אגודת אזוב אורח חיים כא

אמנם אעפ"כ אין דברי בעל המק"ח שי' מחוורי' בזה כלל דעד כאן לא אמרי' דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אי מטעם יד אי מטעם שליחות אלא היכי דלא ידע בי' כלל אבל היכי דידעו בו הבעלי' ולא נתכוונו לקנות ולזכות בו כלל כנדון זה שהעכו"ם משמרו בביתו לשם פקדון ולא לשם זכי' לא עדיף החצר מהבעלי' עצמן דקיימל"ן העודר בנכסי הגר וקסבור שהם שלו לא קנה כדאיתא בפ"ה דיבמות דף נ"ב ע"ב ונתבאר בח"מ סי' ער"ה סעי' כ"ד כ"ה וגדולה מזו נתבאר בח"מ סי' רל"ב סעי' י"ח בהגה"ה וסי' רס"ח סעי' ג' בהגה"ה וסי' קפ"ג סעי' ז' בהגה"ה דאין חצירו ולא ידו קונה לו שלא מדעת בדבר שאינו רגיל להיות ולא אסיק אדעתי' לקנות ע"ש וכ"ש בזה שהעכו"ם מכוין לשם פקדון ולא אסיק אדעתי' כלל שיהא הפקר ושיקנהו לעצמו דדמי ממש לעודר בנכסי הגר וקסבור שהם שלו דהא לא ידע שהוא הפקר ומה לי שיסבור שהוא שלו או של אחר

ג וראיתי להש"ך בח"מ סי' ער"ה סעי' י"א ס"ק ג' בדין המחזיק בשטר מכר מנכסי הגר כדי לקנות הקרקע הכתובה בו דלא קנה הקרקע ומבעי' לן בש"ס פ"ה דב"ק דף מ"ט ע"ב אי קנה השטר שבידו או לאו דדלמא לאו דעתי' אשטרא כלל והרמב"ם ז"ל כתב בפשיטות דקנה הנייר וכן סתם בש"ע וכבר עמדו האחרוני' ז"ל בזה ותי' הש"ך שם דהרמב"ם מפרש דרב נחמן ורב ייבא על כרחך לא ס"ל הא דרבי יוסי ב"ח דחצירו של אדם קונה שלא מדעתו דאל"כ אפי' אי לאו דעתי' אשטרא קני דלא גרע ידו מחצירו שקונה אפילו שלא מדעתו משא"כ למאי דקיימל"ן כרבי יוסי ב"ח פשיטא דקני השטר אפי' אי לאו דעתי' עליו עכ"ד ולפי דרכו צ"ל דלא דמי לעודר בנכסי הגר וקסבור שהם שלו דלא קני שלא מדעתו דהתם טעה לגמרי שהי' סבור שלא יוכל לקנות שאינו הפקר משא"כ בזה שיודע שהוא הפקר ובר קני' אלא שנתכוין לקני' אחרת קני' לי' לשטרא נמי שלא מדעתו וא"כ בנ"ד נמי שהעכו"ם לא נתכוין לשום קני' דהא לא ידע שהוא הפקר אלא סובר שהוא פקדון נמי לא קניא לי' חצירו ולא ידו כלל

ד אמנם בר מן דין אין דברי הש"ך עולין יפה בכאן דמאי שנא מהא דאיתא בפ' חז"ה דף נ"ג ונתבאר שם סעי' ח' בדין שתי שדות בנכסי הגר שהחזיק באחת מהן לקנות חברתה דלא קני שניהן חברתה מפני שלא החזיק בה ואותה שהחזיק בה נמי לא קנה מפני שלא נתכוין לה בשעת החזקה אלא לחברתה ופרשב"ם שם משום דאין אדם קונה שלא מדעתו ע"ש וזה דמי ממש למחזיק בשטר לקנות הקרקע שלא נתכוין לשטר דלא קני ובהכרח לחלק ולומר דהא דחצירו של אדם קונה לו לו שלא מדעתו היינו היכא דלא ידע בי' כלל דמסתמא ניחא לי' דלקני אבל היכי דידע בי' ולא מכוין לקנותו לא קני' לי' חצירו ולא ידו דהא עקר דעתי' מקניה דהא אפילו בדלא ידע כלל אלא דהוא מילתא דלא אסיק אדעתי' משום דלח שכיחא לא קניא לי' חצירו ולא ידו כדאי' בסי' רל"ב ורס"ח הנ"ל וכ"ש בידע בי' ולא מכוין לקנותו דלא עדיף חצירו מידו לכן דעת הש"ך ל"ע בזה וזולת זה נמי קשה אם איתא דרב נחמן לית לי' הא דרבי יוסי ב"ח היכי קיימל"ן כוותי' דרבי יוסי ב"ח הא קיימל"ן הלכתא כוותי' דרב נחמן בדיני דכה"ג פריך הש"ס פ"ק דכתובות דף י"ב קשיא הלכתא אהלכתא דקיימל"ן הלכתא כוותי' דרב נחמן בדיני ובהא אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"ג וכו' וכן בפרק המקבל ד' ק"י נמי פריך כה"ג אהא דאמר הלכתא כרב כהנא והא קיימל"ן הלכה כרב נחמן ופרש"י לשם דר"ל מהא דהלכתא כרב נחמן בדיני וכן פי' הש"ך גופי' בסי' ס"ו סעי' ל"ח ס"ק קכ"ב אלא ודאי דרב נחמן נמי אית לי' דרבי יוסי ב"ת דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו בדלא ידעי בי' הבעלים אבל בידעו בו הבעלים ולא נתכוונו לקנותו אפילו ידו לא קניא לי' וכ"ש חצירו כדמשמע מדברי הש"ך גופי' וכן מלשון הסמ"ע סימן רס"ח סעי' ג' ועש"ך סי' רמ"ג סק"י כנ"ל

