אגודת אזוב אורח חיים כה

**(לתינוקת בטיבול שני שכבר ביארו לתינוקת ענין יציאת מצרים שתי תשובות בדבר חדא דתשובות שאלה זו של הטיבול לא נתבאר בהגדה זו של הטיבול לא נתבאר בהגדה וא"כ עדיין נשאר להם מקום שאלה בזה דזו מה היא וישובו להם בע"פ מענין יציאת מצרים דהיינו שהטיבול הוא דרך חירות או זכר לטיט ובהמשך ענין החירות והגאולה. שנית שהרי אחר טיבול קמא עוקרין השולחן ואח"כ מביאין שנית עם חזרת וחרוסת לצורך טיבול שני קודם הגהדה ואז ידוע הבן שהביא חרוסת שנית לצורך טיבול שיטביל עוד הפעם וכאן הבן שואל מיד למה יטבילו עוד פעם שנית הלא כבר טבלו בראשונה משא"כ בטיבול פעם א' לית בי' היכרא כ"כ כנ"ל)** לריש לקיש ניחא דנקט חזרת לאשמועינן דמצות צ"כ ולא בעי אהדורי כלל אשאר ירקי אבל אי מצות א"צ כוונה הא ודאי דשאר ירקי עדיף בשביל שיאכל המרור אחר המצה כמצותו לכתחילה א"כ לאשמועינן שאר ירקי דעדיף טפי ומשני אי אשמועינן שאר ירקי וכו' ר"ל דהא גופי' קמל"ן דגם בטיבול שני נמי איכא היכרא לתינוקות ולאפוקי מדר"ל ובזה אתי' הסוגי' כפשטה כדת אין אונס כנ"ל

מעתה בקושי' מהר"ל מפראג הנ"ל הנה לשיטת התוס' דר"ל נמי ס"ל כר"ח דטיבול קמא בעי ברוכי על אכילת מרור וא"כ ודאי בעי כזית ולמ"ד מצות א"צ כוונה נפיק בי' יד"ח מרור אפילו בלא מתכוין אתי' דיוקא דר"ל כפשטי' דקשי' לי' השתא תרי טיבולי למה לי הא בטיבול שני אין בו היכרא לתינוקת וכנ"ל אולם לשיטת הרמב"ן דר"ל סובר כרב הונא דפ"ק לא מברכי' ג"כ יתיישב שפיר קושי' מהר"ל מפראג הנ"ל עם מה שהשיב הפר"ח דהו"ל לתקוני שיאכל כזית בטיבול קמא ותרי טיבולי למה לי ור"ל כיון דחזינן במתניתין דלא קפיד אשיעורא דט"ק וכמה דבעי אכיל ואפילו כזית ויותר והשתא אי אמרת דמצות א"צ כוונה ונפיק לי' בטיבול קמא שקודם המצה יד"ח מרור בהכרח לומר הא דלא קפיד במתניתין אשיעורא דפחות מכזית משום דאין קפידה אפילו לכתחילה בזה שאוכל המרור קודם המצה ואם איתא דהכי הוא תרי טיבולי למה לי הו"ל לתקוני לעולם שיאכל המרור כזית בטיבול קמא דאית בי' תרתי מצות מרור וגם היכרא לתינוקת וטיבול שני למה לי הא לית בי' היכרא כלל אלא ודאי דלכתחילה בעינן מצה והדר מרור והא דלא קפדי' במתניתין אשיעורא דפחות מכזית משום דמצות צ"כ וצא אכפת לן בכמה דאכיל כזית או יותר דלעולם לא נפיק יד"ח מרור בט"ק משום דלא איכוין עד טיבול שני שאחר המצה שכך היא מצותו שיאכל המרור אחר המצה ואהכי בעי תרי טיבולי קמא להיכרא ואידך למצותו שהוא אחר המצה ודחי הש"ס פי דרכו דקיימל"ן כר"ח דמברך בט"ק דאפילו אי מצות צ"כ צריך הוא לכוין לצאת בו יד"ח מרור כיון דמברך עלי' כמ"ש הרמב"ן במלחמות וא"כ ודאי לא סגי דלא אכיל כזית ונפיק בי' יד"ח מרור ואם תאמר א"כ טיבול שני למה לי הא לית בי' היכרא לתינוקת ליתא דגם בטיבול שני נמי איכא היכרא לתינוקת וא"ש כנ"ל וא"כ אין מדברי הרמב"ן ז"ל הכרע כלל דט"ק בעי כזית

