אגודת אזוב אורח חיים כד

התוס' מינה דרב הונא ור"ח וכולהו אמוראי וכן סתמא דהש"ס כולהו ס"ל מצות צריכות כוונה אפילו גבי אכילת מרור דאל"כ היכי פליג רב הונא לומר דמברך על אכילת מרור בטיבול שני ובסורא נמי עבדי כוותי' הא נפיק לי' יד"ח בטיבול קמא והו"ל ברכה לבטלה ורב חסדא נמי למה הוצרך לטעמא דאחר שמילא כריסו חוזר ומברך ורב ששת ברי' דר"י וכן סתמא דמסדר הש"ס דהוצרך לפסוק כרב חסדא בהא תיפוק לי' כיון דמצות א"צ כוונה כבר נפיק לי' יד"ח בטיבול קמא ואם יברך בטיבול שני הו"ל ברכה לבטלה אלא ודאי דכולהו ס"ל מצות צריכות כוונה וא"כ האיך פסקו הפוסקים הנ"ל וכן הטור וש"ע בכאן דלא ככולהו אמוראי וסתמא דהש"ס ותו קשה בהא דאמר רב אחא ברי' דרבא מהדר אשאר ירקי לאפוקי נפשי' מפלוגתא ומנ"ל הא דלמא משום דס"ל כרבא בפ' ראוהו ב"ד כ"ח דאמר מצות א"צ כוונה ועוד דמסתמא כאבוה ס"ל בהא דמצות א"צ כוונה וא"כ בל"ו צריך להדר אשאר ירקי בין לר"ה בין לר"ח כדי שיאכל המרור של מצוה בזמנו אחר המצה שאם יאכל החזרת בטיבול קמא נפיק לי' ידי חובתו בטיבול קמא שקודם המצה ואנן בעינן ש מצה ברישא והדר מרור כנ"ל

לכן נלע"ד ליישב חדא מגו חדא אשר יאמר כי הוא זה עפ"י מ"ש התוס' ד"ה ואת אומר' דמדלא אמר ריש לקיש ובעי למהדר אטבולי וברוכי על אכילת מרור מוכת דס"ל לריש לקיש כרב חסדא דמברך בטיבול קמא על אכילת מרור והרא"ש כתב בסי' כ"ה דכל היכי דמברך על אכילת מרור בעי למיכל כזית משום דאין אכילה פחות מכזית וכמש"ל בשם הב"ח ופר"ח ג"כ וכיון שכן אזדא לה קושי' מהר"ל מפראג הנ"ל דשפיר דייק ריש לקיש דמצות צריכות כוונה דאי א"צ כונה נפיק לי' בטיבול קמא דאין לומר דאכיל פחות מכזית דהא כיון דבעי ברוכי בטיבול קמא על אכילת מרור על כרחו צריך לאכל כזית משום הברכה דאין אכילה פחות מכזית וכיון דא"צ כוונה נפיק לי' ידי חובתו בטיבול קמא. ובזה מסולק ג"כ קושי' התוס' דלעיל על הפוסקי' דמצות א"צ כוונה דא"כ למה הוצרך רב חסדא לטעמא דאחר שמילא כריסו חוזר ומברך תיפוק לי' משום דכבר נפיק יד"ח בטיבול קמא ואם יברך בטיבול שני יהי' ברכה לבטלה וכן קשה אסתמא דמסדר הש"ס דאכפל למפסק הלכתא כר"ח ותיפוק לי' בל"ז משום דמצות א"צ כוונה דזה אינו דאי לאו האי טעמא דרב חסדא דאחר שמילא כריסו וכו' אע"ג דמצות א"צ כוונה מ"מ הוה מצינו למימר דמברך אטיבול שני על אכילת מרור וטיבול קמא בבורא פרי האדמה הוא דאכיל לי' וסגי לי' בפחות מכזית וא"כ לא נפיק בטיבול קמא מש"ה הוצרך רב חסדא לטעמא דאחר שמילא כריסו וכו' דמה"ט הוא דבעי ברוכי אטיבול קמא ומשום הברכה דעל אכילת מרור הוא דבעי כזית דאין אכילה פחות מכזית משא"כ לרב הונא דלא בעי ברוכי אטיבול קמא לא בעי כזית וכיון שכן אפילו כמ"ד מצות א"צ כוונה נמי לא נפיק בטיבול קמא שהוא פחות מכזית ושפיר מברך אטיבול שני על א"מ וג"כ לא בעי לאהדורי אשאר ירקי כיון דבחזרת נמי לא נפיק בטיבול קמא שהוא פחות מכזית עד טיבול שני שאחר המצה כמצותו מש"ה קאמר שפיר דרב אחא ברי' דרבא מהדר אשאר ירקי לאפוקי נפשי' מפלוגתא דאע"ג דמסתמא כאבוה ס"ל דמצות א"צ כוונה מ"מ אי הוה ס"ל כר"ה לא הוה בעי אהדורי אשאר ירקי משום זה ולא בעי למימר דס"ל לגמרי כר"ח דבעי ברוכי בטיבול קמא ובעי כזית וכיון דס"ל כאבוה דמצות א"צ כוונה נפיק לי' בטיבול קמא שקודם המצה שלא כמצותו ואמטו להכי הוה מהדר אשאר ירקי כיון דאין זה מוכרח דאולי לא ס"ל כר"ח רק משום לאפוקי נפשי' מפלוגתת עביד הכי וא"ש ועמ"ש בסמוך ליישב גם זה שגם לר"ח לא בעי אהדורי אשאר ירקי אפילו למ"ד מצות א"כ כוונה וא"כ לפי פסק הש"ע דבמידי דאכילה כגון מצה ומרור ודאי לא בעי כוונה נהפוך הוא דמוכח מסוגי' זו דטיבול קמא דשאר ירקי לא בעי כזית בכדי שלא יקשה לשיטתו קושי' התוס' והא דהוצרך ר"ח לטעמא דאחר שמילא כריסו וכו' ומהא דהוצרך סתמא דהש"ס לקבוע הלכה כר"ח וא"כ פסק הש"ע עולה יפה לשיטתו כנ"ל

