אגודת אזוב אורח חיים כ

מועיל כלום דהא חיישי' להערמה מה"ט גופיה כנ"ל

ב וכן מוכח עוד מלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מה' חו"מ דין ד' שכתב חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מד"ס מפני שעבר אבל יראה אסרוהו אפילו הניחו בשגגה או באונס כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח עכ"ל ולכאורה מה יש לחוש בזה גם אם יניח ברשותו כדי להנות בו אחר הפסח אכתי לא יעבור בבל יראה דהא בביטול בעלמא סגי ובודאי עכ"פ לא יניח מלבטל דלא שביק היתרא דביטול חנם אין כסף ולא טורח בביטול זה ובהכרח לומר דס"ל שגם הביטול לא מהני בזה אי מטעמא דאמרן לעיל דכל שמניחו בביתו כדי להנות בו אחר הפסח אין הביטול מועיל כיון שדעתי' עליו וניחא לי' בקיומו כל ימי הפסח וכדעת תשו' המ"ב דלעיל או דס"ל להרמב"ם דאפילו כשביטל ולא עבר אבל יראה אפ"ה אם הניח החמץ בביתו ולא ביערו יש לאסור בהנאה אחה"פ מה"ט גופי' כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו כדי שיהנה בו אחר הפסח דאדרבה הואיל ובטלו ולא עבר עוד בבל יראה וא"צ ביעור אלא משום שלא ישכח ויאכלנו היא הנותנת שיבא להקל לעצמו משום הפסד ממונו להניחו בביתו באמרו שיודע להזהר בעצמו שלא יאכלנו וכענין שאמר ר"י אני אקרא ולא אטה) ונמצא שכל אדם יעשה כן ויתבטל תקנת הביעור בכללו ח"ו או משום דעכ"פ עבר אדרבנן לכן גם אם הי' שוגג או אנוס אסור שמא יעשה כן במזיד ובמתכוין ויאמר שהי' שוגג על כן קנסו שוגג אטו מזיד וכנ"ל בדין נפל לים א"כ מוכח להדי' דאפילו ביטל והי' שוגג או אנוס על הביעור נמי אסור בהנאה לאחר הפסח א"כ ה"ה והוא הטעם כשביטל ובדק ואח"כ מצא חמץ בביתו שיש לאסור בזה מטעם שמא יטמין ויניח במזיד כדי להנות בו אחר הפסח אי משום שאו אין הביטול מועיל אי משום שעי"כ יתבטל תקנת הבדיקה וביעור שגזרו משום דלמא אתי למיכל כנ"ל וכן מסיק בתשו' נב"י ססי' י"ט דלהרמב"ם אפילו בטלו והי' שוגג או אנוס על הביעור נמי אסור בהנאה לאחר הפסח ע"ש וכן יראה מדברי הפר"ח לדעת הרמב"ם שהוציא כן מההיא דחנות ומלאי בסי' תמ"ט ושם איירי מסתמא בבטלו כמ"ש הפר"ח אח"כ ע"ש

כא אמנם יתכן דמ"ש הרמב"ם ז"ל אפי' הי' שוגג או אנוס היינו שהוא אומר כן שהי' שוגג או אנוס דאע"ג דמדינא מהימן אפ"ה חששו בכאן שלא יניח אדם חמץ בביתו וברשותו ויאמר שהי' שוגג או אנוס ומטעמא דאמרן לעיל אבל בשיש עדי' שהי' אנוס בודאי כגון שמכר חמץ לעכו"ם קודם הפסח עפ"י עדים או עפ"י ב"ד במכירה גמורה והי' סבור כל ימי הפסח שהמכירה קיימת ואחר הפסח נודע שלא נמכר כראוי דודאי אנוס הוא מודה הרמב"ם דשרי בהנאה לאחר הפסח דלא שייך בזה טעמא דכדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח במזיד דמה ענין מזיד לאונס דגבי אונס ודאי לא שייך קנס אלא חשש שמא מזיד הוא אבל בידוע בודאי שהוא אנוס אין מקום לקנס וכדעת הר"ן שהבי' הכ"מ וכן דעת בה"ע כמו שיבא בסמוך בעזה"י ועפי"ז הי' מקום להתיר אפילו בלא בטלו כיון שהי' אנוס

