אגודת אזוב אורח חיים כג

לחוש להערמה לדעת הרא"ש והטור ודוחק לומר דס"ל להירושלמי דמ"ד טעמא דרבי יוחנן כרבי יוסי נמי חייש להערמה אלא דבא לאסופי אפי' במפולת שלא שייך הערמה דמנ"ל הא ומהי תיתי' ואולי אין ה"נ דהו"מ לאשכוחי נפקותא נמי הא אלא חדא מתרתי נקט וגם זה דוחק דאכתי הו"ל למנקט גם הך נפקותא שהוא להפך מנפקותא דמפולת דליהוי נפקותא בכל צד אם לא שנאמר דבהפקר גופי' דאיירי ביה הוא דבעי לאשכוחי נפקותא דהיינו מפולת שהוא גם כן הפקר דממילא מה שאין כן בביטל לא קמיירי צ"ע

ח אמנם כל זה כשאין החמץ בחצירו אולם כשהחמץ בחצירו דעת המ"ב בתשובה הנ"ל דקני' ליה חצירו וא"כ אפילו בהפקר גמור כשהוא רוצה בקיומו ודעתו עליו קניא לי' חצירו ובתשו' נב"י סימן י"ט נסתפק בזה וזה לשונו אלא שאם אחר שנודע לו וניחא ליה בקיומו הוא מונח עדיין בחצירו יש מקום לדון אם חצירו קונה לו דבר האסור כיון שהוא מדעתו עכ"ל ולא ביאר מה דינו ונחזי אנן הנה בטור או"ח סי' תמ"ח בדין עכו"ם שהביא דורן חמץ לישראל בפסח כתב אפי' שתק הישראל ולא אמר בהדיא שאינו רוצה שיקנה לו חצירו אפי"ה שרי בהנחה לאחר הפסח דלא קניא ליה רשותי' כדאמרי' בב"מ ופרק השואל דף צ"ו דהיתרא ניחא ליה דלקני דאסורה לא ניחא דלקני אם לא שיקבלנו מידו או כיוצא וצא בזה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בו עכ"ל משמע לכאורה דכל שניכר מתוך מעשיו שחפץ בו קניא לי' רשותי' והכי נמי כשעבר אדרבנן ולא ביערו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שחפץ בו וניחא לי' בקיומו וקניא ליה רשותו

ט אמנם התוס' פרק חזקת הבתים ריש דף נ"ד הזכירו דלעולם לא קניא ליה ידו ולח חצירו אלא א"כ מתכוין לקנות והא דחצירו של אדם קונה מדעתו היינו אם לא ידע בו שאם הי' יודע הי' רוצה לקנות אבל אם ודע ואין מתכוין לקנות לא קני עכ"ל וא"כ הכי נמי אע"ג דניחא ליה בקיומו לזכות בו אחר הפסח מ"מ ודאי שאין מתכוין בו לקנותו עתה בפסח ולא ניחא ליה דלקני דלאו ברשיעי עסקי' ותדע שהרי כל עצמו הפקירו בשביל זה בהפקר גמור וכיון שאינו מתכוין לקנותו עתה לא קניא ליה חצירו ולא ידו וכן משמע מלשון הגהות מיימוני פ"א מה' חו"מ הביאו ב"י וז"ל מעשה ששלח עכו"ם פת לישראל ביו"ט האחרון של פסח וקבלתו הגוי' שלא בפני הישראל וכשנודע לישראל צוה להצניעו בבית העכו"ם ולמחר שאלו את רבי והתירו משום דהיתרא ניחא לי' דלקני ולא אסורא הכי נמי לא היה דעת הישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר ולא קרינן בי' חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח עכ"ל מדכתב שלא הי' דעת הישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר משמע דר"ל דאע"פ שצוה להצניעו לצורך מחר מ"מ לא היה דעתו לקנותו עתה בפסח עד למחר ולא קניא ליה רשותו בפסח כיון דבפסח עצמו לח ניחא ליה דלקני מבואר מזה דאע"ג שניחא ליה בקיומו ודעתי' עליו לזכות בו אחר הפסח כיון דבפסח עצמו לא ניחא ליה דלקני לא קניא ליה רשותו בפסח ואולי דעת הטור וש"ע הוא דכל שניכר מתוך מעשיו שחפץ בו יש לחוש בסתם אולי כיון לקנותו מיד דהא אפי' להערמה חיישינן לענין איסור הנאה אחה"פ ובהגהות מיימוני שם שאני כיון שמיד שנודע לו צוה להצניעם בבית העכו"ם גלי דעתיה בהדיא דלא ניחא ליה לקנותו עתה עד אחר הפסח ואם כן בנ"ד אע"פ שנראה מענינו דניחא ליה בקיומו לזכות בו אחר הפסח כיון שעבר אדרבנן ולא ביערו מ"מ כיון שהפקירו בהפקר גמור גלי דעתי' שאין רצונו לקנותו בפסח עצמו שלא יעבור בבל יראה שהרי כל עצמו הפקירו בשביל זה בהפקר גמור ולא קניא ליה רשותו בפסח לעבור בבל יראה אלא דמ"מ אחר הפסח אסור משום חשש הערמה כדאמר בירושלמי אבל לא מדינא כנ"ל