ונשוב עתה לדברי התוס' ואומר שגם התוס' סוברי' דט"ק לא בעי כזית ועם כל זה הוכיחו שפיר לפי דרכם מהא דר"ה ור"ח דס"ל מצות צ"כ דכבר הראית לדעת דהא ודאי לכ"ע טיבול קמא אין לו שיעור למעלה דמתניתין סתמא קתני מטבל בחזרת ולא נתנו בו חכמי' שיעור אלא כמה דבעי אכיל ואפילו כזית ויותר ואהכי קשי' להו להתוס' שפיר דאם איתא דמצות א"צ כוונה אדפריך ר"ח לר"ה מהא דאחר שמילא כריסו וכו' עדיפא הו"ל לאקשויי לפום מאי דמשמע במתניתין דמצי אכיל כזית ויותר בט"ק דכבר נפיק בי' יד"ח מרור ואם איתא דמברך אטיבול שני הו"ל ברכה לבטלה א"ו דס"ל לר"ה ור"ח מצות צריכות כוונה דלעולם לא נפיק בט"ק לכן הוכרח להקשו' מהא דאחר שמילא כריסו ואין לומר דהו"א למדחי דמתניתין כר' יוסי דס"ל מצות צ"כ ולא קיימל"ן הכי אלא כברייתא דאכלו בלי מתכוין יצא ולדידן צריך לאכל באמת פחות מכזית) הא ליתא דודאי סתם מתניתין עדיף אברייתא ותו דהא כתבו התוס' דף קט"ז ד"ה תגרי חרך שבספרי' כתוב ר' יוסי אומר חרוסת מצוה וא"כ ת"ק דמתניתין דאמר אין חרוסת מצוה ע"כ לאו ר' יוסי היא וא"כ דסתם מתניתין ור' יוסי תרווייהו ס"ל מצות צ"כ ודאי כן הלכה וא"ש כנ"ל

זולת זה נלע"ד דלשיטת התוס' מעיקרא לק"מ קושי' מהר"ל מפראג ז"ל הנ"ל בצירוף מה שהעירנו למעלה אהא דאמר רב אחא ברי' דרבא מהדר אשאר ירקי כדי לאפוקי נפשי' מפלוגתא והא רבא אבוה דרב אחא ס"ל בר"ה כ"ח מצות א"צ כוונה וא"כ בל"ז צריך לאהדורי אשאר ירקי למאי דקיימל"ן כר"ח דמברך אט"ק ובעי כזית וא"כ נפיק לי' בט"ק יד"ח מרור קודם המצה שלא כמצותו ומה שנראה בישובו עפ"י מה שיש להעיר עוד לפמ"ש התוס' פרק לולב הגזול דף ל"ט והרא"ש שם דאפילו למ"ד מצות א"צ כוונה כשמכוין להדי' שלא לצאת אינו יוצא בו על כרחו א"כ היכי דייק ר"ל דמצות צ"כ מדלא בעי אהדורי אשאר ירקי בשביל שיאכל המרור אחר המצה כמצותן הלא אפי"ת דמצות א"צ כוונה אכתי לא בעי אהדורי אשאר ירקי בשביל זה דהא יש תקנה שיכוין להדי' שלא לצאת בט"ק יד"ח מרור דתו לא נפיק בי' על כרחי' ונפיק לי' השתא בטיבול שני שאחר המצה כמצותו ואמטו מש"ה לא בעי אהדורי אשאר ירקי כלל וכן קשה ביותר על דברי התוס' דלעיל שדקדקו מדר"ח דס"ל מצות צ"כ מהא דהוצרך לטעמא דאחר שמילא כריסו וכו' ולא קאמר עדיפא משום דכבר נפיק לי' בט"ק ואם יברך בטיבול שני יהי' ברכה לבטלה דמאי קושי' הא אפשר דמכוין להדי' בט"ק שלא יצא בו יד"ח מרור דלא נפיק בי' על כרחו ובהכרח ליישב בזה עפ"י מ"ש הט"ז בא"ח סי' תרנ"א ס"ק ה' דלכתחילה אין לסמוך על זה דיכוין שלא לצאת בו דדלמא לאו אדעתי' וישכח מלכוין להדי' שלא יצא יד"ח ע"ש וא"כ א"ש דאם איתא דמצות א"צ כוונה אכתי בעי אהדורי אשאר ירקי משום שמא לאו אדעתי' וישכח מלכוין להדי' שלא יצא בט"ק יד"ח מרור ונפיק לי' בט"ק שלא כמצותו ואם יברך בטיבול שני יהי' ג"כ ברכה לבטלה לכן הקשו התוס' ג"כ שפיר מהא דנפיק לי' בטיבול קמא ויהי' ברכה לבטלה בכעין דיוקא דר"ל דלעיל דחיישי' שמא ישכח מלכוין שלא לצאת. או משום דלאו כ"ע דיני גמירי וכנ"ל אולם רב אחא ברי' דרבא דגברא רבה הוא וידע לכוין שפיר בטיבול קמא שלא יצא בו יד"ח מרור לא הוה בעי לאהדורי אשאר ירקי אם לא משום אפוקי נפשי' מפלוגתא ובזה מיושב ג"כ קושי' מהר"ל מפראג הנ"ל דלענין פחות מכזית נמי יש לחוש לזה דדלמא לאו אדעתי' וישכח ויאכל כזית שלם ואמטו להכי הוה בעי לאהדורי אשאר ירקי גם לענין ברכה יש לחוש לזה דשמא ישכח ויאכל כזית בט"ק ואם יברך בט"ש יהי' ברכה לבטלה כנ"ל