כב אולם בתורת השלמי' שם כתב הגם שמצד הסברא נראה כן מ"מ בש"ס מוכח דאפילו שהי' אנוס בודאי אסור לאחר הפסח אם לא בטלו מהא דאיתא בפ' הגוזל עצים ד' צ"ח גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך וקאמר התם מאן תנא דאמרי' באיסורי הנאה הרי שלך לפניך וכו' הרי דאפילו שהבעלי' היו אנוסי' באונס גמור שהרי החמץ שלהם הי' ביד הגזלן ולא היו יכולי' לבערו אפ"ה אסור בהנאה לאחר הפסח והפסידו הבעלי' ש"מ דלא פלוג חכמי' בתקנתן וקנסינן אבל בבטלו לא קנסינן עכ"ל ולע"ד אין משם ראי' כלל דנהי דהבעלי' היו אנוסי' מ"מ הגזלן עצמו עבר אבל יראה שהרי הי' באחריותו אפילו לענין אונסי' ולא גרע מחמץ של עכו"ם שקיבל הישראל בפקדון דעובר בל יראה בשביל האחריות ואסור בהנאה לאחר הפסח אף שהחמץ של נכרי כדעת המ"א סי' ת"מ ודלא כהח"י שם כמו שהוכחתי בתשו' אחת מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' חו"מ דין ג' ומדברי הה"מ שם דין ה' והתוס' פ' כ"ש ד' ל"א שוב ראיתי שכ"כ בתשו' נב"י סי' ק' אלא דלבסוף מסיק התם דבאמת החמץ מותר בהנאה לאחר הפסח לדעת הרי"ף והרמב"ם וא"כ אזדא לה ראי' זו ומ"מ מסתפינא להקל בנד"ז בלא בטלו אבל כשבטל חמצו ובענין הביעור הי' שוגג או אנוס אונס ידוע עפ"י עדים כה"ג דלעיל יש להקל כדעת בעל תה"ש וכמ"ש בח"י סי' תמ"ח שעכ"פ יש להתירו בהנאה ויש לצרף לזה ג"כ דעת בה"ע והר"ן דלעיל שסוברי' במצא חמץ בביתו כיון דלח עבר אמידי שרי בהנאה לאחר הפסח כמש"ל ויתבאר עוד בסמוך

כג ונשוב לדעת בעל העיטור דלעיל שהביא הטור בדין מצא חמץ בביתו אחר הפסח שאסור באכילה ומותר בהנאה ותמה עליו הטור מה טעם לחלק בין אכילה להנחה והב"י נתן טעם משום דלענין הנאה שהוא דבר מועט אין לחוש להערמה וכבר תמה בתשובת נב"י סי' י"ט ע"ז דאטו לח משכחת חמץ סך רב שהנאתו מרובה ותו דמנ"ל לבה"ע החלוקה הזאת גם מ"ש בהגהות מהרל"ח דבה"ע מפרש חשש הערמה שישהנו במזיד ולא יבער כדי לאכלו אחר הפסח וזה לא שייך גבי הנאה דלמה ישהנו כדי למוכרו אחר הפסח הלא יכול למוכרו קודם הפסח וגם זה דחוק דאולי קודם הפסח שהשעה דחוקה אינו מזדמן למוכרו הכל בפעם אחת ואחר הפסח יוכל למכור מעט מעט או יותר ביוקר מכמות שהוא לפני הפסח ועל כולם כבר תמה בתשו' נב"י סי' י"ט על דברי בה"ע בזה דא"כ למה הוצרך הירושלמי להמציא נפקותא בין טעמא דמשום זכי' לטעמא דמשום הערמה בנפלה עליו מפולת הלא בביטול גופי' איכא נפקותא דלטעמא דזכי' אסור בהנאה ולטעמא דהערמה שרי בהנאה ואינו אסור אלא באכילה

