אגודת אזוב אורח חיים כו

ועפי"ז יתיישב היטב הוכחת התוס' דלעיל בשמעתי' שדקדקו מהסוגי' דר"ה ור"ח ס"ל מצות צ"כ דס"ל להתוס' דהא בהא תלי' דאם תאמר דטיבול קמא אעפ"י שאינו אלא להיכרא דתינוקת הוא מצוה דרבנן ודאי בעי כזית דכל מילי דמצוה בעי שיעורא משא"כ אי לאו מצוה היא לא בעי שיעורא לכן הוכיחו שפיר מהסוגי' דס"ל מצות צריכות כוונה דאם תאמר דא"צ כוונה בהכרח לפרש הא דקאמר ר' יוסי מצוה להבי' חזרת וכו' דהיינו משום היכרא דתינוקת דחשיב ג"כ מצוה דרבנן וכמ"ש התוס' בר"ה אליבא דרבא וא"כ ודאי בעי שיעורא דכזית כשאר מילי דמצוה וכיון דא"צ כוונה נפיק לי' בטיבול קמא ואם יברך בטיבול שני יהי' ברכה לבטלה ולמה הוצרך ר"ח לטעמא דאחר שמילא כריסו וכו' וכן סתמא דהש"ס דאכפל למפסק הלכה כר"ח למה תיפוק לי' בל"ז דכבר נפיק בט"ק אלא ודאי ס"ל מצות צ"כ ולא נפיק בטיבול קמא וכיון שכן אתי' ברייתא דר' יוסי דאמר מצוה להבי' חזרת כפשטה מטעם דמצות צ"כ ולא משום היכרא דלאו מצוה היא כדאמרן לעיל וכיון דלאו מצוה היא ודאי לא בעי כזית וחזר הדין למ"ש רוב הפוסקים דטיבול קמא לא בעי כזית כנ"ל

עוד יתכן ליישב הסוגי' דפרק לולב הגזול עפ"י דרכינו דלעיל אשר יאמר כי הוא זה דהא דדייק בשמעתי' מדר' יוסי דס"ל מצות צריכות כוונה הוא אליבא דר"ח דקיימל"ן כוותי' דמברך אטיבול קמא דחזרת על א"מ ומשום הברכה ודאי בעי כזית ואם איתא דמצות א"צ כוונה כבר נפיק לי' בטיבול קמא ואמאי אמר דמצוה להבי' לפניו עוד חזרת וכו' א"ו ס"ל מצות צ"כ אבל אביי ורבא בפ' לולב הגזול שם ס"ל כרב הונא דאינו מברך בטיבול קמא וסגי לי' בפחות מכזית וא"כ לא מוכח מדר' יוסי מידי דהא דאמר מצוה להבי' לפניו חזרת לאו משום דמצות צריכות כוונה אלא משום דטיבול קמא לא הי' בו כזית והא גופי' אתי לאשמועינן כרב הונא דטיבול קמא לא בעי כזית דלא בעי ברוכי' עלי' חי נמי אשמועינן דמצות מרור הוא בכזית משום דאתקש למצה דכתיב בי' אכילה ולאפוקי מדעת הרא"ש כאן בשמעתי' סי' כ"ה שנראה מלשונו דלח בעי כזית באכילת מרור אלא משום הברכה הא בדיעבד שכבר אכל פחות מכזית יצא (וכבר השיגו בזה בתשו' שאגת ארי' סי' ך') ולעולם אית לי' לר' יוסי ג"כ דמצות א"צ כוונה ואמטו להכי מוקי אביי ורבא בפ' לולב הגזול שם לדר' יוסי נמי כוותייהו דס"ל מצות א"צ כוונה

ובזה מיושב ג"כ מה שדקדקנו למעלה אהא דאמר רב אחא ברי' דרבא מהדר אשאר ירקי לאפוקי נפשי' מפלוגתא דתיפוק לי' בל"ז לפי מאי דקיימל"ן כרב חסדא דמברך על טיבול קמא וא"כ בעי כזית ואיהו ודאי כאבוה ס"ל דמצות א"צ כוונה וכ"ש למאי דקיימל"ן להלכה כן) והשתא נפיק לי' בטיבול קמא שקודם המצה שלא כמצותו ואמטו הכי בעי לאהדורי אשאר ירקי ועפ"י האמור א"ש דאדרבה מדרבא אבוה דרב אחא דאמר מצות א"צ כוונה מוכח דס"ל כר"ה דלא מברך אטיבול קמא וסגי בפחות מכזית וא"כ לא נפיק בט"ק ולא בעי הדורי אשאר ירקי א אם לא לאפוקי נפשי' תפלוגתא וא"ש כנ"ל