אולם מדברי התוס' הנ"ל נראה לכאורה שדעתם דטיבול קמא בעי כזית כדעת הרמב"ם ז"ל דאל"כ אין מקום להוכחתם דמצות צריכות כוונה מהא דהוצרך ר"ח לטעמא דאחר שמילא כריסו וכו' תיפוק לי' בל"ז משום דמצות א"צ כוונה וכבר נפיק לי' בטיבול קמא ואם יברך בטיבול שני הו"ל ברכה לבטלה הלא בטיבול קמא לא בעי כזית ולא נפיק בי' יד"ח מרור לכ"ע אלא ודאי ס"ל דטיבול קמא נמי בעי כזית שוב יש להוכיח עוד מדברי הרמב"ן בס' המלחמות ג"כ דס"ל כהרמב"ם ז"ל דטיבול קמא בעי כזית שכתב שם דריש לקיש ע"כ ס"ל כרב הונא ולא כר"ח דאלו לר"ח דמברך אטיבול קמא על אכילת מרור כיון דמברך עלי' צריך הוא שיכוין ג"כ לצאת בו יד"ח מרור (ודלא כהתוס' קי"ד ב' ד"ה זאת (קט"ו א') וא"כ אפילו אי מצות צריכות כוונה תקשי לי נמי הא נפיק לי' בטיבול קמא דהא נתכוין לצאת בו אלא דס"ל לר"ל כר"ה דאינו מברך בטיבול קמא ע"ש וא"כ חוזר וניער קושי' מהר"ל מפראג ז"ל הנ"ל דמאי קשי' לי' לר"ל מהא דנפיק לי' בטיבול קמא הלא טיבול קמא לא בעי כזית ולא נפיק בי' יד"ח מרור א"ו ס"ל דטיבול קתא נמי בעי כזית איברא דלו יהי כן הלא אינהו לשיטתייהו אולי ס"ל דהלכה מצות צריכות כונה ואפילו במידי דאכילה אבל לפי הסכמת ההלכה בטור וש"ע ואחרונים דמצות מרור ודאי לא בעי כוונה אדרבה הסוגי' מוכחת דטיבול קמא לא בעי כזית כדאמרן

שוב יראה שגם מדברי הרמב"ן אין הכרע כלל דס"ל טיבול קמא בעי כזית וקושי' מהר"ל מפראג ז"ל יתיישב שפיר גם לשיטתו דר"ל כר"ה ס"ל דאפ"ה דייק שפיר דמצות צריכות כוונה דנהי דטיבול קמא לא בעי כזית מ"מ גם למעלה אין לו שיעור דהא מתניתין סתמא קתני מטבל בחזרת ולא נתנו בו חכמי' שיעור דכמה דבעי אכיל אפי' כזית או כגרוגרות וכ"ש לפום מאי דס"ד דר"ל דמתניתין איירי בכל ענין אפילו בדאיכא שאר ירקי דה"ה וכ"ש דמשמע במתניתין דאכיל בטיבול קמא כמה דבעי ואפי' כזית וא"כ דייק שפיר דאי אמרת בשלמא מצות צריכות כוונה אמטו להכי לא מהדרינן אשאר ירקי וגם לא קפדי' אשיעורא דפחות מכזית משום דלא נפיק בי' בטיבול קמא בכל ענין אלא אי אמרת מצות א"צ כוונה הו"ל לאהדורי אשאר ירקי או למקפד אשיעורא דפחות מכזית בכדי שלא יצא יד"ח בטיבול קמא אלא בטיבול שני שאחר המצה כמצותו דהלא עיקר דיוקא דר"ל הוא מהא דלא אשמועי' במתני' דמהדרי' אשאר ירקי א"כ מכ"ש שבכלל הדיוקא הוה הוא ג"כ מדלא אשמועינן במתניתין בחזרת גופי' שלא יאכל אלא פחות מכזית אולם הש"ס דוחה שפיר לדריש לקיש לפי דרבו דקיימל"ן כר"ח דמברך בטיבול קמא על אכילת מרור ועל כרחי' בעי למיכל כזית משום הברכה דהשתא לא קשי' מהא דלא קפדי' אשיעורא דפחות מכזית דהא באמת בעינן כזית אלא מהא דלא מהדרי' אשאר ירקי עלה משני שפיר דאין ה"ל דבעי לאהדורי אשאר ירקי ומתניתין בדליכא שאר ירקי כמו שפירשו התוספות לשיטתם וא"ש