עוד יש מקום ליישב דברי התוס' הנ"ל אשר יאמר כי הוא זה דלכאורה קשה טובא דבסוגי' דהכא מסיק הש"ס דר' יוסי ס"ל מצות צריכו' כוונה ובפ' לולב הגזול מ"א ב' תנן ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר"ה פטור ואמר אביי עלה לא שנו אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופריך עלה הא מדאגבהי' נפיק בי' ושני אביי כשהפכו ורבא משני שהוציאו בכלי וכו' וכתבו התוס' שם דהא דפריך מדאגבהי' נפיק היינו משום דמצות א"צ כוונה ע"ש והלא שם אליבא דר' יוסי קיימינן דס"ל מצות צריכות כוונה וא"כ מאי פריך מדאגבהי' נפיק ועלה בדעתי לומר משום קושי' זו דס"ל להש"ס דאפילו למ"ד מצות צ"כ היינו מדרבנן אבל מדין תורה אין הכוונה מעכב וכיון דכבר נפיק בי' מדין תורה תו לא הוה טועה בדבר מצוה לפוטרו מחטאת אלא דלא משמע כן לכאורה בסוגי' דר"ה כ"ח דפריך אביי לרבה דאמר מצות א"צ כוונה אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה משום בל תוסיף ואם אי' דלכ"ע אין הכוונה מעכב מדין תורה בלא הא דרבה תקשי לכ"ע ילקה משום בל תוסיף כיון דאין הכוונה מעכב מדין תורה א"ו דהוי ס"ד דאביי דמצות צ"כ מה"ת וא"כ הכי נמי מצינו למימר אליבא דר' יוסי דס"ל מצות צ"כ מה"ת וכ"מ בעירובין צ"ה לחד אוקמתא וניחא לי בזה עם מ"ש התוס' בר"ה כ"ח דרבא מפרש להא דר' יוסי דאמר מצוה להבי' לפניו חזרת וכו' כמו דהוה ס"ד בסוגי' דהכא ועיקרא דהיינו משום היכרא דס"ל משום היכרא נמי מצוה היא ע"ש וא"כ א"ש דהסוגי' דסוכה אליבא דאביי ורבא קיימא דס"ל אליבא דר' יוסי נמי מצות א"צ כוונה כנ"ל ושוב הגיע לידי ספר טורי אבן ומצאתי שהרגיש בקושי' זו ותי' כן ושוב מצאתי כן בב"ח סי' תע"ה ות"ל שזכיתי לכוין לדעת הגאונים בזה ותבלין מצאנו לדברי התוס' דר"ה הנ"ל מהא דאי' לקמן קט"ז א' אמר רבא ה"ק שבכל הלילות אין אנו חיייבי' לטבל אפילו פעם אחת ואתקיף רב ספרא עלי' חיובא לדרדקי וכו' ר"ל הלא אינו אלא משום היכרא ע"ש וא"כ סתמא דש"ס בסוגי' דהכא דדחי אי משום היכרא מאי מצוה וכו' ס"ל כרב ספרא דהיכרא דתינוקת אינו מצוה ולא חובה אבל רבא לטעמי' דס"ל היכרא דתינוקת חובה הוא וכ"ש מצוה מש"ה מפרש שפיר להא דר' יוסי דאמר מצוה להבי' חזרת וכו' דהיינו משום היכרא דתינוקת ולא משום דמצות צ"כ מש"ה ס"ל גם אליבא דר' יוסי נמי מצות א"צ כוונה וא"ש אולם עדיין קשה דאכתי מנ"ל להקשו' שם אדר' יוסי מדאגבהי' נפיק בי' אימא דס"ל לר' יוסי מצות צ"כ ותי' בס' טורי אבן שם דאביי ורבא גופייהו אקשו להך קושי' דכה"ג אי' ברפ"ב דב"מ דף כ"א ע"ש בתוס') משום דס"ל מצות א"צ כוונה ולא ניחא להו לאוקמי לדר' יוסי דלא כוותייהו ע"ש נראה לע"ד דהיינו מטעם שכתבו התוס' בשמעתי' ד"ה אכלו דלמאי דדייקינן מדר' יוסי דמצות צריכות כוונה מסתבר לאוקמי נמי סתם מתניתין כוותי' משום דהכי דייקי מתניתין טפי דצריכות כוונה דמסתמא איירי אפילו בדאיכא שאר ירקי לא בעינן לאהדורי עלייהו ותו דכתבו הרא"ש והרמב"ן בס' המלחמות בר"ה שם דמסתבר טפי למפסק כר' יוסי דנמוקו עמו ולא כברייתא דאכלו בלא מתכוין יצא דלא ידעי מאן תני לה ע"ש אמטו להכי בעי אביי ורבא לאוקמי דר' יוסי כוותייהו דס"ל נמי מצות א"צ כוונה: