אגודת אזוב אורח חיים כב

תמן איסורו גרם לי הא מאי אית לך למימר אמר לי' רבי יוסי לרבי פנחס נהיר אתה כד הוינן אתי רבי יוחנן כרבי יוסי וריש לקיש כר"מ (פי' הרשב"א בתשו' שם דהיינו כרבי יוסי בנדרים דף מ"ג דאית לי' שאין הפקר יוצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר ור"מ פליג עלי' התם) אינו כן אלא רבי יוחנן חייש להערמה (פי' הרא"ש שם שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו) רשב"ל לא חייש להערמה מה נפק מביניהם (פי' מאי נ"מ בין הני תרי טעמי') נפלה עליו מפולת מ"ד הערמה לית כאן הערמה והוא מותר למ"ד משום זכי' לית כאן זכי' ואסור עכ"ל

ונתקשה בזה בספר המק"ח לרב האי גאון מהר"י שי' טובא חדא דאמאי נקט הפקיר חמצו ולא ביטל חמצו שנית למ"ד טעמא דרבי יוחנן כרבי יוסי בנדרים דאין הפקר יוצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר קשה א"כ האיך יועיל הביטול לרבי יוסי הלא ביטול הוא מטעם הפקר וכיון דלרבי יוסי אפילו הפקר לא מהני כ"ש ביטול ובפרק אלו עוברים דף מ"ט תנן מבטלו בלבו ומוקי לה רבי יוחנן התם כרבי יוסי אלמא דלרבי יוסי נמי מהני ביטול ובהכרח לומר מטעם דברי הר"ן הנ"ל דחמץ שאני הואיל ובל"ז אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור בב"י בגלוי דעתא בעלמא דלא ניחא לי' בגווי' דליקו ברשותי' סגי א"כ כ"ש דמהני הפקר ממש מה"ט גופי' דאין לך גלוי דעת גדול מזה והיכי קאמר דלרבי יוסי גבי חמץ נמי לא מהני הפקר עכ"ד וכבר כתבנו ליישב קושיותיו אלו לשיטת התוס' בתשו' אחרת ע"ש אולם יראה לפרש וליישב היטב עפ"י דברי הר"ן הנ"ל אשר יאמר כי הוא זה דבתשו' נב"י סי' י"ח נתקשה עוד בלשון הירושלמי הזה ממ"ש הר"ן פ' כל שעה ד' כ"ח אמתני' דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור וזה לשונו דקנסי' לי' משום שעבר אבל יראה אי מדאורייתא כגון שהשההו בביתו אי מדרבנן כגון שהפקידו אצל עכו"ם אסור וכו' ע"ש הרי דס"ל בישראל שהפקיד חמצו אצל א"י אינו עובר ב"י מה"ת אלא מדרבנן אפ"ה אסור בהנאה לאחר הפסח משום דקעבר אדרבנן א"כ למה הוצרך הירושלמי לטעמא דהערמה תיפוק לי' דאסור לאחר הפסח משום דקעבר אדרבנן שצריך ביעור ונדחק בישובו ולפי דרכו איכא לאקשויי נמי מ"ט דריש לקיש דשרי דהרי הר"ן פ"ק ד' ה' הכריח ממתניתין וברייתא דחמצו של ישראל המופקד אצל עכו"ם אסור בהנאה לאחר הפסח ותקשי משם לריש לקיש אבל לע"ד הקושי' מעיקרא ליתא דעד כאן לא כתב הר"ן שם דאסור בהנאה לאחר הפסח אלא משום דעבר אבל יראה מדרבנן דכיון דאמרו חכמי' שאפי' הפקידו אצל עכו"ם ברשותי' קאי לענין ב"י הו"ל כאלו עבר אדאורייתא (וכ"כ המ"א ססי' תמ"ו בהדי') משא"כ בהפקיר חמצו דאפילו מדרבנן נמי לא קעבר אבל יראה דלאו דידי' הוא ומה שצריך ביעור הוא רק משום דלא למיכל ליכא למקנסי' עבור זה (דאטו בחמצו של א"י שבבית ישראל שצריך לעשות לפניו מחיצה עשרה טפחים שלא יבא לאכלו אם עבר ולא עשה מחיצה יאסור בהנאה לאחר הפסח) אהכי קאתי עליו מטעמא דהערמה ופשוט הוא שוב ראיתי שהרב ז"ל מדויל ידיו משתלים בזה שבתשו' סי' י"ט הואיל באר לשון הירושלמי במה שהשיב רבי יוחנן לריש לקיש אי אתה מודה באחר שש שהוא אסור רצונו לומר דע"כ לא פליגי אלא אם אסור בהנאה לאחר הפסח אבל אתה מודה שאחר שש אסור להשהותו וצריך ביעור מדרבנן וכיון שכן יאסר ג"כ לאחר הפסח משום שעבר אדרבנן ולא ביערו והשיב לו ריש לקיש תמן איסורו גרם לו הא מאי אית לך למימר ר"ל מה שאסור להשהותו הוא משום שאסור באכילה ובהנאה ואיכא למיחש דלמא אתי למיכל הא מאי אית לך למימר עתה שמותר באכילה מאי אית לך למימר עכ"ד שם א"כ ריש לקיש בעצמו יישב קושייתו כפי החלוקה שביארנו והרב ז"ל בסי' י"ח לא זכר את דבר קדשו בסי' י"ט ומשנה לא זזה ממקומה כנ"ל

ה ובזה מיושב היטב השני קושי' דלעיל דכבר הראית לדעת דלהר"ן ז"ל מהני ביטול מדרבנן שחששו שמא לא יוציאו מלבו לגמרי וקעבר בל יראה אולם זהו בביטול לחוד שאינו לשון הפקר ולא מהני אלא משום גלוי' דעת שהוציאו מלבו אבל בהפקר גמור לא אכפת לן במה שבלבו כיון שבפיו מלא לאמר שהוא הפקר דברי' שבלב אינן דברי' כמו גבי נדרים בי"ד סי' ר"י ורל"ב סעי' י"ד לכן לא נקט הירושלמי פלוגתייהו בביטל חמצו דהתם מודה ריש לקיש דאסור בהנאה לאחר הפסח כיון דמדרבנן לא מהני ביטול שחששו שמא לא יוציאו מלבו לגמרי וקעבר בל יראה יש לאסור בהנאה לאחר הפסח משום דקעבר אדרבנן שאסרו משום לתא דבל יראה כמו בעבר אבל יראה דאורייתא כמ"ש הר"ן הנ"ל כי פליגי בהפקיר חמצו דתו אין לחוש לדברי' שבלב כנ"ל וא"צ ביעור אלא משום שלא יבא לאכלו ולא משום לתא דבל יראה אמטו הכי ס"ל לריש לקיש דשרי בהנאה לאחר הפסח דליכא למקנסי' בשביל זה כמו שהשיב לר' יוחנן תמן איסורו גרם לו וכו' ורבי יוחנן נמי קבל דבריו אלא דחייש להערמה שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו והשתא א"ש גם קושי' השני' לאידך מ"ד דטעמי' דרבי יוחנן כרבי יוסי דודאי גם לרבי יוסי מהני ביטול מן התורה מן הטעם שכתב הר"ן דגבי חמץ לא בעינן הפקר גמור רק שיוציאו מלבו כיון שאינו ברשותו של אדם וכנ"ל ולכן גבי הולך לשחוט את פסחו דאוקמה אדאורייתא וקאמר שפיר דמבטלו בלבו אלא מיהת מדרבנן לא סמכו על הביטול אלא חששו שמא לא יוציאו מלבו לגמרי א"כ לרבי יוסי דאין הפקר יוצא מרשות בעלי' עד שיזכה בו אחר ולא מהני גבי חמץ אלא מדין ביטול שמוציאו מלבו גם בהפקיר חמצו יש לחוש מה שחששו גבי ביטול שמא לא יוציאו מלבו וצריך ביעור מדרבנן משום לתא דבל יראה אמטו הכי כשעבר ולא ביערו אסור בהנאה לאחר הפסח כמו בביטול לחוד משום דקעבר אבל יראה מדרבנן כמ"ש הר"ן הנ"ל גבי הפקיד חמצו אצל עכו"ם וכנ"ל וריש לקיש ס"ל כר"מ דהפקר יוצא מרשותו שפיר ותו לא אכפת לן בדברי' שבלב ונמצא שאין כאן לתא דבל יראה אפילו מדרבנן וא"צ ביעור אלא מחשש דאתי למיכל ובזה לא שייך קנס כמו שהשיב ריש לקיש בעצמו תמן איסורו גרם לו וא"ש כנ"ל

ו או יאמר לכוין דברי הירושלמי בדרך הפשוט יותר ע"פ מ"ש בתשו' נב"י סי' י"ט דכל דעבר אדרבנן ולא ביערו גלי דעתיה דניחא ליה בקיומו לזכות ביה אחר הפסח ואז בטל הביטול הראשון לדעת הר"ן שאין הביטול לשון הפקר אלא גלוי דעת שמוציאו מלבו ולא ניחא ליה בגווי' וכיון דחזינן שעבר אדרבנן והניחו כדי לזכות בו אחר הפסח דגלי דעתי' להפך דניחא לי' בגווי' ממילא בטל הביטול הראשון חולם אם הפקירו ממש תו לא איכפת לן במאי דניחא לי' בקיומו כיון שכבר הפקירו דברים שבלב אינן דברים אם לא הי' בחצירו ע"ש ובזה מיושב היטב השני קושי' דלעיל שכבר הראית לדעת דהירושלמי מיירי בדעבר אדרבנן ולא ביערו (כמו שאמר אי אתה באחר שש שהוא אסור וכנ"ל) ואם כן בכה"ג אין הביטול כלום אליבא דכ"ע כיון דגלי דעתי' דניחא לי' בקיומו לזכות בו אחה"פ בטל הביטול הראשון או משום דהוכיח סופו על תחילתו דמעיקרא לא בטלו בלב שלם ולא הוציאו מלבו לגמרי כמ"ש בתשו' מ"ב) מש"ה לא נקט ביטל חמצו דבכה"ג אין הביטול כלום לכ"ע אלא הפקיר חמצו דבזה לא איכפת במאי דניחא לי' בקיומו דדברים שבלב אין דברים וכנ"ל ואמטו הכי פליגי וס"ל לר"ל דאחר הפסח מותר בהנאה ור' יוחנן אמר דחייש להערמה שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו והשתא א"ש לאידך מ"ד דטעמא דר' יוחנן דס"ל כרבי יוסי דאין הפקר יוצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר והא דמהני ביטול לרבי יוסי בעלמא משום דגבי חמץ לא בעינן הפקר ממש אלא גלוי דעת שמוציאו מלבו ולא ניחא לי' בגווי' משא"כ הכא דחזינן אדרבה דניחא ליה בקיומו לשמרו אחה"פ וליכא גלוי דעתא אלא דאתינן עלה מדין הפקר ממש שאז אין דברים שבלב דברים והרי לר"י אין ההפקר יוצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר משו"ה אסור בהנאה לאחר הפסח כמו בביטול לחוד וכנ"ל ועלה קאמר דנ"מ בין הני תרי טעמי כגון שנפלה עליו מפולת רצונו לומר שלא בטלו ולא הפקירו בפיו כלל אלא שנעשה הפקר ממילא ע"י שנפלה עליו מפולת דהערמה לית כאן אבל לאידך טעמא דזכי' אין כאן זכי' כיון שלא זכה בו אחר לא יצא מרשותו וגלוי דעתא דלא ניחא ליה בגוויה נמי לית כאן שהרי לא בטלו ולא הפקירו בפיו כלל והבן זה כנ"ל נכון ופשוט

ז ובזה יובן לשון הרא"ש פרק כל שעה סי' ד' שכתב ישראל שמצא חמץ בבית אחר הפסח מן הדין הוא מותר דכיון שבטלו לא עבר אבל יראה וליכא למקנסי' ובירושלמי פליגי בי' דגרסי' התם הפקיר חמצו וכו' רבי יוחנן חייש להערמה וכו' כלומר שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו עכ"ל ולכאורה אדנקט שמצא חמץ בביתו דהיינו שביטל ובדק כמצות חכמים הו"ל לאורויי בביטל לחוד ולא בדק בדכוותי' דאיירי ביה בירושלמי ולפי דרכינו יתכן דבביטול לחוד כיון דקעבר אדרבנן ולא בדק דגלי דעתי' דניחא לי' בקיומו מדינא לא הוה ביטול כלל אפילו בלא טעמא דהערמה כדאמרן אהכי נקט ביטול ובדק דבכה"ג מדינא שרי אלא כיון דחזינן בירושלמי גבי הפקיר חמצו דמהני מדינא אפילו בלא בדק ואפי"ה אסר רבי יוחנן משום חשש הערמה דלמא משקר לגמרי ס"ל להרא"ש דה"ה כשביטל ובדק נמי יש לחוש לזה כמו שביארנו מילתא בטעמא בתשו' אחרת ע"ש אבל דעת הר"ן ז"ל הביאוהו הכ"מ פ"א מה' חו"מ דין ד' דכל שביטל ובדק כמצות חכמים לא חיישינן להערמה ע"ש ולכאורא קשה טובא לדעת הרא"ש שגם בביטל ובדק כמצות חכמים שייך הערמה א"כ אמאי לא אמר בירושלמי נפקותא בין הנך תרי טעמי דזכי' להערמה בכגון שביטל ובדק ואח"כ מצא חמץ בביתו דלהך מ"ד דטעמא דרבי יוסי משום זכי' דאין הפקר יוצא מרשות מעלים עד שיזכה בו הכי שביטל ובדק כמצות חכמים שרי בהנאה לאחר הפסח דהא לרבי יוסי נמי מהני ביטול חמץ וכ"ש בדיקה וביעור דמהני מדינא אפי' בלא ביטול כמ"ש הר"ן בריש מכילתין ועכ"פ הרי עשה כל המוטל עליו לעשות כמצות חכמים ולא חיישינן להערמה אבל לאידך טעמא דחיישינן להערמה גם בזה יש