סי' ה א בתשו' משאת בנימין סי' ל"ח כ' ז"ל ומה שכתבת שכבר ביטל קודם זמן איסורו כמו שאנו נוהגין לומר כל חמירא וכו' דחזיתי' ודלא חזיתי' ושוב אינו עובר עליו משום ב"י ביטל זה אין בו ממש לענין זה דמאי מהני שביטל בפיו ובשפתיו ולבו בל עמו שהרי לא בטלו בלב דדעתי' עלוי' ומאחר שהוא עדיין בביתו וברשותו חצירו קונה לו אפילו שלא מדעתו וק"ו בנ"ד שהוא מדעתו וניחא לי' בקיומו והביטול הוא עיקר בלב ולא בפה כדאמרי' מבטלו בלבו ובכל מקום דאמרינן מבטלו בלבו ודיו וכו' היינו דוקא שמבטלו לגמרי ואין בדעתו לזכות בו כלל לעולם אבל בכה"ג דדעתי' עליו ודואג עליו ודאי שאין כאן ביטול כלל ועובר ב"י עכ"ד וגופא דעובדא שעלי' הוא דן לא נתבאר שם אבל לפי הנראה מענינו הוא זה שנשאל באחד שהשתדל למכור חביות יי"ש בערה"פ קודם זמן איסורו ולא עלתה בידו אם שלא יכול למכור או שלח מכר כדין ועלי' הוא דן שאין הביטול כלום הגם שאמר דחזיתי' ודלא חזיתי' ודלא ידענא לי' וכו' וא"כ גם זאת החביות שלא נמכר בכלל מ"מ בלבו לא הי' על זאת החביות דהא דעתי' עלוי' למכרו ועיקר הביטול הוא בלב ולא בפה וגם אם הי' בלבו על זאת החביות נמי לאו כלום הוא מתרי טעמי חדא כיון שאחר הביטול שאין אומר ואין דברים ג"כ ניחא לי' בקיומו ודעתי' עלי' כשהוא בחצירו קניא לי' חצירו אח"כ ותו אפילו אם לא הי' בחצירו מ"מ אין הביטול כלום אפילו שהי' בלבו גם על אותו חביות יי"ש דאין ביטול מועיל אלא כשמבטלו לגמרי ואין דעתו לזכות בו כלל לעולם אבל בכה"ג דדעתי' עלי' ודואג עלי' לא חשיב ביטול זהו תוכן כוונתו

ב ובתשו' נב"י סי' י"ח וי"ט תמה עליו כיון שהי' בכלל הביטול ע שבפיו מה לנו לדברי' שבלב הא קיימל"ן דברים שבלב אינן דברים וחזר וקיים דבריו עפ"י דברי הר"ן בריש מכילתין שכתב דלשון הביטול אינו לשון הפקר כלל ואלו אמר לשון ביטול על נכסיו לא הוה הפקר ולא יצאו מרשותו אלא דוקא גבי חמץ מהני משום דחמץ בזמן איסורו בל"ז אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור בבל יראה לכן בגלוי דעתי' בעלמא דלא ניחא לי' בגווי' סגי ע"ש וכיון שהביטל בעצם אינו לשון הפקר רק גלוי דעת על מה שבלבו ועקרו בלב ולא בפה כל שלבו בל עמו ואינו מוציאו מלבו לגמרי אין כאן גלוי דעת ולא נשאר רק הדברים שבפה שאינן דברים של הפקר כלל ועפי"ז יצא לחלק דאם הפקירו בהפקר גמור (כמו שהוא בנוסח שלפנינו ליבטל ולהוי הפקר וכו') אעפ"י שדעתו לזכות בו אחר הפסח דברי' שבלב אינן דברי' עכ"ד ובנידון קניות חצירו יתבאר בסמוך

ג והנה מ"ש לדעת הר"ן כל שאינו מוציא מלבו לגמרי אין הביטול כלום לימוד ערוך הוא בלשון הר"ן בריש מכילתין דנסיב התם טעמא דבדיקה וביעור ולא סגי בביטול מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דיעותיהן שוות ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאוהו מלבן לגמרי ראו חכמי' להחמיר שלא יספיק ביטול והצריכוהו בדיקה וביעור שהוא מספיק ג"כ מה"ת או מפני שחששו שאם ישהנו בתוך ביתו יבא לאכלו עכ"ל הרי להדי' ס"ל דכל שאינו מוציא מלבו לגמרי לח הוה ביטול מן התורה ובמ"ש דאם הפקירו בהפקר גמור לא אכפת לן בדברי' שבלב מבואר ג"כ בהגהות אשירי פרק כל שעה סי' ד' בשם א"ז שיכול להפקיר חמצו ע"מ לזכות בו אחר הפסח ע"ש ובזה מיושב מה שנתלבטו התוס' בריש מכילתין בטעם הבדיקה וביעור עד דמסקו שהוא משום דלמא אתי למיכל ולא ניחא להו בטעמא דהר"ן ז"ל שחששו שמא לא יוציאו מלבו לגמרי דלא הוה ביטול משום דהר"ן ז"ל לטעמא אזיל דס"ל שלשון ביטול אין לשון הפקר אלא גלוי דעת שמוציאו מלבו לגמרי אמטו הכי יש לחוש שמא לא יוציאו מלבו לגמרי וקם לי' ברשותי' דהא לא אפקרי' בפיו אבל התוס' לטעמייהו אולי בפ"ק דף ו' ע"ב מבואר מלשונם דס"ל שהביטול הוא לשון הפקר ומהני שפיר מדין הפקר וא"כ לא אכפת לן תו במה שלא יוציאו מלבו לגמרי דהא דברים שבלב אינן דברים אמטו הכי הוצרכו לטעמא דאתי למיכל כנ"ל ואי קשי' אכתי למה הוצרכו לטעמא דאתי למיכל הא כתבו התוס' שם אהא דפי' דביטול מטעם הפקר אע"ג דהפקר צריך בפני שלשה מן התורה א"צ שלשה ע"ש וכיון שכן ממילא לא סגי בביטול מדרבנן כיון דביטול מטעם הפקר והפקר צריך שלשה מדרבנן זה אינו דאכתי קשי' למה הצריכו בדיקה וביעור תסגי בביטול בפני שלשה אהכי הוצרכו לטעמא דאתי למיכל ובהכי ניחא הא דנסיב הר"ן נמי לאידך טעמא משום דלמא אתי למיכל משום דאכתי קשי' גם לדידי' דנסיב טעמא משום שחששו שמא לא יוציאו מלבן אכתי למה הצריכו ביעור ובדיקה הו"ל לתקן שיבטל בלשון המועיל מדין הפקר או שיפקירו בהפקר גמור שאז אין לחוש לדברי' שבלב אהכי נסיב עוד טעמא אחריני משום דלמא אתי למיכל והא דלא סגי לי' בהך טעמא דאתי למיכל לחוד כמ"ש התוס' ושא"פ דאזיל לטעמי' דס"ל שא"צ להפקיר החמץ לגמרי אלא סגי במה שמוציאו מלבו ע"י הביטול וא"כ יש תקנה להך חששא דאתי למיכל ע"י שיסגירו בחדר ויטמנהו מן העין כדאיתא ברסי' תנ"ח גבי כלי חמץ דסגי בהכי וא"נ שבירה אע"ג דג"כ לא בדילי מינייהו כולי שתא ובשלמא לשיטת התוס' דבעינן הפקר ממש א"כ צריך לנהוג בו מנהג הפקר להניחו במקום התורפה ולא לסגרו בחדר ולשמרו משא"כ להר"ן דא"צ להפקירו ממש רק להוציאו מלבו ולהסיח דעתו ממנו א"כ יכול להסגירו תחילה ולטמנו מן העין שלא יבא לאכלו ואח"כ יבטלו בלבו אהכי הוצרך לטעמא קמא שלא רצו חכמי' לסמוך על הביטול לבד שחששו שמא לא יוציאו מלבו לגמרי מאי אמרת שיכול להפקירו ממש ואז אין לחוש עוד לדברים שבלב א"כ יצטרך לנהוג בו מנהג הפקר ולהניחו במקום התורפה ובכי הא ודאי איכא למיחש דלמא אתי למיכל וא"ש

ד וארווח לן בזה לכוין לשון הירושלמי פ' כל שעה הלכה ב' והביאוהו הרא"ש ז"ל בסי' ד' ושא"פ והי' לבאר בעזה"י וזהו הפקיר חמצו בי"ד (כ"ה נוסחת הרא"ש ובתשו' הרשב"א סי' ע' גריס בי"ג) לאחר הפסח מהו רבי יוחנן אמר אסור ריש לקיש אמר מותר אמר לי' רבי יוחנן לריש לקיש אי אתה מודה באחר שש שהוא אסור אמר לי'