ועפ"י דרכינו בזה אצטמדו ג"כ דברי הפר"ח דלעיל במה שהשיב על קושיות מהר"ל מפראג הנ"ל דדיוקא דר"ל הוא דהו"ל לתקוני שיאכל כזית בטיבול ראשון ותרי טיבולי למה לי עכ"ל שלכאורה דבריו תמוהי' מאד דהאיך ניקו לתקן שיאכל כזית בטיבול ראשון והלא אדרבה אנן מהדרי' שלא יצא יד"ח בטיבול קמא בכדי שיאכל המרור אחר המצה כמצותו ולא קודם אולם לדרכינו יתכן שרוח ה' דיבר בו אף שלא נתכוין לוה כמו שאבאר דהנה כתב עוד הפר"ח ז"ל שנראה לו שאין היכרא לתינוקת אלא בטיבול קמא שקודם הסעודה משום שאין רגילין לאכל ירק קודם הסעודה משא"כ בטיבול שני ועוד שאין מקום לשאלת התינוקת בטיבול שני שכבר ביארו להם כל הענין מיציאת מצרים עכ"ד ובאמת שאין דבריו מובנים בזה דהא בהדי' דחי הש"ס לדיוקא דריש לקיש דבעי טיבול שני משום היכרא לתינוקת אע"ג דכבר נפיק לי' בטיבול קמא והאי שנוייא קיימא אליבא דהלכתא דקיימל"ן דאכילת מרור לא בעי כוונה וכר"ח דמברך אטיבול קמא ונפיק בי' וטיבול שני הוא להיכרא דתינוקת אולם ארווח לן בזה לכוין פשט לשון הש"ס בדריש לקיש דאמר למה לי תרי טיבולי הא טביל לי' חדא זימנא שלכאורה הוא מגומגם מאד אטו לדידי' מי ניחא דלמה לי תרי טיבולי תסגי בטיבול השני לחוד וטיבול קמא למה לי' וע"כ הוא משום היכרא דתינוקת א"כ ה"נ למ"ד חצות א"צ כוונה בעי נמי תרי טיבולי משום היכרא לתינוקת אשר על כן נדחקו התוס' לפרש דפריך למה לי תרי טיבולי בחזרת הו"ל לאהדורי אשאר ירקי וכו' אולם מאי דסיים ר"ל ואמר הא טביל לי' חדא זימנא לכאורה אינו מובן לפי"ז (ואולי לא הי' זה בגירס' ספריהם) ותו דעיקר חסר מן הספר שלא נזכר בדיוקא דר"ל כלל מהא דאהדורי אשאר ירקי רק הא דתרי טיבולי למה לי וגם בדברי הדוחה לא נזכר דאיירי בדליכא שאר ירקי ותו באמת מנ"ל לר"ל הא דאיירי מתניתין אפילו בדאיכא שאר ירקי אימא דאיירי בדליכא שאר ירקי כדמשני לפי האמת אולם לולא דבריהם ז"ל יתכן לפרש לשון הש"ס כפשטן ושגם ר"ל נמי ידע דאיכא לאוקמי מתניתין בדליכא שאר ירקי ועם כל זה דייק שפיר דמצות צ"כ דס"ד דריש לקיש כדעת הפר"ח דלעולם אין היכרא לתינוקת בטיבול שני אלא בטיבול קמא לחוד ולכן אי מצות צ"כ ניחא דבעי תרי טיבולי אפילו בחזרת טיבול קמא להיכרא דבט"ש אין היכרא ועוד טיבול שני אחר המצה משום מצות מרור ולא סגי בטיבול קמא לחוד דנעביד בי' תרתי שיכוין לצאת בו יד"ח מרור ואית בי' נמי היכרא לתינוקת משום דלכתחילה בענין מצה ואח"כ מרור וא"ש אלא אי אמרת מצות א"צ כוונה וא"כ במתניתין דטיבול קמא בחזרת כבר נפיק לי' יד"ח מרור על כרחי' בלא מתכוין ואית בי' נמי היכרא לתינוקת טיבול שני למה לי הא לית בי' שום היכרא לתינוקת הא טביל לי' חדא זימנא וכבר נפיק בי' יד"ח מרור ואהא מהדרי' דליתא שגם בטיבול שני אית בי' היכרא לתינוקת ואהכי בעי תרי טיבולי ואמר תו וכי תימא א"כ לאשמועינן שאר ירקי וכו' ר"ל דבשלמא **(הגה"ה. ומה שטען הפר"ח דהאיך שייך היכרא)**