כד לכן יראה לע"ד שדעת בה"ע כהר"ן שהבי' הכ"מ פ"א מה' חו"מ דין ד' משמו דעד כאן לא אסרו בירושלמי בהפקיר חמצו אלא כשהניחו ולא ביערו דעבר אדרבנן (וכמו שביארנו למעלה) אבל אם לא עבר עליו לא מדאורייתא ולא מדרבנן כגון ששכחו ואחר הפסח מלאו מותר ע"ש ומה שאסרו באכילה יראה דלטעמי' אזיל בזה שכתב הטור בשמו בראש הסימן שאפילו חמץ של א"י שעבר עליו הפסח אסור באכילה וא"כ אף זה לא גרע מחמצו של א"י שעבר עליו הפסח שאסור באכילה לפי דעתו לכן אסרו באכילה וא"כ לדידן דחמצו של א"י שעבר עליו הפסח שרי אפילו באכילה יש להתיר גם בזה באכילה לפי דעתו וכדעת הר"ן אבל בנדון הגבעת שאול דלעיל שעבר אדרבנן ולא ביערו גם הבה"ע יודה דאסור בהנאה ולשוא צירף דעת בה"ע לענין היתר הנאה בזה דליכא מאן דשרי בהא כנ"ל. **(הגה"ה ומה שנסתייע שם מפסקו התוס' פ"ק דביצה שכתבו חמץ אחר הפסח מותר בהנאה אבל בטיל שלא במינו עכ"ל הנה מלשון אבל בטיל שלא במינו יראה לעין שט"ס הוא וצ"ל אסור בהנאה וכ"כ באשל אברהם ומה שנסתייע עוד מלשון קצור פסקי הרא"ש פרק כ"ש סי' ד' שכתב חמץ שנמצא בבית ישראל אעפ"י שבטלו אסור באכילה עכ"ל משמע דבהנאה שרי ותמה על הטור שאוסר בהנאה נגד דעת אביו הרא"ש הנה מלשון הרא"ש בפנים לא משמע מידי דשרי הנאה אלא שהוא סבור שקצור פסקי הרא"ש הם דברי הרא"ש עצמו וליתא שהמחבר קצור פסקי הרא"ש הוא הטור ובטור כתוב בהדי' שאסור בהנאה א"כ יגיד עליו ריעו שט"ס הוא בקצור פסקי הרא"ש בשגם שאין רמז לזה בלשון הרא"ש עצמו:)** עלה בידינו במי שמכר חמצו עפ"י עדים או עפ"י והי' סבור כל ימי הפסח שמכירתו מכירה ואחר הפסח נודע שאין מכירתו כלום כיון שנודע עפ"י עדים שהי' אנוס ואומר ג"כ שביטלו יש לסמוך בזה על דברי הח"י סי' תמ"ח להתירו בהנאה אולם כשביטל ובדק ואח"כ מצא חמץ בביתו אפילו יש עדי' שביטל ובדק כהוגן אסור אפי' בהנאה לאחר הפסח לדעת הרמב"ם והרא"ש והטור אולם להר"ן ובה"ע יש להתיר אפילו באכילה ואפילו באין עדים שבטלו ובהפ"מ ושעת הדחק יש לסמוך עלייהו אבל כשביטל בעדי' אבל לא ביער אסור בהנאה לאחר הפסח אליבא דכ"ע כמו שנתבאר ותו לא מידי: הק' משה זאב

שאלה ד

א שוב במה שהליץ מר בנדון הג"ש שביטל ושכח למכור והי' החמץ מתחילה בבית הא"י בפקדון ואמר שיש מקום להתיר בזה עפ"י דברי ספר המק"ח סי' ת"מ בישובו לדברי הגאונים שהבי' הרא"ש צדד לומר גבי חמץ המופקד אצל א"י דלא עבר עלי' הישראל בל יראה משום דאחר זמן איסורו נעשה החמץ הפקר ממילא קניא נכרי מן ההפקר מטעם יד או מטעם חצר ואע"ג דחמץ לאחר זמן איסורו עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י זהו כשלא זכה בה אדם אבל אם זכה בו עכו"ם יוצא מרשות הישראל לגמרי ותו לא עבר עלי' הישראל בבל יראה למ"ד בע"פ אינו עובר בבל יראה כמ"ש המ"א רסי' תמ"ג) ובנדון זה שביטל דנפק לי' לגמרי מרשות הישראל קודם שקנהו הקונה וגם לא עבר עלי' בל יראה פשיטא דקני לי' הקונה החמץ מן ההפקר והו"ל חמצו של הקונה אלא שבתשובת נב"י סי' י"ט כתב במקום דחצר זוכה משום יד בעינן דוקא מדעתו ומבי' ראי' מנתן גט בידה כשהיא ישינה דאינה מגורשת אבל דעת ספר המק"ח דשפיר קונה שלא מדעתו עכתד"ר מר בזה

ב תשובה מ"ש מר בשם תשו' נב"י סי' י"ט דהיכי דקני משום יד בעינן מדעתו ושבעל המק"ח חולק ע"ז אחר המחילה מכ"ת לא עיין מר יפה בזה דודאי התם בגט דוקא בעינן מדעתו משום דחוב הוא לה ואין חבין לאדם אלא מדעתו כדאי' להדי' בפ"ק דב"מ דף י"א ע"ב ובתשו' וב"י שם איירי נמי במקום דחוב הוא לו שיעבור בל יראה ע"ש אבל בעל המק"ח איירי לגבי עכו"ם דזכות הוא לו זכין לאדם שלא מדעתו: