוס' להדי' ובזה עלו דברי רבינו יונה כהוגן דעד כאן לא אמרי' בש"ס דנפיק לי' בטיבול קמא אלא לענין דבעי לאהדורי אשאר ירקי מחשש שמא לא יכוין בו שלא לצאת דלאו כ"ע דיני גמירי או שמא ישכח אבל לפי האמת במי שאין לו אלא חזרת לטיבול ראשון צריך הוא לכוין שלא לצאת בו ידי מרור אלא בטיבול שני שאחר המצה כדי שיאכל המרור בזמנו מש"ה לא אדכר חרוסת בטיבול קמא דאינו מצוה דהא אינו יוצא בו בעל כרחו אלא בטיבול שני שהוא למצוה וא"ש כנ"ל

ובזה מיושב ג"כ מה שיש להבין עוד בגמרא דדייק אדר"י מאי מצוה וכו' א"כ במתניתין נמי תקשי דקתני סיפא אעפ"י שאין חרוסת מצוה משמע הא חזרת מצוה והא נפיק לי' בטיבול קמא ולדברי הר"ש ור"י א"ש דודאי אדר' יוסי דייק שפיר דס"ל מצות צריכות כוונה דאין לומר דאיירי ר' יוסי בשהי' מתכוין בטיבול ראשון שלא לצאת בו להדי' דא"כ מאי אעפ"י שטיבל בחזרת ומאי קמל"ן בהא פשיטא דלא יצא בטיבול קמא מאחר שנתכוין להדי' שלא יצא בו לא נפיק בי' על כרחו אבל במתניתין דאיירי בלכתחילה שפיר מצי ו למימר דאיירי בהכי דהא קושטא הוא שצריך לכוין בטיבול קמא שלא יצא בו וכנ"ל וא"ש

אולם לדעת הר"ן בשם הרא"ה הביאו בס' טורי אבן בר"ה כ"ח שסובר דאפילו במתכוין להדי' שלא לצאת יוצא בו על כרחו שלא מטובתו **(הגה"ה ובאמת לא נמצא כן בהדי' בהר"ן בשום מקום אבל יראה שהוציא כן עפ"י מ"ש הב"י בסי' תע"ה בשם רבינו ירוחם שכתב בשם התוס' אהא דאי' בר"ה כ"ח כפאוהו פרסיים ואכל מצה ולא דאיירי שהי' סבור שהוא חמץ ונמצא שאכל מצה אבל אם ידע שהיא מצה ולא רצה לאכלה וכפאוהו ואכלה לא יצא ואפילו למ"ד דמצות א"צ כוונה אם מתכוין שלא לצאת לא יצא עכ"ל והר"ן בפ' ערבי פסחים כתב בשם הרא"ה להפך דאיירי דוקא בשידע שהוא מצה והיום פסח אבל כשלא ידע שהוא מצה לא יצא ע"ש וכן פסק הש"ע שם א"כ מוכח דאפילו מתכוין שלא לצאת אלא שאוכל בכפי' נמי יצא על כרחו וצ"ע דבר"ה שם הבי' הר"ן דברי הרשב"ם בפשיטות דכל שמכוון שלא לצאת לא יצא בע"כ וכן הרמ"א בסי' תפ"ט ס"ג בהגה"ה כתב אם היה דעתו שלא לצאת לא יצא ויראה שמחלק בין מידי דאכילה כיון שנהנה יצא אפילו במכוין שלא לצאת משא"כ בשאר מצות כמ"ש הר"ן לדעת הרמב"ם בעיקר דין מצות צריכות כוונה לחלק בזה דבשאר מצות בעי כוונה ובמידי דאכילה לא בעי כוונה ה"נ יש)** ולזה הסכים הרב בס' טורי אבן שם והאריך בראיות יעוי"ש א"כ הדרא קושי' לדוכתי' כיון דלמ"ד מצות א"צ כוונה יצא בטיבול ראשון על כרחו וטיבול שני אינו אלא להיכרא דתינוקת דלאו מצוה היא היכא קתני בטיבול שני דמביאין לפניו מצה חזרת וחרוסת אעפ"י שאין חרוסת מצוה דמשמע הא חזרת מצוה והא חזרת נמי לאו מצוה היא אלא להיכרא בעלמא ויראה לפרש דהא דאמר אעפ"י שאין חרוסת מצוה אבעלמא קחי היכא דמטבל טיבול קמא בשאר ירקי ור"ל אעפ"י שאין החרוסת מצוה בשום פעם משא"כ חזרת ודאי מצוה היא מצד עצמו או בטיבול קמא או בטיבול שני כשטיבול בראשונה בשאר ירקי וא"ש ותיתי לי שאח"כ מצאתי האי קושי' והאי פירוקא בירושלמי להדי' שלי"ת שכיונתי לדעת רז"ל ויתכן דכולה סיפא דמביאין לפניו מצה וחזרת וכו' למ"ד א"צ כוונה לאו ארישא קאי אלא בעלמא קאי כשטיבל בראשונה בשאר ירקי והא דדייק ריש לקיש בש"ס דילן תרי טיבולי למה לי ארישא קאי דקתני עד שמגיע לפרפרת הפת דהיינו טיבול שני אלמא דאפילו כשטיבל בחזרת בעי תרי טיבולי אבל הסיפא לא קאי ארישא כלל והא דלא אדכר חרוסת ברישא משום דנשמע מסיפא דחזרת בעי חרוסת אי משום קפא אי משום מצוה כמו שצ"ל בל"ז לדעת התוס' או יאמר כי היכי דלא נטעי דטיבול קמא בעי חרוסת לעולם אפילו כשהוא בשאר ירקי מש"ה סתם ברישא וסמך אסיפא דמשם בארה דחזרת בעי חרוסת אבל לא