י ואיברא דלכאורה יש לה"ר לדברי המ"ב מהירושלמי פרק כל שעה דאיתא אית תניא תני לא יראה לך אין אתה רואה אבל רואה את בפלטי' אית תני' תני אפי' בפלטי' מ"ד רואה את בפלטי' כשהפקירו קודם לביעורו (ר"ל קודם זמן ביעורו שהוא ברשותו להפקירו) מ"ד אפי' בפלטי' כשהפקירו לאחר ביעורו עכ"ל משמע לכאורה דאין הפקר מועיל אלא כשהוציאו לפלטי' שהוא רשות הרבים אבל בביתו לא דקניא ליה חצירו אבל זה אינו דעד כאן לא קאמר המ"ב בתשו' שם דקניא ליה חצירו אלא היכא דעבר אדרבנן ולא ביערו דגלי דעתי' דניחא ליה בקיומו הבל הירושלמי דאיירי לדין תורה דא"צ ביעור כלל פשיטא דסגי ליה אפינו בביטול בעלמא וכ"ש בהפקר אפילו כשהחמץ בביתו ממש וא"כ אכתי קשיא אמאי קאמר בירושלמי לך אין אתה רואה אבל אתה רואה בפלטי' הא אפילו שהחמץ בביתו נמי מהני ביטול וכ"ש הפקר עמד ע"ז בתשו' פני יהושע סי' י"ד ונדחק לומר דהירושלמי פליג אתלמודא דידן בהק וס"ל דלא מהני ביטול או הפקר לחמץ ידוע אלא כשמוציאו מביתו עש ולע"ד יראה דהירושלמי איירי בשלא בטלו ולא הפקירו בפיו כלל אלא שהוא הפקר ממילא ע"י שהוא מונח בפלטי' שהוא רשות הרבים דאבידה מדעת היא וכדעת הטור בחו"מ סי' רס"א דכל אבידה מדעת הוה הפקר אע"פ שלא הפקירו ואמטו הכי קאמר אבל אתה רואה, בפלטי' ששם הוא הפקר ממילא ולרבותא נקט פלטי' דלא מבעיא בשהפקירו בפיו דודאי מהני דלח גרע מביטול דמהני משום דגלי דעתי' דלא ניחא ליה בגווי' כמ"ש הר"ן בטעם הביטול אלא אפילו לא הפקירו בפיו אלא שהוא אבידה מדעת שהוא הפקר דממילא נמי ממעטינן מלך וכו' ומ"ש שהפקירו קודם ביעורו ר"ל שהוציאו לפלטי' או שהי' מונח שם מקודם ביעורו דהיינו הפקר אבל אחר זמן ביעורו אינו מועיל הוצאתו לפלטי' אלא צריך ביעור מן התורה כנ"ל ולדעת הרמב"ם ז"ל דאבידה מדעת לא חשיב הפקר בהכרת לפרש דנקט פלטי' משום דבכה"ג ח"צ לבערו אפילו מדרבנן משא"כ כשהוא בחצירו אע"פ שהוא מופקר לכל צריך בעור מדרבנן כמ"ש המ"א ססי' תמ"ה והיותר נראה דאפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דאבידה מדעת לא הוה הפקר מ"מ גבי חמץ דבלאו הכי אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור בב"י ואמטו הכי בגלוי דעתא בעלמא דלא ניחא לי' בגווי' סגי דתו לא עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו כמ"ש הר"ן הכי נמי כשהניחו קודם זמן איסורו במקום שהוא אבידה מדעת סגי דתו לא עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ואמטו הכי כשהוציאו מרשותו והניחו בפלטי' שהוא רשות הרבים שפיר מעטי' מלך כנ"ל ותו לא מדי והנלע"ד כתבתי. הקטן משה זאב