אמנם בעל המאור כתב בר"ה כ"ח דאע"ג דר' יוסי ס"ל מצות צ"כ לא קיימל"ן כר"י בהא אלא כרבנן דפליגי עלי' בברייתא ואמרי אכלו בלא מתכוין יצא (גם הראי' שהביאו התוס' בשמעתי' דמצות צ"כ כבר ישבנו למעלה כנ"ל) אולם מה שהחליט בעל המאור שם דר' יוסי ודאי ס"ל מצות צ"כ מהא דאי' התם בברייתא דף כ"ט גבי תקיעת שופר דבעי ר' יוסי שיכוין שומע ומשמיע ומינה דכ"ש דבעי כוונה לצאת ע"ש קשה טובא א"כ איך יפרנס הרב הסוגי' דפ' לולב הגזול הנ"ל דפריך אדר' יוסי הא מדאגבהי' נפיק והא לר' יוסי לא נפיק בלי כוונה וביותר קשה על דברי הרמב"ן בס' המלחמות שם שהחליט ג"כ דר' יוסי ס"ל ודאי מצות צריכות כוונה והוסיף עוד לומר שגם מדרבא שם לא מכרעא דס"ל מצות א"צ כוונה דהא דאמר בר"ה שם לצאת לא בעי כוונה אליבא דמ"ד מצות א"צ כוונה קאמר ולא אליבא נפשי' ע"ש והלא בסוגי' דלולב הגזול שם מוכח דרבא גופי' ס"ל מצות א"צ כוונה אפילו לרבי יוסי מדהוצרך לאוקמי לדר' יוסי בשהוציאו בכלי הר"ן בסוכה שם דמשם בארה דקיימל"ן מצות א"צ כוונה אם לא שנאמר דס"ל לרבא וכן לאביי בתר דקבלה מרבה דאפילו למ"ד מצות צריכות כוונה אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא לכ"ע נפיק בלי כוונה וכיון דמה"ת מדאגבהיה נפיק תו לאו טועה בדבר מצוה הוא וכמש"ל (ובעירובין שם לפי המסקנא פליגי בשבת זמן תפילין הוא ע"ש) ומוכח לה במסקנא מהא דר' אלעזר ורבי יהושע גבי מתן דמי' דבכור דתרווייהו ס"ל דכשהוא בעצמו עובר בל תוסיף אפילו בלא כוונת מתכוין ומסתמא לא פליג ר' יוסי עלייהו דרבוואתא קמאי דידי' שהרי רבותי' של ר' עקיבא רבו היו ואם אי' לצאת בעי כוונה מדאורייתא כ"ש לעבור בל תוסיף דאינו עובר בלא מתכוין דהא לעבור קל מלצאת כדאמר רבא התם בהדי' אלא ודאי ס"ל לרבא דמדאורייתא אפילו לרבי יוסי נפיק בלי מתכוין ולא בעי כוונה אלא מדרבנן מש"ה פריך שפיר הא מכיון דאגבהיה נפיק בי' ואעפ"י שהרמב"ן במלחמות שם יישב דברי ר"א, ור"י דבכור בע"א יעוי"ש באורך מ"מ לדרכינו יתכן כנ"ל: **(הגה"ה ולכאורה קשה עוד על דברי הרמב"ן במלחמו' שם שר"ל דרבא אליבא דנפשי' נמי ס"ל מצות צריכות כוונה מהא דאי' בפ"ק דפסחים ד' ז' דרב פפי משמי דרבא אמר לבער חמץ אבל על ביעור לשעבר משמע ופריך עלי' מהא דתניא גבי לולב נטלו לצאת בו מברך על נעילת לולב ומשני התם נמי לשעבר הוא דמדאגבהי' נפיק בי' וע"כ משום דמצות א"ל כוונה דהא לא מכוין לצאת בו קודם הברכה כמ"ש התוס' בסוכה שם וכן מוכח עוד בפסחים שם בד"ה לצאת שכתבו דכשאד' נוטל לולב א"צ להפכו (קודם הברכה בשביל שיהא עובר לעשייתו) שאינו רוצה לצאת באותה נטילה עכ"ל ר"ל קודם הברכה ומדלא, כתבי שצריך שיכוין להדי' שלא לצאת בנטילה זו עד אחר הברכה אלא כתבו בפשיטות שאינו רוצה לצאת משמע דר"ל דסתמא כן הוא והיינו משום דאזלי לטעמייהו כאן בד' קט"ו שפסקו מצות צריכות כוונה והא דאמרי' בש"ס מדאגבהי' נפיק אליבא דרבא קאי דאזיל לטעמי' בר"ה שם דס"ל מצות א"צ כוונה והא דמברכי' על נטילת לולב ג"כ א"ש לדידן דקיימל"ן על ביעור נמי להבא משמע כנ"ל מ"מ מוכח אליבא דרבא שם דס"ל מצות א"צ כוונה ואולי סובר כיון דקיימל"ן במסקנא כרב פפא משמי' דרבא דעל ביעור נמי להבא משמע תו לא מכרעא מדרבא מידי כנ"ל

)** תבנא לדיננא דלעיל שכבר הוכחנו לפי הסכמת הטור והש"ע והאחרונים דבאכילת מרור מיהת א"צ כוונה בהכרח לומר דטיבול קמא לא בעי כזית כדי ליישב הוכחת התוס' שהוכיחו מר"ה ור"ח וכולהו אמוראי וסתמא דהש"ס דכולהו ס"ל דמצות מרור נמי בעי כוונה דאל"כ למה לי' לר"ח להך טעמא דאחר שמילא כריסו וכו' תיפוק לי' משום דכבר נפיק בטיבול קמא אפילו בלי כוונה ואם

יברך השת' בטיבול שני יהי' ברכה לבטלה ואין ליישב בזה אלא כשנאמר דטיבול קמא לא בעי כזית וא"כ אפשר דאכיל בטיבול קמא פחות מכזית ולא נפיק בי' עד טיבול שני ואע"ג דאכתי איכא להכותי ממתניתין דלא קפדי' אשיעורא ומשמע דמצי אכיל כמה דבעי אפילו כזית ויותר ואם איתא דאטיבול שני בעי לברוכי הי' לו לתנא דמתניתין להתנות שלא יאכל אלא פחות מכזית בכדי שיוכל לברך על אכילת מרור בטיבול שני וג"כ יאכל המרור בזמנו אחר המצה אלא ודאי דמברך אטיבול קמא ומשום הברכה בעי כזית ומדלא פריך לי' ממתניתין בהכרח לומר דס"ל מצות צריכות כוונה ולא נפיק בטיבול קמא לעולם וכמש"ל בישוב דעת התוס' מ"מ אין זה קושי' כל כך דנהי דרב הונא ס"ל מצות צריכות כוונה מ"מ מדר"ח אין הוכחה כל כך כיון דמגופי' לא מצי פריך דהא מצי אכיל פחות מכזית אלא מכח משמעו' המשנה דמשמע דאכיל כמה דבעי עדיפא לי' להקשות מגופי' דאחר שמילא כריסו וכו' דהא מתניתין גופי' טעמא בעי אמאי לא תקנו שיאכל פחות מכזית כדי שיאכל המרור בזמנו אחר המצה ויברך ג"כ בטיבול שני כמצותו וע"כ משום האי טעמא דאחר שמילא כריסו וכו' מש"ה נקט לי' הך טעמא ותו דהו"מ למדחי' דמתניתין אתי כר' יוסי דס"ל מצות צריכות כוונה ולא נפיק בטיבול קמא אפי' בכזית ולא קיימל"ן הכי ולדידן דא"צ כוונה אכיל בטיבול קמא פחות מכזית מש"ה הוצרך להקשות מהא דאחר שמילא כריסו וכו' והתוס' לטעמייהו בזה לקמן קט"ז ד"ה תגרי וכו' כתבו דר' יוסי ס"ל חרוסת מצוה ומתני' קתני אע"פ שאין חרוסת מצוה כמש"ל ועוד שכתבו בר"ה כ"ח דלמ"ד מצות א"צ כוונה ס"ל דגם לר' יוסי א"צ כוונה כמ"ש למעלה וא"ש וא"כ מוכח מהסוגיא לפי הסכמת ההלכה בש"ע דטיבול קמא לא בעי כזית ומדברי התוס' ג"כ אין הכרע דלא ס"ל כן ותו אפי"ת שדעת התוס' כאן הוא דטיבול קמא בעי כזית וכמו שנראה קצת מלשונם בדף ק"ג ב' ד"ה רב אשי שכתב בסתם שצריך לברך אחר טיבול קמא בורא נפשות זהו לפי שיטתם בכאן שהכריעו להלכה דמצות צריכות כוונה אבל בסוכה ל"ט א' ד"ה עובר לעשייתן תברא לגזיזייהו וכתבו בפשיטות דא"צ כוונה וז"ל דאע"ג דאמרי' בסוף ר"ה דמצות א"צ כוונה וכו' ואם כן לפי שיטתם שם מוכח מסוגיא דהכא דטיבול קמא לא בעי כזית וכנ"ל

אלא שיש להבין עוד בתוס' ד"ה מתקיף שכתבו לרב חסדא מברך בטיבול ראשון על אכילת מרור אע"ג דעיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר מצה מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני מאחר שאכל ממנו וועט בטיבול ראשון מידי דהוה אברכת שופר וכו' דלכאורה זה סותר למ"ש בדבור הסמוך שאח"כ דברכת פרי האדמה שבטיבול ראשון אינו יכול לפטור המרור שבטיבול שני משום דהגדה והלל הוה הפסק וא"כ גם לענין ברכת על אכילת מרור שבטיבול ראשון לא יועיל לטיבול השני משום הפסק דהגדה והלל ובהכרח ליישב זה ע"פ מ"ש התוס' בדף ק"ג ב' ד"ה רב אשי דהטעם דהגדה הוה הפסק משום דכשהתחיל לומר ברכת אשר גאלנו נאסר לו לאכול ולשתות והוה כמו ברכת המזון דמפסיק ע"ש וא"כ זה דוקא בברכת פרי האדמה שהוא ברכת הנהנין וכל שנאסר לו לאכול וליהנות הוה הפסק על מה שרוצה