שאלה ו

שאלה האיך יש לנהוג בלילי פסח עם טבול הראשון שדעת רוב הפוסקים הוא שא"צ כזית בעבור שאינו אלא בשביל היכרא דתינוקות ובש"ע סי' תע"ג מבואר שאין לאכל כזית בכדי שנא יכנס, לבית הספק עם הברכה אחרונה ועתה חדשי' מקרוב באו לערער ע"ז ולומר שיש לנהוג כדעת הרמב"ם ז"ל והמרדכי בסדר הראשון ש"פ שצריך לאכל כזית בטיבול ראשון שכן הכריעו הב"ח ומהר"ל מפראג ז"ל עפ"י סוגיאות הש"ס. ועתה נחזי אנן במשמעות הסוגי'

תשובה גרסינן בפ' ע"פ קי"ד אמר ריש לקיש זאת אומרת מצות צריכות כוונה וכו' ושם קט"ו א' מתקיף לה ר"ח לאחר שמילא כריסו הימנו חזור ומברך ע"כ והנה הב"ח ז"ל כתב שמכאן ראי' ברורה שצריך כזית בטיבול ראשון דאל"כ מאי אתקפתא דר"ח הא ודאי כיון דלא אכיל כזית מעיקרא לא מצי לברך עלי' על אכילת מרור וליכא למימר אחר שמילא כריסו וכו' ע"כ וראי' זו אין לה מובן כלל וכבר דחאה הפר"ח ז"ל דהא בכזית נמי לאו מילוי כרס הוא אלא דהכוונה לומר דאין שייך לברך על המצוה אחר שכבר אכל ונהנה ממנו ואפילו בפחות מכזית נמי לכן מברך בטיבול ראשון על אכילת מרור ואז אוכל באמת כזית משום הברכה שבירך על אכילת מרור ואין אכילה פחותה מכזית אבל כשמטבל בשאר ירקות אין הכי נמי דלא בעי כזית אולם כתב עוד בשם זקני הגאון מוהר"ל מפראג ז"ל שהבי' ראי' מהא דריש לקיש דאמר ש"מ מצות צריכות כוונה דאי אמרת א"צ כוונה הא נפיק לי' ידי חובתי' בטיבול קמא ואם איתא דטיבול קמא לא בעי כזית אכתי לא נפיק ידי חובתו בי' שהרי אכילת מרור בטיבול שני ודאי בעי כזית וסיים הב"ח ע"ז ואינה ראי' ולא ביאר על מה ולמה והפר"ח ז"ל בעי למדחי' ראי' זו בגילא דחיטתא שכתב דדיוקא דריש לקיש הוא דהו"ל לתקוני שיאכל כזית בטיבול ראשון ותרי טיבולי למה לי עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתו דהאיך ניקו לתקוני מילתא שיאכל כזית בטיבול ראשון ויצא בו יד"ח הלא א"כ יאכל המרור קודם מצה שלא כדינו דבעינן מצה תחילה ואח"כ מרור כמ"ש התוס' וכן פי' הרשב"ם וכדאמר ר"ל גופי' כיון דלא בעידן חיובא דמרור וכו' והלא אדרבה אין מהדרי' שלא יצא ידח בטיבול קמא עד טיבול שני שאחר המצה בכדי שיקיים מצות אכילת מרור בזמנו דאל"כ אפילו אי מצות צריכות כוונה תקשי דהו"ל לתקוני שיכוין לצאת בטיבול קמא אלא ודאי מהדרי' שלא יצא בטיבול קעא עד טיבול שני והדרא קושי' לדוכתי' דהיכא דייק ר"ל דמצות צריכות כוונה הא אפילו אי נמי אין צריך כוונה נמי לא נפיק בטיבול קמא משום דלא אכיל כזית: אמנם לע"ד גם מהא לא תברא ואדרבה משם ראי' להפך בהקדם מה שיש להעיר עוד על הפוסקי' הסוברי' מצות א"ג כוונה ה"ה הר"ן במס' ר"ה כ"ח בשם הרבה גאונים ובעהמ"ח והרשב"א ז"ל והטור והש"ע אעפ"י שפסקו בסי' ס' ס"ד מצות צריכות כוונה הנה הנם בסי' זה פסק הטור גבי מרור לו בלא מתכוין יצא וכן הרא"ש נמי בפסקיו הבי' ברייתא זו דאכלו בלא מתכוין יצא. והש"ע פסק אפילו באכל מצה בלי מתכוין יצא מטעם דמידי דאכילה שאני הואיל ונהנה חשוב כמתכוין כמ"ש המ"א והב"ח כתב לדעת הטור משום דמרור דרבנן ע"ש) וקשה איך יפרנסו הסוגי' דידן בדף קט"ו שהוכיח